ציונים קתולים לאורך ההיסטוריה

מבוא

בשנים האחרונות זכתה לבולטות קבוצה קולנית של משפיענים קתולים הטוענים שלישראל כאומה אין עוד כל תפקיד בתוכנית הישועה של אלוהים. לדבריהם, לשיבת העם היהודי לארץ ישראל בעת החדשה אין כל משמעות תיאולוגית, ״קתולים אינם תומכים בציונות״, ואפילו הציונות הנוצרית היא ״כפירה״.

טענות אלה הן, כמובן, שגויות.

אפשר להפריך אותן מכמה כיוונים:

1. נקודת מוצא טובה היא עיון בשלל ההבטחות האלוהיות לישראל בדבר הארץ במקרא, וכן בנבואות הרבות על שיבת העם אליה בעתיד.

2. הבטחות ונבואות אלה קשורות לבלי הפרד למקומה המרכזי של ציון לכל אורך כתבי הקודש.

3. לאחר מכן, הברית החדשה מעידה על תוקפן המתמשך של מתנות אלוהים ושל קריאתו לישראל, גם בעידן הכנסייה.

4. יחדיו, יסודות מקראיים אלה מאפשרים להציג טיעון קתולי עקבי בזכות הציונות.

5. לאחר מכן אפשר להפריך בקלות את טיעוני איש הקש ושאר הכשלים הלוגיים שאנטי־ציונים נוהגים להסתמך עליהם.

6. ראויה לתשומת לב גם ציפייתם של רבים מאבות הכנסייה לשיקום עתידי של ישראל, שבכמה מקרים כללה גם את שיבת היהודים לארץ ישראל.

7. יש להבהיר גם את הסוגיה השנויה במחלוקת של הקשר בין ישראל המקראית לישראל המודרנית.

לנוכח כוחם המצטבר של טיעונים אלה, אין זה מפתיע שקתולים רבים לאורך ההיסטוריה אימצו צורה כלשהי של ציונות.

ציונות קתולית היא בפשטות האמונה שאלוהים יקיים את הבטחותיו שבמקרא וישיב את העם היהודי לארץ אבותיו לאחר גלות ממושכת. אין בה טענה שמדינת ישראל המודרנית היא הגשמה משיחית או ״מדינת אמונה״; אין היא תומכת בבנייתו מחדש של בית המקדש בירושלים, ואינה מצדיקה עוול, אלימות או נישול של איש. שורשיה גם אינם בדיספנסציונליזם הפרוטסטנטי, בתיאולוגיה של שתי בריתות או בהשערות על אחרית הימים.

הציונות הקתולית הוסיפה להתקיים למרות צילה הארוך של תיאולוגיית ההחלפה — האמונה שהכנסייה החליפה את ישראל והייתה לישראל ״החדשה״ ו״האמיתית״. אף שתפיסה זו הייתה נפוצה לאורך ההיסטוריה, היא מעולם לא הייתה דוקטרינה קתולית בעלת סמכות מחייבת. מאז ועידת הוותיקן השנייה דחתה הכנסייה במפורש את הרעיון שאלוהים ביטל את בריתו עם העם היהודי, וההוראה הכנסייתית הרשמית שבאה בעקבותיה העמיקה מגמה זו.

להלן מבחר קולות קתוליים לאורך ההיסטוריה המבטאים חזון זה בבהירות ובשכנוע.

יוסטינוס המרטיר הקדוש (בקירוב 90–165)
מאבות הכנסייה

את אשר שבטי היהודים יאמרו ויעשו כאשר יראו אותו בא בכבוד, חזה זכריה הנביא במילים אלה: ״אצווה על ארבע הרוחות לקבץ את הבנים הפזורים; אצווה על רוח הצפון לשאת אותם, ועל רוח הדרום שלא לעמוד בדרכם. ואז בירושלים תהיה קינה גדולה, לא קינת הפה או השפתיים, אלא קינת הלב; והם יקרעו לא את בגדיהם אלא את לבבם. שבט שבט יספדו, ואז יביטו אל מי שדקרו…״ [זכריה ב 6; יב 12–10; יואל ב 13; ישעיהו סג 17].¹

אירנאוס הקדוש (בקירוב 125–202)
מאבות הכנסייה

גם יחזקאל אומר: ״הנה אפתח את קברותיכם ואוציא אתכם מקברותיכם; כאשר אוציא את עמי מן הקברים, אתן בכם רוח ותחיו; והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה׳״ [יחזקאל לז 12]. ושוב אומר אותו נביא: ״כה אמר ה׳: אקבץ את ישראל מכל העמים אשר נפוצו שמה, ונקדשתי בם לעיני בני העמים; וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב. וישבו בה לבטח [יחזקאל כח 26–25].²

אך בימי המלכות תושב הארץ בידי המשיח [למצבה הבראשיתי], וירושלים תיבנה מחדש בדמות ירושלים של מעלה, אשר עליה אומר ישעיהו הנביא: ״הן על כפיים חקותיך, חומותייך נגדי תמיד.״³

טרטוליאנוס (בקירוב 155–220)
מאבות הכנסייה

שהרי ראוי לנוצרי לשמוח, ולא להתאבל, על שיקומה של ישראל, אם אמת היא — ואכן כך הדבר — שכל תקוותנו קשורה קשר הדוק במה שישראל עדיין מצפה לו.⁴

הירונימוס הקדוש (בקירוב 345–420)
מאבות הכנסייה

ננסה, אם אפשר, לייחס את אותם הדברים ליום הדין. כאשר ייוושעו המאמינים בהר ציון ובירושלים, וכאשר ייקרא השריד מקרב העם היהודי אשר האמין עם השליחים ובאמצעות השליחים, אז, לאחר שהאדון ישיב את שבות יהודה וירושלים — הוא שבא לבשר לעיוורים פקיחת עיניים ולשבויים דרור — ולאחר שישחרר את המודים באדון והיושבים בכנסייה, שבה חזון השלום, הוא יקבץ את כל הגויים שלא אבו להאמין ויוריד אותם אל עמק יהושפט.⁵

בדה הנכבד (672–735)
מאבות הכנסייה

הם ייפלו לפי חרב ויוגלו לשבי בקרב כל הגויים, וירושלים תהיה מרמס לגויים [לוקס כא 24]… בהתאם לדבר הנביא המכריז ״ברוגז רחם תזכור״ [חבקוק ג 2], הוא הוסיף מיד: ״עד אשר יימלאו עיתות הגויים״ [לוקס כא 24ב]. עיתות הגויים הן בוודאי אלה שהשליח מזכיר באומרו: קהות לב אחזה בחלק מישראל, עד אשר ייכנס מלוא הגויים, וכך כל ישראל ייוושע [רומים יא 26–25]. כאשר ישראל יזכה לישועה שהובטחה לו, ניתן לקוות, אולי לא בפזיזות, שגם ישוב אל אדמת מולדתו וישמח בהחזקת עיר בירתו הקדומה ובישיבה בה, שכן נאמר שלא יהיה נתון במצוקה זו לעד, אלא עד שיימלאו עיתות הגויים. את שיקרה לאחר מכן, משיימלאו עיתות הגויים וישראל ייוושע כך, האדון מגלה בהמשך לפי הסדר.⁶

תומאס מאקווינו הקדוש (1225–1274)
מורה הכנסייה

באשר לתכלית שאליה מכוון השחרור: ״ויש תקווה לאחריתך״ [ירמיהו לא 17], כדי לציין שבאחרית הימים [העם היהודי] ישוב אל האמונה האמיתית, ואולי אף אל ארצו, עם מותו של האנטיכריסט.⁷

ולדימיר סולוביוב (1853–1900)
פילוסוף ומיסטיקן רוסי

בסיפורו הבדיוני ״סיפור קצר על האנטיכריסט״ צופה סולוביוב שהיהודים ישובו לפלשתינה בסוף ההיסטוריה האנושית, לפני הופעת האנטיכריסט:

באותה עת [של האנטיכריסט] הועבר מושב הקיסר מרומא לירושלים. פלשתינה כבר הייתה מחוז אוטונומי, שרוב תושביו ושליטיו יהודים. ירושלים הייתה עיר חופשית, ועתה גם עיר קיסרית.⁸

ז׳אק מריטן (1882–1973)
פילוסוף ותיאולוג צרפתי

… זהו פרדוקס מוזר לראות כיצד מערערים על זכותם של הישראלים ״לטריטוריה היחידה אשר לגביה, אם מביטים במכלול ההיסטוריה האנושית, ודאי באופן מוחלט, בוודאות אלוהית, שלעם יש זכות שאין לערער עליה: שכן עם ישראל הוא העם היחיד בעולם שקיבל ארץ, את ארץ כנען, מאת אלוהי האמת, האל היחיד והנשגב, בורא היקום והמין האנושי. ומה שנתן אלוהים פעם אחת — נתון לעד.

בדבריי אלה לא הפכתי את מדינת ישראל למדינה מכוח זכות אלוהית… מדינת ישראל, כמדינה, היא רק מדינה ככל האחרות. אבל שיבתו של חלק מן העם היהודי והתכנסותו מחדש בארץ הקודש — שקיומה של מדינה זו הוא האות והערובה להן — הן התגשמות מחודשת, לנגד עינינו, של ההבטחה האלוהית שאין עליה חרטה. בקיצור, זכרתי את שנאמר לאברהם, ליעקב ולמשה, ואת אשר בישר יחזקאל: לא משום שראיתי בייסוד מדינת ישראל מעין הקדמה למימושה של נבואה זו — על כך אינני יודע דבר, אף שהדבר אפשרי — אלא כדי לשמור בלבי את יראת הכבוד לדרכי אלוהים. ואינני מטיל ספק בכך שאירוע זה, מסתורי ככל שיהיה ליהודים ולנוצרים כאחד, נושא בחובו את חותם אהבתו הנאמנה ורחמיו של אלוהים כלפי העם שנותר תמיד עמו…

לפיכך נראה לי שמששב העם היהודי ודרך על האדמה שאלוהים נתן לו, איש לא יוכל עוד לעקור אותו ממנה; וכי לרצות בהיעלמותה של מדינת ישראל פירושו לרצות להחזיר לאין את השיבה הזאת, שניתנה סוף־סוף לעם היהודי ומאפשרת לו שיהיה לו מקלט משלו בעולם; במילים אחרות, פירוש הדבר — בדרך שונה, אך חמורה לא פחות מזו של האנטישמיות הרגילה — לרצות שהפורענות תשוב ותרדוף את העם הזה, וששוב יהיה קורבן לתוקפנות נפשעת. ״אנטי־ישראליות״ אינה טובה מאנטישמיות.⁹

מונסיניור ג׳ון מ׳ אסטרייכר (1904–1993)
תיאולוג וחוקר

מאז 1948 שבו ארץ ישראל ועם ישראל והתאחדו… לנוכח ההיסטוריה הבלתי סבירה כל כך של ישראל, סביר להניח שהצלחתה אינה נובעת רק מתבונת מדינאיה, מעליונות האסטרטגיה של מפקדיה, מגבורת חייליה ומאיתנות אזרחיה. דווקא ״זרועו הנטויה״ (שמות ו 6) של ה׳ היא שהצילה שוב את עמו… אני, לפחות, אינני רואה כיצד התחדשות הארץ יכולה להיות בעיני התיאולוג דבר־מה שאינו פלא של אהבה ונאמנות, כיצד המדינה שקמה לתחייה יכולה להיות דבר־מה שאינו אות לדאגתו של אלוהים לעמו… ישראל של ימינו היא הוכחה חדשה לכך שאלוהים נאמן לבריתו; שהמילה האחרונה אינה בידי ממציא ׳הפתרון הסופי׳, אלא בידיו שלו.״¹⁰

האחות שארלוט קליין, ממסדר נוטרדאם דה ציון (1915–1985)
נזירה במסדר נוטרדאם דה ציון, חוקרת היהדות ויחסי יהודים–נוצרים

הסוגיה נסובה אפוא על מושגי הבחירה והברית. אם מוכנים לקבל שאלה לא בוטלו, נובע מכך שיש להכיר גם בכך שהקשר המחבר את ישראל אל הארץ נותר בתוקפו. וכאן טמון הקושי! אם נוצרים יכולים להודות, מבלי לבגוד באמונתם שלהם, שהעם היהודי מעולם לא שוחרר מקשר הברית שלו עם אלוהי האמת היחיד; אם מכירים בתוקפה של היהדות שלאחר תקופת המקרא — בכל דרך שבה יהדות זו מבקשת לפרש את עצמה ואת תפקידה — אזי אי אפשר לשלול תוקף דומה מן התפקיד שמילאה הארץ בתפיסתו הדתית העצמית של העם היהודי לאורך הדורות, לרבות שיבתו אליה בזמננו.¹⁵

האב אדוארד פלנרי (1912–1998)
כומר וסופר אמריקאי

… ייתכן שמדינת ישראל בהווה היא תחבולה של ההשגחה האלוהית, שנועדה להוביל את ישראל אל ״מבוי סתום של החסד״… נוכל אפוא לחשוב שאלוהים ביקש להביא חתך מייצג של העם היהודי לארץ הקודש, כדי להציבו שם פנים אל פנים מול השאלה הגדולה על המשיח. שיבתו של ישראל לארץ ההבטחה, אף אם בחסות חילונית, עשוי אפוא להיות הכנה רחוקה למפגשו הסופי עם החסד.¹⁴

האב אליאס פרידמן (1916–1999)
נזיר וכומר כרמליתי, מנזר סטלה מאריס, חיפה, ישראל

בלוקס כא 24, ישוע ניבא במרומז את שיבת היהודים הפזורים לארץ הקודש ואת חידוש שלטונם על ירושלים…

שיבת היהודים לארץ הקודש לאחר אלפיים שנות גלות היא אות מאותות הזמן והתגשמות של נבואה; כיבוש ירושלים ב־1967 אינו פחות מכך…¹¹

האפיפיור יוחנן פאולוס השני הקדוש (1920–2005)
אפיפיור בשנים 1978–2005

מי ייתן ואחינו ואחיותינו היהודים, אשר הוצאו ״מן העמים״ וקובצו ״מן הארצות״ והושבו ״אל אדמתם״ [יחזקאל לד 13], אל ארץ אבותיהם, יוכלו לחיות שם בשלום ובביטחון על ״הרי ישראל״, תחת הגנתו של אלוהים, רועם האמיתי.¹²

יש להבין שהיהודים, שהיו פזורים אלפיים שנה בין אומות העולם, החליטו לשוב לארץ אבותיהם. זוהי זכותם…

משום שאתה שואל כיצד התפתחה ההתקרבות הנוכחית בין הכס הקדוש לישראל, אשיב בציטוט דבריה של ועידת הוותיקן השנייה. בהצהרת נוסטרה אטאטה קובעת הוועידה: ״הכנסייה זוכרת תמיד את דברי השליח פאולוס על בני עמו, ׳שלהם האימוץ לבנים, הכבוד, הברית, מתן התורה, עבודת הקודש וההבטחות; שלהם האבות, ומהם יצא המשיח לפי הבשר׳״ [רומים ט 5–4]. אם נדבק בהצהרת הוועידה, עלינו להסיק שעמדתה של הכנסייה כלפי ישראל נובעת מעצם מסתורין הכנסייה, שהוועידה ביקשה לשוב ולרדת לעומקו.¹³

האב רוברט פ׳ דריינן (1920–2007)
כומר ישועי, משפטן וחבר בית הנבחרים של ארצות הברית

הרב אברהם יהושע השל קובע בשנת 1969 בספרו ישראל: הד לנצח, כי שיבת היהודים לישראל היא מעשה אלוהים, אדון ההיסטוריה… מסקנתו זו של הרב השל מושתתת על אותה כמיהה עמוקה ומתמדת לשיבה לארץ שאפיינה תמיד את היהדות. נוצרי יקבל את מסקנתו של הרב השל אם יבין שהתנ״ך מאשר את קיומו של קשר מתמשך בין אלוהים לעם היהודי.¹⁶

האב פרנץ מוסנר (1916–2016)
כומר ותיאולוג גרמני

ההבטחה המקראית של הארץ, אשר בעקבותיה נכרתת ברית נישואין מיסטית בין ישראל לארץ האבות, היא אפוא גם המקור היסודי של מה שמכונה ציונות — דבר שהוא יותר מתנועה פוליטית… שיבת העם לארץ האבות… אכן תואמת את הבטחת אלוהים בפי נביאיו, אף שאיש אינו יכול לומר בוודאות מוחלטת אם מדינת ישראל, כפי שהיא קיימת כיום, היא בדיוק התגשמותה של ההבטחה הנבואית. אף על פי כן, על הנוצרי לעקוב בתשומת לב רבה ביותר אחר האירועים במזרח הקרוב. בשום מקרה אין הוא יכול לקבוע מראש שאין למדינת ישראל המודרנית דבר עם ההבטחות הנבואיות, קשה ככל שתיראה השכנתו של שלום סופי במזרח הקרוב. מכל מקום, הנוצרי אינו יכול להימלט מן המסקנה שללא רצון אלוהים, שיבת ישראל לארץ אבותיו לא הייתה אפשרית לעולם… קיומה של מדינת ישראל מזכיר מדי יום לעולם ולכנסייה שהיהודים קיימים, ושאלוהים לא חדל להנהיגם. לפיכך, מדינת ישראל היא אות שאי אפשר להתעלם ממנו.¹⁷

האב פיטר הוקן (1932–2017)
כומר, תיאולוג והיסטוריון בריטי

כל קטע [נבואי] המבטיח את מתנת הרוח השוכנת בקרבנו מופיע בהקשר המבטיח גם את קיבוצם של עם ישראל ויהודה ואת שיבתם לארץ. שני הנושאים האלה שזורים זה בזה באופן כה הדוק, עד שכמעט אי אפשר להפריד ביניהם, במיוחד בספר יחזקאל… קטעים אלה מלמדים שבתוכנית האלוהית קיים קשר בין מתנת הרוח לבין קיבוצו של עם ישראל הפזור ושיבתו לארץ.¹⁸

באור זה, לשיבת ישראל לארץ פלשתינה יש משמעות רבה יותר מזו שהנוצרים בכנסיות המרכזיות הכירו בה בדרך כלל, אך משמעות שונה מזו שמכריזים עליה פונדמנטליסטים רבים. היא אכן מאשרת את תוקפן המתמשך של ההבטחות לישראל, אך היא עדיין אות ומבשרת של ההתגשמות העתידית בביאה השנייה.¹⁹

האב קרלו קולונה, ממסדר ישוע (נפטר ב־2017)
כומר ישועי, סופר ותיאולוג איטלקי

ואולם במאה העשרים, לאחר עשרים מאות של תפוצות, ראינו את אותו אלוהי ישראל, אשר פיזר את עמו בין האומות, פועל כדי לשקמו כאומה ולהשיבו לחיות בארץ אבותיו. במרכזה של המאה העשרים עמד אירוע כה עצום, שרק האירועים המקראיים הגדולים משתווים לו. למעשה, שיקומו של ישראל כאומה ושיבתו לארץ אבותיו הם שני אירועים מקראיים גדולים, המעידים על המאבק בין אלוהים לשטן בעידן של שליטת אתאיזם שכבר לא הכיר לא באלוהים ולא בשטן. מצד אחד, השטן ניסה להשמיד את ישראל באמצעות תליינו הנאמן, היטלר; מצד אחר, אלוהים כונן מחדש את עמו כאומה והשיב אותו לחיות בארץ מוצאו. כעת, משהכנסייה זנחה באופן סופי את תיאולוגיית ההחלפה, ששללה מישראל את התואר ״עם אלוהים״, אנו יכולים וחייבים לדבר במונחים אלה. משום כך, איננו יכולים לשפוט את שיבת ישראל במונחים פוליטיים בלבד; עלינו לראותה גם מנקודת מבט מקראית ותיאולוגית. יוסיפו להם בני האדם לשפוט את אירועי ההיסטוריה דרך עדשה פוליטית בלבד. הרי הם עיוורים המוליכים עיוורים! אין להם לא חוכמה ולא נבואה מאת אלוהים. מי שהבין בעומק לבו שאלוהי ישראל ואלוהי האומות הם אל אחד ויחיד, המולך על ישראל ועל האומות לעולמי עולמים, מבין את מלכות אלוהים על ישראל ועל האומות.

מדוע שיבה זו של ישראל לארץ אבותיו? גם כאן הסיבות אינן פוליטיות ואתניות בלבד. הסיבה העיקרית היא תיאולוגית ומקראית. זאת משום שבתוכנית שלטונו של אלוהים על ההיסטוריה, לישראל יש תפקיד גדול בהכנת האומות לשיבת המשיח בכבוד. במאה העשרים החל השינוי ההיסטורי הגדול המכין את האנושות לאירוע החותם של ההיסטוריה: בואה הסופי של מלכות אלוהים, שלמענו מתפללים כל הנוצרים מדי יום באומרם: תבוא מלכותך!²⁰

האפיפיור הפורש בנדיקטוס השישה־עשר (1927–2022)
אפיפיור בשנים 2005–2013

״[מדינת ישראל] מבטאת את נאמנותו של אלוהים לעם ישראל.״²¹

״אין זה קשה, לדעתי, לראות שבהקמתה של מדינת ישראל מתגלה בדרך מסתורית נאמנותו של אלוהים לישראל.״²²

הקרדינל רניירו קנטלמסה (1934– )
לשעבר מטיף בית האפיפיור

אנו שותפים ליהודים בוודאות המקראית שאלוהים נתן להם את ארץ כנען לעולם (ראו בראשית יז 8; ישעיהו מג 5; ירמיהו לב 22; יחזקאל לו 24; עמוס ט 14). אנו יודעים, מצד אחר, כי ״אין חרטה על מתנותיו של אלוהים ועל קריאתו״ (רומים יא 29). במילים אחרות, אנו יודעים שאלוהים נתן לישראל את הארץ, אך אין כל אזכור לכך שלקח אותה ממנו בחזרה לעולם. האם אנו, הנוצרים, יכולים לשלול את האפשרות שמה שקורה בימינו — כלומר שיבת ישראל לארץ אבותיו — קשור בדרך כלשהי, שעודנה מסתורית עבורנו, לסדר ההשגחה הזה הנוגע לעם הנבחר, ומתגשם אף באמצעות טעויות אנוש והפרזות, כפי שקורה בכנסייה עצמה? אם ישראל עתיד להיכנס יום אחד לברית החדשה, פאולוס הקדוש אומר לנו שלא יעשה זאת מעטים בכל פעם, אלא כאומה שלמה, כ״שורשים״ חיים לעד. אך אם ישראל עתיד להיכנס כאומה, עליו להיות אומה; עליו להיות בעל ארץ משלו, ארגון וקול בקרב שאר אומות העולם. עצם העובדה שישראל נותר יחידה אתנית לאורך הדורות ובתוך טלטלות היסטוריות רבות היא אות לייעוד שלא נקטע, אלא ממתין להגשמתו. עמים רבים גורשו מאדמתם לאורך הדורות, אך אף אחד מהם לא הצליח להישאר שלם כעם במצבו החדש. לנוכח עובדה זו, איננו יכולים שלא לזכור את דבר אלוהים בירמיהו: ״אם ימושו החוקים האלה מלפניי״ — הסדר השולט בשמש, בירח, בכוכבים ובימים! — ״נאום ה׳, גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפניי כל הימים״ (ירמיהו לא 36).²³

הקרדינל כריסטוף שנבורן (1945– )
לשעבר הארכיבישוף של וינה, מעורכיו המרכזיים של הקתכיזם של הכנסייה הקתולית

שנבורן אמר כי חשוב מבחינה דוקטרינרית שנוצרים יכירו בזיקת היהודים ל״ארץ הקודש״, וכי על נוצרים לשמוח בשיבת היהודים לפלשתינה כהתגשמות הנבואה המקראית. הוא אמר גם שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני עצמו הכריז כי הציווי המקראי ליהודים לשבת בישראל הוא ברית עולם התקפה גם כיום.²⁴

״כמעט איש לא יחלוק על כך שלייסודה של מדינה זו [ישראל] היה קשר כלשהו לנבואה המקראית, גם אם קשה להגדיר מהו בדיוק אותו קשר.״²⁵

הבישוף אטיין וטו (1964– )
בישוף עזר בריימס, צרפת

בסופו של דבר, קיבוץ הגלויות [של ישראל] עשוי להיות הצעד הראשון בהגשמה המשיחית של ההבטחות, אך בוודאי לא מימושן המלא, הממשי והסופי… יש לשלול שני קצוות. מצד אחד, אי אפשר לומר שזוהי ההגשמה המלאה, הממשית והסופית של ההבטחות המשיחיות שבתנ״ך. מצד אחר, אי אפשר גם לומר שלאור האמונה הקתולית אין אפשרות לראות בו צעד ראשון של התגשמות זו, או לפחות ביטוי להשגחה האלוהית. בהחלט ייתכן שהוא מאת אלוהים; בהחלט ייתכן שהוא מציאות משיחית.²⁶

ד״ר לורנס פיינגולד
פרופסור חבר לתיאולוגיה, סמינר קנריק־גלנון, סנט לואיס

ישראל בכללותו, וירושלים בפרט, אינם יכולים שלא להיות דגמים מקדימים של אחרית הימים; אלוהים טבע זאת בזהותם… העובדה שארץ ישראל שוב ״נשואה״ במובן כלשהו לעם היהודי, כלשונו של ישעיהו [ישעיהו סב 5–4], אינה יכולה להיחשב חסרת משמעות תיאולוגית מנקודת המבט הנוצרית, כשם שאינה כזאת מנקודת המבט היהודית. אם ירושלים היא תמיד אות של אחרית הימים, על אחת כמה וכמה ירושלים שבה הארץ שוב ״נישאת״, במובן מסוים, לעם ההבטחה. לפיכך, הגיוני ששיבתן של הארץ ושל ירושלים לריבונות יהודית לאחר מאות רבות כל כך של גלות תיחשב אות מאותות הזמן, שיש לקרוא אותו לאורה של רוח הקודש.

מאחר שעם ישראל מצביע בעצם קיומו על מסתורין המשיח, נובע מכך שגם שיבת העם הנבחר לארץ לאחר גלות ממושכת יכולה להיתפס כאות או כדגם מקדים של התקרבות שיבתו של המשיח.²⁷

תקומתה של מדינת ישראל לאחר תשע־עשרה מאות הושוותה לא פעם לתחיית מתים, להגשמת חזונו של יחזקאל על העצמות היבשות שהרוח מפיחה בהן חיים (יחזקאל לז).²⁸

האב ז׳אן־מיגל גאריג, ממסדר המטיפים, ואליאנה קורילו, מקהילת האושר
גאריג: תיאולוג דומיניקני, טולוז
קורילו: נזירה בקהילת האושר, חוקרת מקרא, המכון הקתולי של טולוז

הכנסייה הקתולית מלמדת שהגשמת הבטחותיו של ה׳ באחרית הימים חייבת להתרחש באמצעות מציאותן המסוימת והמוחשית של ארץ ישראל ושל ירושלים במרחב ובזמן. זו קביעה שעשויה להפתיע את רוב הקתולים כיום… ובכל זאת, נראה שמה שהכנסייה הקתולית מגנה במילנריזם… אינו שולל את האפשרות שאלוהים עצמו יביא את תולדות הקודש שלו הנוגעות לאנושות לידי שלמות, באמצעות תיווך אחרון של עם ישראל, הקשור לירושלים ולארץ המובטחת.²⁹

הדיאקון יוהנס פיכטנבאואר
תיאולוג וסופר

כבר בשנת 1950 העלה התיאולוג היהודי הנודע שלום בן־חורין שאלה נוקבת: ״האם איננו חייבים לראות בכל ההתפתחויות האלה של ימינו את ׳אצבע אלוהים׳?״ הוא המשיך: ״תחילה היה משפט אלוהים על ישראל — הנורא מכל משפטיו, השואה — ולאחר מכן קיבוץ השארית במדינת ישראל שכוננה מחדש בארץ ההבטחה״…

היו במקרא נבואות חשובות הנוגעות לישראל, שארבע מהן נראו כעת כאילו התגשמו:

1. היהודים ישובו להחזיק בארץ ישראל כמדינתם העצמאית (עמוס ט 15–11);

2. היהודים ישובו לארץ מארבע כנפות תבל — מצפון, מדרום, ממזרח וממערב (ישעיהו מג 6–5);

3. המדבר הצחיח יהיה לגן שופע. ואכן, ישראל המודרנית היא נוף ירוק ומלא חיים, בעוד ארצות שכנות רבות נותרות מדבריות (ישעיהו לה 2–1; מא 20–18);

4. לפני אחרית הימים, ירושלים תשוחרר משלטון הגויים ותהיה לבירת ישראל (זכריה א 17; ב 4; יב 9–1; לוקס כא 24).³⁰

ד״ר ריצ׳רד ק׳ לוקס
המנהל המייסד של מרכז לוקס ללימודים קתוליים–יהודיים, הסמינר ובית הספר לתיאולוגיה של הלב הקדוש, פרנקלין, ויסקונסין

… עבורנו הנוצרים, מדינת ישראל והציונות הן צורת ביטוי חדשה לנאמנותו של העם היהודי לברית במאה העשרים ואחת. מאחר שאנו והיהודים אחים ואחיות בברית האחת, עלינו להכיר בתוקפה ובממשותה של המשמעות הדתית העמוקה של מדינת ישראל כמוסד של חיי הברית.³¹

אפשר לראות במדינת ישראל המודרנית את ההתגלמות היהודית של הברית החיה במאה העשרים ואחת, כשם שהכנסייה היא ההתגלמות הנוצרית, במסגרת הברית, של חיי האמונה שלנו ושל הליכתנו בדרכו של ישוע.³²

האם ליהודים, ובמיוחד למדינת ישראל, יש זכות דתית על הארץ? ברור שאלוהים נותן את ארץ כנען לעם היהודי; היא חלק מקשר הברית של אלוהים עם העם היהודי; והכנסייה הקתולית הרומית מכירה בכך שברית אלוהים עם העם היהודי עודנה עומדת. לפיכך, יש להם זכות דתית על הארץ.³³

ד״ר ויליאם מ׳ רייט הרביעי
פרופסור ללימודים קתוליים ולתיאולוגיה, אוניברסיטת דוקיין

קתולים יכולים לראות בשיבת העם היהודי לחיות במולדת אבותיו ביטוי לחסדו של אלוהים ולנאמנותו לעם בריתו. הם יכולים לעשות זאת באופן הדומה להכרה בערכם המתמשך ובמשמעותם הדתית של ממדי הפשט בתנ״ך ושל המציאויות שהוא מציג.³⁴

ד״ר גארי א׳ אנדרסון
בעל הקתדרה על שם הסבורג להגות קתולית, אוניברסיטת נוטרדאם.

עם זאת, עלינו לעמוד גם על כך שהבטחות כתבי הקודש אכן אינן ניתנות להפרה, ושזיקתו של ישראל לארץ זו מעוגנת בגזרת ההשגחה האלוהית. קשה לפרש את הופעתה הפלאית של המדינה הישראלית מיד לאחר הרגע האפל ביותר בהיסטוריה היהודית מחוץ למסגרת תיאולוגית…

האם השיבה לציון היא חלק מתוכנית ההשגחה של אלוהים ומהבטחתו הנצחית לעמו ישראל? אני מאמין שכן.״³⁵

ד״ר גאווין ד׳קוסטה
פרופסור אמריטוס לתיאולוגיה קתולית, אוניברסיטת בריסטול
פרופסור ליחסים קתוליים–יהודיים, האוניברסיטה האפיפיורית על שם תומאס מאקווינו, רומא

בעת החדשה, תשומת לב קפדנית לנושאים מרכזיים בברית החדשה הובילה את הכנסייה לדחות תפיסה זו של תיאולוגיית ההחלפה, ולשקול מחדש את היחס הראוי של קתולים לעם היהודי ולהקמתה של מדינה יהודית ב־1948. טקסטים רבים בברית החדשה תומכים בהשקפה שעל קתולים לתמוך בציונות. ישוע עצמו היה ציוני יהודי־נוצרי. הבשורות מציגות את שליחותו בזיקה לארץ, הן בתחילתה והן בסופה. סיפורי הלידה משחזרים את גלות העם במצרים, ולאחריה את שיבת המשפחה הקדושה ממצרים לארץ (מתי ב 23–13). במהלך שליחותו ישוע אינו עוזב את הארץ לעולם. דאגתו נתונה לישראל, עמו (מתי טו 28–22). את המשימה ללכת ״עד קצה הארץ״ הוא משאיר לכנסייה הנאספת סביבו לאחר התחייה. שליחות הכנסייה תואמת את הציפיות הנוגעות למשיח היהודי. המשיח עושה את ישראל — העם והארץ — לאור לגויים, כדי שכולם יעבדו את אלוהי ישראל. קתולים מכירים בכך שלעם היהודי עדיין יש תפקיד בתוכנית ההשגחה, וששיבתו לארץ ישראל עשויה להיות חלק מתוכנית הגאולה שטרם הושלמה. פתיחות לאפשרות זו, המבוססת על תיאולוגיה, היא הזרע של הציונות הקתולית.³⁶

קיבוצו של העם היהודי ושימורו כעם באמצעות ייסוד ישראל ב־1948 נטועים עמוק במקרא, ואי אפשר להתעלם מהם. הם אות לאהבתו המשגיחה של אלוהים ולדאגתו לעמו, וחלק מבריתו שאין לבטלה. לזה אני קורא ציונות קתולית מינימליסטית…³⁷

האב אנטואן לוי, ממסדר המטיפים
תיאולוג וסופר

ההערכה המחודשת של מקומה של האומה היהודית בסדר ההשגחה האלוהית, כפי שהיא מוצגת במסמכיה הרשמיים העדכניים ביותר של הכנסייה הקתולית, אינה יכולה להשאיר בצד את סוגיית הארץ. מחברי המסמך העם היהודי וכתבי הקודש שלו במקרא הנוצרי כבר ביקשו להדגיש שהפיכתו של מושג הארץ לאוניברסלי בברית החדשה אינה מבטלת את החלטתו של אלוהים לתת את הארץ לאומה היהודית… אם מניחים אפוא, בהתאם לתיאולוגיה הקתולית המודרנית הזאת של ישראל, שהאומה היהודית לא חדלה להיות מושא להשגחת אלוהים, אפילו לאחר דחייתה את משיחיותו של ישוע — ובלא תלות בדחייה זו —, כיצד אפשר שלא לפרש את שיבת היהודים לארץ שאלוהים הבטיח לתת להם אחת ולתמיד כאות להשגחה מתמשכת זו? מהי השגחה אם אינה מתבטאת במעשים מוחשיים — ואיזה מימוש מרהיב יותר של השגחה זו כלפי האומה היהודית אפשר להעלות על הדעת מהקמתה ומפיתוחה של מדינת ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, שהגיעו לשיאן בניסיון השמדה כולל? האמת היא שההכרה בממד הדתי של מדינת ישראל, ממד הנובע משורשיה המקראיים, עולה בקנה אחד לחלוטין עם מאמציה האחרונים של ההוראה הקתולית הרשמית להבין את גורלה של האומה היהודית שלא במונחי תיאולוגיית ההחלפה.³⁸

ד״ר אנדרה וילנב
פרופסור חבר לכתבי הקודש, הסמינר הגדול של הלב הקדוש, דטרויט

אם אלוהים עצמו בחר בציון כמשכן עולמיו; אם הוא שב ומבטיח להשיב את עם ישראל לציון ולשכון שם בקרבו — הרי שבמובן יסודי זה, אלוהים עצמו, ולא תיאודור הרצל, הוא אבי הציונות.³⁹

1. יוסטינוס המרטיר הקדוש, האפולוגיה הראשונה 52, אבות הכנסייה שלפני ועידת ניקיאה, כרך א, עמ׳ 180.↩︎

2. אירנאוס הקדוש, נגד הכפירות 5.34.1, אבות הכנסייה שלפני ועידת ניקיאה, כרך א, עמ׳ 564–563.↩︎

3. אירנאוס הקדוש, נגד הכפירות 5.35.2, אבות הכנסייה שלפני ועידת ניקיאה, כרך א, עמ׳ 566.↩︎

4. טרטוליאנוס, על הצניעות 8, אבות הכנסייה שלפני ועידת ניקיאה, כרך ד, עמ׳ 82.↩︎

5. הירונימוס הקדוש, פירוש ליואל ג 3–1, סדרת ACT, תרי עשר, כרך ב, עמ׳ 292.↩︎

6. קלווין ב׳ קנדל ופיית׳ ווליס, עורכים, בדה: פירוש לבשורה על פי לוקס, VI.86.256 (הוצאת אוניברסיטת ליברפול, 2023), עמ׳ 576.↩︎

7. תומאס מאקווינו הקדוש, פירוש לירמיהו לא 17; פרק לא, שיעור 4,↩︎

8. ולדימיר סולוביוב, המלחמה, הקִדמה וקץ ההיסטוריה, עמ׳ 174.↩︎

9. ז׳אק מריטן, על כנסיית המשיח: אישיותה של הכנסייה ואנשיה (אוניברסיטת נוטרדאם, 1973), עמ׳ 171–170.↩︎

10. ג׳ון מ׳ אסטרייכר, ״התיאולוג וארץ ישראל״, הגשר: שנתון ללימודים יהודיים–נוצריים, כרך ה (1970), עמ׳ 242–241.↩︎

11. אליאס פרידמן, זהות יהודית (מרים פרס, 1987), עמ׳ 152, 160.↩︎

12. ביקור פסטורלי בברזיל בשנת 1991, בתוך יוג׳ין ג׳ פישר ולאון קלניצקי, עורכים, הקדוש למען השלום: כיצד שינה האפיפיור יוחנן פאולוס השני את היחסים בין קתולים ליהודים (קרוסרוד, 2011), עמ׳ 225.↩︎

13. ריאיון עם טאד שולץ במגזין פארייד, 3 באפריל 1994, בתוך יוחנן פאולוס השני, עלייה לרגל רוחנית: טקסטים על יהודים ועל יהדות, 1995–1979 (קרוסרוד, 1995), עמ׳ 188–187.↩︎

14. אדוארד ה׳ פלנרי, ״היבטים תיאולוגיים של מדינת ישראל״, הגשר, כרך ג (1958), עמ׳ 324.↩︎

15. שארלוט קליין, ״ממדים תיאולוגיים של מדינת ישראל״, כתב העת ללימודים אקומניים, כרך 10, גיליון 4 (1973), עמ׳ 710.↩︎

16. רוברט פ׳ דריינן, לכבד את ההבטחה: מחויבותה של אמריקה לישראל (דאבלדיי ושות׳, 1977), עמ׳ 87.↩︎

17. פרנץ מוסנר, מסה על היהודים: משמעות היהדות לאמונה הנוצרית (פורטרס פרס, 1984), עמ׳ 16–15.↩︎

18. פיטר הוקן, התהילה והחרפה: הרהורים על שפיכת רוח הקודש במאה העשרים (איגל, 1994), עמ׳ 141–140.↩︎

19. הוקן, התהילה והחרפה, עמ׳ 146.↩︎

20. קרלו קולונה, ״2012: קריאת אותות הזמן״, קתולים למען ישראל, 4 בפברואר 2012.↩︎

21. בנדיקטוס השישה־עשר, ״חסד וקריאה שאין עליהם חרטה: הערות על המסה על היהודים״, קומוניו: כתב עת קתולי בינלאומי, כרך 45 (אביב 2018), עמ׳ 179.↩︎

22. בנדיקטוס השישה־עשר, ״תשובה לרב אריה פולגר״, 23 באוגוסט 2018.↩︎

23. רניירו קנטלמסה, מסתורין חג המולד: פירוש למגניפיקט, לגלוריה ולנונק דימיטיס (ליטורג׳יקל פרס, 1988), עמ׳ 72–71. ↩︎

24. הוושינגטון פוסט, 31 במרץ 2005, מצוטט בתוך ״הקרדינל שנבורן תומך בציונות מקראית״, קתולים למען ישראל, 6 בדצמבר 2007.↩︎

25. דייוויד פ׳ גולדמן, ״ציונות לנוצרים״, פירסט ת׳ינגס, 1 ביוני 2008.↩︎

26. אטיין וטו, ״ארץ וגאולה: מדוע אלוהים מבטיח ארץ?״, בתוך גאווין ד׳קוסטה ופיידרה שפירו, עורכים, גישות קתוליות עכשוויות לעם ישראל, לארץ ישראל ולמדינת ישראל (הוצאת האוניברסיטה הקתולית של אמריקה, 2022), עמ׳ 38, 40.↩︎

27. לורנס פיינגולד, ״השיבה לארץ ישראל כאות של אחרית הימים לאור רומים יא״, בתוך ד׳קוסטה ושפירו, גישות קתוליות עכשוויות, עמ׳ 11–10.↩︎

28. פיינגולד, ״השיבה לארץ ישראל״, בתוך ד׳קוסטה ושפירו, גישות קתוליות עכשוויות, עמ׳ 17.↩︎

29. ז׳אן־מיגל גאריג ואליאנה קורילו, ״יחסה של ישראל לארץ המובטחת לאחר המשיח: תהיות קתוליות״, בתוך ד׳קוסטה ושפירו, גישות קתוליות עכשוויות, עמ׳ 50–49.↩︎

30. יוהנס פיכטנבאואר, מסתורין עץ הזית, מהדורה שלישית מתוקנת (לקראת ועידת ירושלים השנייה, 2017, 2025).↩︎

31. ריצ׳רד ק׳ לוקס, העם היהודי, ארץ הקודש ומדינת ישראל: מבט קתולי (פאוליסט פרס, 2010), עמ׳ 89.↩︎

32. לוקס, העם היהודי, ארץ הקודש ומדינת ישראל, עמ׳ 94.↩︎

33. לוקס, העם היהודי, ארץ הקודש ומדינת ישראל, עמ׳ 108.↩︎

34. גאווין ד׳קוסטה ואחרים, עורכים, עיונים קתוליים–יהודיים בישראל: ארץ קודש, טריטוריה פוליטית או הבטחה תיאולוגית? (הוצאת האוניברסיטה הקתולית של אמריקה, 2025), עמ׳ 100.↩︎

35. גארי א׳ אנדרסון, ״כיצד לחשוב על הציונות״, בתוך ד׳קוסטה ואחרים, עיונים קתוליים–יהודיים בישראל, עמ׳ 113, 115.↩︎

36. גאווין ד׳קוסטה, ״ציונות קתולית״. פירסט ת׳ינגס, 1 בינואר 2020.↩︎

37. גאווין ד׳קוסטה, ״בזכות הכרה תיאולוגית קתולית בארץ ישראל ובעם ישראל״, בתוך ד׳קוסטה ואחרים, עיונים קתוליים–יהודיים בישראל, עמ׳ 28.↩︎

38. אנטואן לוי, ״מסה תיאולוגית־מדינית: הסבל הפלסטיני וההוראה הקתולית הרשמית על מדינת ישראל״, בתוך ד׳קוסטה ושפירו, גישות קתוליות עכשוויות, עמ׳ 214–213.↩︎

39. ״אלוהים שוכן בציון: הציונות לאורך כתבי הקודש״, קתולים למען ישראל, 14 בפברואר 2026.↩︎