אבינו הקדוש,
כבנים של הכנסייה, ביראת-כבוד בנית כלפי כס פטרוס, אנו פונים לקדושתכם בבקשה שתפיג את ספקותינו וחששותינו בבהירות חוכמתכם.
יותר מתמיד, העולם מלווה את האירועים המתרחשים במזרח התיכון בדאגה הולכת וגוברת. מדינת ישראל עומדת בלב הסכסוך, בין אם רואים בה את הימור היסוד שלו ובין אם תולים בה אחריות להמשכו. ישנן סיבות טובות מדוע גורלה של מדינה זו הוא עניין קריטי עבור הכנסייה. זהו מקום האירועים המסופרים בכתבי הקודש — ובראש ובראשונה, המקום שבו בחר האל להתגלם — ארץ שהכנסייה רואה כקדושה מפני שהאל עשה אותה לתיאטרון תוכנית ישועתו, מאברהם ועד ייסוד כנסיית המשיח. זוהי בנוסף מולדתה של אוכלוסייה נוצרית ניכרת, ברובה פלסטינית-ערבית, שבקרבה הכנסייה הקתולית ממלאת תפקיד חשוב. והיא שואפת להיות בית לכלל היהודים — העם שממנו צמחה האמונה הנוצרית, ועמו שואפת הכנסייה לבנות דיאלוג לאחר כמעט אלפיים שנות מתחים כואבים ולעתים טראגיים.
השאלה האם למדינת ישראל מעמד תיאולוגי בעיני הכנסייה הקתולית היא שאלה עדינה במיוחד. ההערות בדבר הדרך הנכונה להצגת יהודים ויהדות בדרשנות ובקטכיזם של הכנסייה הקתולית הרומית (1985), שפורסמו על ידי הוועדה ליחסים דתיים עם היהדות, מכירות בעומק הקשר בין העם היהודי לארץ בציינן ש"נוצרים מוזמנים להבין [את] הזיקה הדתית [של יהודים לארץ] המוצאת את שורשיה במסורת המקראית" (§6). ואולם, באותה נשימה מזהירות ההערות את הנוצרים שלא "לאמץ לעצמם פרשנות דתית פרטיקולרית כלשהי ביחס לקשר זה" — איזון שלישכת הבישופים של ארצות הברית כבר השיגה בשנת 1975.[1]
גישה זו מוצאת את ביטויה המוסדי בהבחנה שבין הדיאלוג התיאולוגי עם היהדות, שהופקד בידי הדיקסטריה לקידום אחדות הנוצרים, לבין היחסים המדיניים בין הכס הקדוש למדינת ישראל, הנתונים לאחריות מזכירות המדינה. בעוד שהכס הקדוש הכיר בלגיטימיות של ישראל כמדינה מדינית — בצורה הרשמית ביותר ב"הסכם הבסיסי" משנת 1993 — הוא מעולם לא הוציא הצהרת מגיסטריום שאפשר לקרוא בה אפילו הכרה תיאולוגית מינימלית בלגיטימיות זו, בדומה לנוסח החלטת הכנסייה האוונגלית בריינלנד משנת 1980, המדברת על קיום מדינת ישראל כ"אות לאמונתו של האל".[2]
ההיסוס של הכנסייה להתבטא בדבר המשמעות התיאולוגית של מדינת ישראל משרת תכלית ממשית: כל הצהרה כזו עלולה להישמע כהצהרה מדינית, בסכסוך שבו הכס הקדוש אמנם רוצה להיתפס כנייטרלי. ואכן, אין זה תפקיד המגיסטריום להוציא הצהרות תיאולוגיות על מדינות מדיניות פרטיקולריות. הקושי נוצר מפני שבשנים האחרונות מספר פרשנים קתולים — לעתים תיאולוגים בהכרזה עצמית — פירשו שתיקה זו כדחייה פורמלית של האפשרות עצמה לייחס כל תהודה תיאולוגית להקמת מדינת ישראל ולקיומה המתמשך. כך ה"קטכיזם הקטן על הציונות הנוצרית" של מאט פראד, שהופץ בהרחבה, מעניק לישראל "מציאות מדינית לגיטימית, אך לא הגשמת הכתובים"; קנדיס אוונס תיארה את המדינה כ"שטנית"; וקארי פריג'אן בולר אמרה לוועדת הבית הלבן ש"קתולים אינם חובקים את הציונות" — טענות שקולות קתוליים כגון ר"ר רנו הרגישו מחויבים להשיב עליהן ברבים.[3]
אנו חיים ברגע המסומן בהתחדשות אנטישמיות שנראה היה כי גורשה מהחיים הציבוריים מאז 1945. על רקע זה, השתיקה התיאולוגית של המגיסטריום מנוצלת בקלות בידי אלו המסתמכים על השחרה שיטתית של מדינת ישראל, בלא קשר לעובדות, ושואפים לנתק את הקשרים ההדוקים עם העם היהודי ומסורת אמונתו שהכנסייה עמלה לחדש מאז הוועידה הוותיקנית השנייה. קולות כאלה מרוממים את ישראל האחד, הנצחי והאמיתי של האל, כנסיית המשיח, על חשבון המדינה בת-זמננו הנושאת את אותו השם, ומציגים אותה כשורשה באמונתם הנושנה של אלו שדחו את המשיח. כך הפכה ה"שתיקה התיאולוגית" של הכנסייה לקרקע פורייה להתחדשות מה שמכונה "תיאולוגיית ההחלפה" או "סופרסשניזם". אין הכוונה שהכנסייה לא תתמוך במדינת ישראל מפני שזו אינה אלא מציאות מדינית; הטענה היא שמבחינה תיאולוגית לאחר המשיח יכולה להתקיים רק ישראל אמיתית אחת — הכנסייה, לא האומה היהודית, שלפי השקפה זו משתמשת במונח זה בתרמית. דניאל סואזו אומר זאת בפשטות: "אנחנו [הקתולים] הם ישראל האמיתי." מתיו צקניקס מרכך את הלשון ומדבר לא על "החלפה" אלא על "ישראל מחודשת", הגוף המיסטי הנאסף מכל העמים, שבו ישוע נעשה "לארץ המובטחת האמיתית".[4] ואולם אם יהודים אמורים להיבלע בגוף שבו הבדלי דם ומוצא אינם נחשבים למאומה, כיצד יוכלו להמשיך להתקיים כעם נפרד; ואם חסד האל נח כעת כולו על אותו גוף, האם לא פשוט דחקו אותם — במובן המילולי של supersedere — כנשוא הבחירה הקדומה? כיצד לא תהרסנה השקפות כאלה את כל תהליך ההגות התיאולוגית על יהודים ויהדות שנפתח מאז הוועידה הוותיקנית השנייה, תהליך שנולד מידידותם של האפיפיור יוחנן ה-23 וז'ול יצחק (L'Enseignement du mépris, 1962)?
חששות אלו אינם שלנו בלבד. בחודש מאי שעבר, בחסות קולות קתוליים למען ישראל, פרסמנו קריאה — "למען ציון: קריאה קתולית לתמיכה בישראל" — שמאז אספה חתימות של כמעט מאתיים קתולים וידידים לא-קתולים, ובהם אנשי דת ואקדמאים החולקים את אותו חשש מפני התחדשות הסופרסשניזם שתואר לעיל.
אם לטיעון הסופרסשניסטים הקתולים החדשים יש כל ערך, הרי זה מפני שאנו מבחינים בו, כבנגטיב צילומי, את הקשר היסודי בין תיאולוגיה למדינאות המציב את מדינת ישראל בקטגוריה משלה, שאי אפשר לצמצמה לכל ישות מדינית אחרת. הכתוב עצמו מעיד על כך: האל בחר מבין כל עמי האדמה בעם ישראל, הפקיד בידיו את תורתו, והוביל אותו משעבוד מצרים אל הארץ. איננו מכירים עם אחר שאנשיו, לאחר פזורתם, התפללו שנה אחר שנה: "לשנה הבאה בירושלים!"; עם שלאחר גלות של כמעט אלפיים שנה התקבץ מארבע כנפות הארץ ושב לעצמאותו בדיוק על אותה הארץ שממנה גורש — כפי שצפו שוב ושוב נביאי ישראל. נשאל אם יש אומה הניתנת להשוואה לישראל המודרנית — במאמץ שהושקע בבניין דמוקרטיה משגשגת בפרק זמן כה קצר, במחיר האנושי שנשלם כדי למנוע את השמדתה, או בניצחונות שנראים כמעט ניסיים שלוו אותם אבדות נוראות אלה.
אין הדבר אומר שמדינת ישראל נקייה מפגמים. אנו מודעים היטב לחורבן ולסבל שחוותה אוכלוסיית עזה מאז הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, ואנו מותירים לאחרים את המשימה להעריך אם ממשלת ישראל חרגה יתר על המידה מזכותה להגן על אוכלוסייתה לשם הכנעת אויב אכזרי. מה שאנו יכולים לומר בביטחון הוא שמאז אותו יום ידע העולם מסע השמצה חסר תקדים נגד מדינת ישראל — ארצה, ממשלתה ואזרחיה כאחד. מה שמוטל בספק אינו מדיניות זו או אחרת של ממשלה מסוימת, אלא הלגיטימיות עצמה של המדינה לקיים את עצמה ולעמוד בקיומה. הואיל וזה נוגע ביסודות המוסריים של מדינה מדינית, אי אפשר להשיב עליו בביקורת שנועדה לשפר החלטות ממשלה. שתיקת הכנסייה בנוגע לזכות ישראל לקיים את עצמה — ההיסוס לחרוג מהכרה מדינית גרידא, כגון זו שהוענקה למדינה הפלסטינית הטרם-מוסדית (2013) — נותנת דריסת רגל לכל אותם קולות קתולים המבקשים להלביש סמכות על מסע השחרה הזה בשמה של הכנסייה עצמה. מטעמים אלה אנו פונים לקדושתכם בתקווה שתואיל לבאר את הטעמים לכך שהכנסייה שומרת על "שתיקתה התיאולוגית".
לפיכך אנו מעיזים להציג בפני קדושתכם את השאלה הבאה: האם על הקתולים לפרש את הקמת מדינת ישראל וקיומה המתמשך כאות להשגחת האל — אם לאו?
בהערות בדבר הדרך הנכונה להצגת יהודים ויהדות (1985), שציטטנו מהן לעיל, אנו קוראים ש"קיומה של ישראל (בעוד עמים עתיקים רבים נעלמו ללא שריד) הוא עובדה היסטורית ואות הדורש פרשנות בתוך תוכנית האל." ברור שמה שמכונה כאן "ישראל" אינו הכנסייה אלא האומה היהודית. אם, כפי שחזר וקבע המגיסטריום האחרון, הברית של האל עם היהודים מעולם לא בוטלה (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, §121[5]), האין הקמת המדינה הנושאת את אותו שם ראויה להיות מוכרת כאות המובהק ביותר ל"קיומה של ישראל" בתוך "תוכנית האל"?
אנו מגיעים כאן לסוגיה הסבוכה של הבטחת הארץ לצאצאי אברהם לפי הבשר: "וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב:ז).[6] אם הבטחת האל היא "עוֹלָם" (יחזקאל לז:כה), האין להחשיב את הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 כהגשמתה האחרונה? אנו מעריכים את עושרה של פרשנות המקנה הקשר למסר המקרא; ואולם אם אנו רואים במקרא דבר שניתן בהשראה אלוהית, כיצד נקנה הקשר להבטחה שנאמר עליה שהיא נצחית? האין הרעיון עצמו שהברית הראשונה מעולם לא בוטלה נובע מקביעתו של פאולוס שה"הבטחות" של האל ל"ישראלים", יחד עם "הבניות, הכבוד, הבריתות, מתן תורה, העבודה", הם בלתי-חוזרים (רומים ט:ד)?
עלינו להיות מדויקים בנקודה זו לגבי מה שאנו מתכוונים ב"הגשמת" הבטחת הארץ של האל. הגשמת הבטחה אינה אומרת אלא הגשמת נשואה הספציפי — כאן, מתנת הארץ. יש להבחין בין זה לבין ההגשמה הסופית של ייעוד ישראל, שאנו בקושי מסוגלים לתפוס אחרת מאשר במונחי גאולה. כנגד זה טוענים חלקם שהבטחות לאברהם כבר הוגשמו במשיח ובמלכות השמים, כך שאין לבלבל ביניהן לבין הגשמתה על ידי מדינה מדינית מודרנית; לטעון אחרת, מזהיר צקניקס, הרי זה "קרוב לכפירה".[7] איננו כופרים בכך שהמשיח הוא הגשמת ההבטחות לאברהם. אך אם הגשמה זו ביטלה את ההבטחות שניתנו לעם היהודי — לרבות יהודים שאינם מאמינים במשיחיותו — כיצד יכול פאולוס עדיין לייחס להם "את הבריתות" ו"את ההבטחות" (רומים ט:ד)? האין לנגד עיניו הגשמה חלקית ולא שלמה? אם כן, אין אנו יכולים עוד לטעון שה"ישראל האמיתי" היחיד הוא הגוף ה"מחודש" של המשיח.
מתנת הארץ כרוכה מטבע הדברים בגבולות קונקרטיים, וגבולות אלה כרוכים במדינה מדינית הקובעת אותם, בין אם בהסכמת הקהילה הבינלאומית ובין אם לאו. ואולם הכרה בלגיטימיות התיאולוגית של מדינה לקיים את עצמה — כשם שמכירים בקיומה מבחינה מדינית — אינה מחייבת הסכמה לשרטוט מסוים של גבולות אלה. אפשר לסבור שלמדינה יש זכות לקיים את עצמה ושקיום זה נובע מתוכנית האל, מבלי להסכים לגבולותיה הנוכחיים; הדבר רלוונטי במיוחד לשאלת ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית (יהודה ושומרון בטרמינולוגיה של המתנחלים). באותה מידה, אפשר לאשר את היסודות התיאולוגיים של מדינת ישראל ובה בעת לפעול באופן פעיל לקידום מדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטיה מתפקדת המונחה על ידי שלטון החוק.
אישור הלגיטימיות התיאולוגית של קיומה של מדינה וייסודה בהשגחת האל אינו אומר שמדינה זו צריכה להיות תיאוקרטיה. במשמעה המילולי, תיאוקרטיה פירושה שניהול מדינה נובע מרצונו המיידי של האל. ישראל ידעה רק תקופה אחת שבמידה מסוימת עונה על כך: זו המתוארת בספר שופטים, כאשר גדעון עונה לאנשי ישראל: "לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם … יְהוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם" (שופטים ח:כג). במובן זה, הנהגת המלוכה מייצגת נפילה מן התיאוקרטיה (שמואל א ח:ז), עם העברת הכוח העליון לידי אדם עם כל הפגמים הכרוכים בכך. ואולם כניסתה של ישראל למעמד ממלכה כשאר הממלכות מעולם לא אמרה שחדלה להגשים את הבטחת הארץ של האל: בעמדו לפני המזבח במקדש, יכול שלמה להתפלל: "בָּרוּךְ יְהוָה … אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל … לֹא-נָפַל דָּבָר אֶחָד, מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב" (מלכים א ח:נו).
התיאוקרטיה החולפת של ישראל הקדומה אולי מבשרת את התיאוקרטיה האמיתית של האל בסוף ההיסטוריה, אותה מלכות נצחית שבה יהיה האל "הכּל בַּכֹּל" (קורינתים א טו:כח; השוו זכריה יד:ט; התגלות כא:ג). אך יש גם מקום להגשמת הבטחת האל בתוך הרצף ההיסטורי, והגשמה זו כרוכה במדינה שרחוקה מלהיות שלמה, בין במוסדותיה ובין באלו הפועלים בהם.
הרוע שלעתים מבצעים שליטי המדינה לא צריך למנוע מאתנו להכיר שהיא שואבת את לגיטימיותה מהבטחת האל לאברהם. ואולם ההיפך הוא אמת אף הוא: הכרה במדינת ישראל כהגשמת הבטחה זו אין צריכה למנוע מאיש לגנות את הרוע הנעשה לעתים בשמה. האל עצמו מזהיר: "וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ" (ויקרא יח:כח). ההכרה התיאולוגית במדינת ישראל אינה שטר פתוח למדיניותה; דווקא מפני שהמדינה כפופה לדרישות האתיות הגבוהות ביותר של התורה, מוצדק לגנות את המדיניות, ההחלטות והמעשים המנגדים להן.
לטעון שמדינת ישראל המודרנית מגשימה את הבטחת האל לאברהם פירושו לטעון שהאל החליט חד-צדדית לעשות ממנה מימוש תוכניתו המתמשכת כלפי עמו, שכן האל לבדו "יֶאֱסֹף אֶת-נִדְחֵי יְהוּדָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (ישעיהו יא:יב; השוו דברים ל:ג–ה; יחזקאל לו:כד). העובדה שמדינה זו היא דמוקרטיה — צורת ממשל שהכנסייה באה לאמץ (Centesimus Annus, 1991, §46) — אינה יכולה כשלעצמה להוכיח שהיא מגשימה את ההשגחה המיוחדת של האל; אך גם אין היא שוללת זאת, כפי שהקמת דיקטטורה הייתה שוללת. יתרה מזאת, ישראל אינה רק דמוקרטיה. היא דמוקרטיה רוויה בערכי התורה, שחוקיה ומוסדותיה ספוגים במסורת האמונה של היהדות. יהא זה מוזר לכנסייה לעשות מכך טעם לשלול מן המדינה לגיטימיות תיאולוגית, שכן מסורת אמונה זו נובעת מן הכתובים שהכנסייה מכירה כשלה, מלבד הברית החדשה. כיצד יכולה הטענה שהאל אינו רשאי להעניק ליהודים את הזכות להקים מדינה גם מכבדת חירויות אזרחיות וגם רוויה בתורה שציווה עליהם לשמור, שלא לסתור ipso facto את מה שחזרה הכנסייה ואמרה בדבר הקשר הבלתי-חוזר בין האל לבין העם שבחר בו ראשון?
בעיר האל שלו (XVIII.46) כותב אוגוסטינוס על היהודים: "אַל תַּהַרְגֵם, פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמְּךָ … הם הם עדים לנו, מכתביהם עצמם, שלא אנחנו בדינו את הנבואות על המשיח."[8] האם סירובה של הכנסייה להכיר באופי ההשגחתי של מדינת ישראל עדיין מכתיב אותו הצורך לעשות מן הפזורה האומללה של היהודים קרדום לחפור בו למול הדר אמת המשיח? תשובתו של האפיפיור פיוס העשירי לתיאודור הרצל בשנת 1904 עדיין מהדהדת: "היהודים לא הכירו באדוננו, לכן אנו אינם יכולים להכיר בעם היהודי."[9]
שמדינת ישראל המודרנית היא, במובן זה, Glaubensstaat — מדינה שאי אפשר להפרידה ממסורת אמונה מסוימת — אין בכך ספק. המונח עצמו, הכללה של הchristlicher Staat של יוליוס שטאל (1847), טבע יוהאנס נוימן וניגד אותו לRechtsstaat בוויכוח על הסרת הצלבים מכיתות הלימוד הבוואריות. ובולט מכך, אז הגן הקרדינל ראציינגר על עליונות הGlaubensstaat, בטענה שמדינה דמוקרטית מודרנית אין לה לאבד את "נשמתה הרוחנית" בניתוק קשריה למערכת הערכים הדתית שממנה נבע סדרה החוקתי. ואולם במאמרו "חסד וייעוד ללא חרטה" משנת 2018 נראה האפיפיור האמריטוס בנדיקטוס ה-16 דוחה בדיוק "מדינת אמונה יהודית … שתראה בעצמה את ההגשמה התיאולוגית והמדינית של ההבטחות" כ"בלתי-ניתנת להשגה בתוך ההיסטוריה" מנקודת מבטה של האמונה הנוצרית.[10] הוא נראה לוקח בחשבון כנגד ישראל שהשיגה מה שאירופה, לפי ניתוחו שלו, מאבדת בהדרגה — הזיכרון החוקתי של מורשתה הדתית. הפרדוקס מתפוגג, לדעתנו, רק אם דחייתו של בנדיקטוס נקראת לא כהכחשת הGlaubensstaat של ישראל כשלעצמו, אלא כסירוב להכיר בGlaube של ישראל — מסורת האמונה היהודית — כשוות ערך לGlaube הקתולי.
לטעון על בסיס זה שקיום המדינה אינו ניתן לאישור תיאולוגי תקף רק בתנאי אחד: השוואת אישור כזה להכרת הכנסייה באמיתה המוחלטת של מסורת אמונה זו — הצהרה שהכנסייה אינה יכולה לעשות כל עוד האמונה בישוע המשיח כמשיח ישראל ודבר האל שנתגלם נותרת אבן נגף בין שתי העולמות. אך אין שום סיבה לקבל תנאי זה. ההכרה בנאמנות האל לעמו שבחר בו ראשון אינה כרוכה בייחוס אמת מוחלטת לאמונתו הנוכחית של עם זה. אכן, השיבה לארץ והקמת המדינה עשויות להיות, כפי שרבים מנוצרים מאמינים, צעד לקראת הכרתה של ישראל במשיחה האמיתי — אפשרות שהכנסייה אינה יכולה לשלול, אפילו שאף פעם לא אישרה כל אסכטולוגיה פרה-מיליניאריסטית או דיספנסציונליסטית, כפי שמעידה זהירותה הממושכת כלפי תכניתו הספקולטיבית של יואכים מפיורה. בעוד שאין לכנסייה ודאות בנקודה זו, ושהיא ויתרה על כל קידום מאורגן של "גיור" יהודים, ההכרה בתוכנית ההשגחתית שמאחורי הקמת מדינת ישראל וקיומה המתמשך אינה פוגעת כלל ועיקר באמת שעליה מושתתת כנסיית המשיח.
איננו טוענים שסגרנו שאלה זו; פסיקה זו שייכת לכס הקדוש לבדו. מה שאנו מבקשים הוא שתינתן. ברגע שבו העולם מקשיב לקולו של האפיפיור בתקווה מיוחדת, ההיאחזות ב"שתיקה התיאולוגית" שנהגה עד כה עלולה לפגוע בעדות הכנסייה יותר מן הזהירות שנועדה לשמר. אנו חייבים להזכיר שתיקה אפיפיורית אחרת שנויה במחלוקת עד היום, יהיו מניעיה אשר יהיו: עבור יהודי אירופה וידידיהם, שתיקתו של האפיפיור פיוס ה-12 בשואה — כאשר זקוקים היו יותר מכול למילת דאגה מפיו של ממשיך פטרוס — נשארת זיכרון מכאיב. ואולם הוועידה הוותיקנית השנייה לימדה אותנו שהכנסייה יכולה ללמוד מהיסטוריתה, ואנו בטוחים שקדושתכם תפעל באומץ באותו רוח מחיה ונבואית.
האב אנטואן לוי, O.P., והפרופ' אנדרה וילנב, מייסדי "קולות קתוליים למען ישראל"
- הצהרת ועידת הבישופים של ארצות הברית על יחסים קתולים-יהודים (1975). ↩
- הכנסייה האוונגלית בגרמניה, עורכת, ארץ מובטחת? פרסום חדש בנושא ישראל (אוקטובר 2012). ↩
- מאט פראד, "A Small Catechism on Christian Zionism," The Daily Wire; על קנדיס אוונס וקארי פריג'אן בולר, ראו "3 Highlights from Catholic Gala Featuring Candace Owens, Carrie Prejean Boller, Joe Kent," Christian Post, 23 במרץ 2026; ר.ר. רנו, "I Am a Catholic. And a Zionist," The Washington Post, 20 בפברואר 2026. ↩
- דניאל סואזו ב-"Pints with Aquinas", "Why Christian Zionism is False"; Matthew A. Tsakanikas, "Against Catholic Zionism," Crisis Magazine, 4 באוגוסט 2024. ↩
- הקטכיזם חוזר כאן על יוחנן פאולוס ה-2, נאום לקהילה היהודית במגנץ (1980); השוו פרנציסקוס, Evangelii Gaudium (2013), §247. ↩
- ההבטחה חוזרת לאורך כל התנ"ך, בעיקר בבראשית יג:יד–טו; טו:יח; יז:ח; כו:ג; כח:יג; לה:יב; מח:ד; שמות ו:ח; לג:א; במדבר לג:נג; דברים א:ח; לד; יהושע כא:מג; תהלים קה:ח–יא (// דברי הימים א טז:טו–יח); יחזקאל לו:כח; לז:כה; עמוס ט:טו; ובברית החדשה במעשי השליחים ז:ה ואיגרת אל העברים יא:ט. ↩
- פראד, "A Small Catechism on Christian Zionism," שם; Tsakanikas, "Against Catholic Zionism," שם. ↩
- A Select Library of the Nicene and Post-Nicene Fathers of the Christian Church, First Series, vol. 2, ed. Philip Schaff (1887; repr. Grand Rapids, MI: Eerdmans, 1956), 386. ↩
- The Complete Diaries of Theodor Herzl, ed. Raphael Patai, trans. Harry Zohn, 5 vols. (New York/London: Herzl Press and Thomas Yoseloff, 1960), vol. 4, 1601–1605; רשומת יומן מ-26 בינואר 1904. ↩
- בנדיקטוס ה-16, "Grace and Vocation Without Remorse: Comments on the Treatise De Iudaeis," Communio: International Catholic Review 45, no. 1 (2018): 161–175; Johannes Neumann, "Rechts- oder Glaubensstaat?" Zeitschrift für Rechtspolitik 28 (1995): 381–386; Joseph Ratzinger, "Europa: Ihr geistiges Fundament gestern, heute und morgen," Entschluss 50 (1995): 16–20. ↩
