מקור: Middle East Quarterly (1 בספטמבר 2026)
מבוא: הצהרה שנויה במחלוקת — הפטריארכים נגד הציונות הנוצרית
ב־17 בינואר 2026 פרסמו הפטריארכים וראשי הכנסיות בירושלים הצהרה שבה הזהירו כי ״פעילויות שננקטו לאחרונה בידי אנשים מקומיים המקדמים אידאולוגיות מזיקות, כגון ציונות נוצרית, מטעות את הציבור, זורעות בלבול ופוגעות באחדות צאן מרעיתנו״.1 ראשי הכנסיות הביעו דאגה מכך שפעילויות אלה זכו לאהדה בקרב ״גורמים פוליטיים מסוימים״ בישראל ובחו״ל, המבקשים ״לקדם סדר יום פוליטי״ העלול ״לפגוע בנוכחות הנוצרית בארץ הקודש ובמזרח התיכון כולו״. עוד טענו כי מעשיהם של אותם אנשים, ששמותיהם לא צוינו, הם ״התערבות בחייהן הפנימיים של הכנסיות״, והדגישו שרק הפטריארכים ״מייצגים את הכנסיות ואת מאמיניהן בעניינים הנוגעים לחיי הדת והקהילה ולשירות הפסטורלי של הנוצרים בארץ הקודש״.2
ההצהרה הופיעה באתר הפטריארכיה היוונית־אורתודוקסית, אך לא באתר הפטריארכיה הלטינית. היא פורסמה לזמן קצר באתר הקוסטודיה הפרנציסקנית של ארץ הקודש, ולאחר מכן הוסרה. מאחר שנחתמה בשם כלל ראשי הכנסיות, ללא שמות אישיים, לא ברור אם הכנסיות הארמנית, הסורית, האנגליקנית והלותרנית תמכו בה תמיכה מלאה — עמימות משמעותית המערערת את יומרתה לדבר בשם כלל הנוצרים בארץ הקודש.
מחלוקת עולמית: הכנסייה נגד הציונות הנוצרית?
ההצהרה עוררה מיד מחלוקת. כמה פרשנים קתולים מיהרו לטעון כי ״קתולים אינם מאמינים בציונות״, התייחסו לעמדת הפטריארכים כאל תורה קתולית מוסכמת, ופטרו את הציונות הנוצרית כאמונה פרוטסטנטית־אוונגליקלית שאינה מתיישבת עם הקתוליות. מגיש ההסכת הקתולי מייקל נולס טען ברשת X כי הצהרת הפטריארכים ״הייתה מאז ומתמיד העמדה הקתולית״.3 למחרת הביעה קבוצת Catholics for Catholics תמיכה בהצהרה, בטענה שהיא מגנה ״רשמית״ את הציונות הנוצרית, וחזרה על הטענה הישנה של תאולוגיית ההחלפה, שלפיה הכנסייה היא ״ישראל החדש״4 — תוך התעלמות מן ההוראה הקתולית שלפיה כינויה של הכנסייה ״עם האלוהים החדש״ אינו אומר ש״עם האלוהים ישראל חדל להתקיים״, וכי ישראל עודנו ״עם הברית הנבחר והאהוב של אלוהים, שבריתו מעולם לא בוטלה או נשללה״.5
ההצהרה נתקלה גם בהתנגדות נחרצת. שגריר ארצות הברית בישראל, מייק האקבי, התנגד לכך ש״זרם״ כלשהו ״יתבע לעצמו בלעדיות על הדיבור בשם הנוצרים ברחבי העולם״, וטען כי ״ציוני פשוט מכיר בכך שלעם היהודי יש זכות לחיות במולדתו העתיקה, הילידית והמקראית״.6 התאולוג הקתולי גאווין ד׳קוסטה מתח ביקורת על ההצהרה משום שהיא מתמקדת בציונות הנוצרית ובה בעת ״שותקת בנוגע לאידאולוגיות אסלאמיסטיות פוליטיות, שגם הן מאיימות קשות על החיים הנוצריים ועל מוסדות נוצריים ברחבי האזור״, ומשום שהיא מותירה ללא מענה שאלה יסודית: ״האם יש בכלל מקום לגיטימי לישראל, או שהציונות — היהודית או הנוצרית — נתפסת אך ורק כמיזם של קולוניזציה ובניית אימפריה?״7 פטרה הלדט, מנהלת האחווה האקומנית למחקר תאולוגי בישראל, כינתה את ההצהרה ״מצערת״ בשל חוסר הרגישות הפסטורלית והבהירות התאולוגית שבה.8
ההצהרה עוררה תגובת שרשרת בארצות הברית, בשעה שדעת הקהל הנוצרית כלפי ישראל כבר הייתה בתהליך של שינוי. כתבה ב־Washington Post מינואר 2026 תיעדה ירידה בתמיכה האוונגליקלית בישראל, שהואצה בעקבות ביקורתו הפומבית של טאקר קרלסון ותחושת אי־נוחות גוברת בקרב אוונגליקלים צעירים.9 סקר של מרכז המחקר פיו מאפריל 2026 אישר כי העמדות השליליות כלפי ישראל ממשיכות להתרחב בקרב האמריקאים, ובייחוד בקרב צעירים.10 מגמה זו נמשכה בחודשים האחרונים, וההתנגדות לישראל הפכה לקונצנזוס חוצה מפלגות.11
בהמשך תמכו כמה דמויות קתוליות בולטות בעמדת הפטריארכים. בשימוע בפני הוועדה לחופש הדת ב־9 בפברואר 2026 הצהירה קארי פריג׳ין בולר: ״אני קתולית, וקתולים אינם תומכים בציונות״.12 ב־12 בפברואר פרסמה Catholics for Catholics סרטון שהתיימר להציג את ״העמדה הקתולית על הציונות ועל מדינת ישראל של 1948״, ושלל מן המדינה היהודית כל תוקף תאולוגי.13 ב־20 במרץ פרסם מאט פראד, מגיש הסכת ב־Daily Wire, ״קטכיזם קטן על הציונות הנוצרית״. הוא טען שהוא מציג את ״פסיקתה הסופית״ של הכנסייה בנושא, המגדירה אותה כ״אידאולוגיה הממקמת באופן שגוי את התגשמות הבטחותיו של אלוהים״14 — אף שכפי שהראה דייוויד אורנשטיין מארגון CAMERA, הצגתו של פראד עיוותה באופן חמור הן את הציונות הנוצרית והן את ההוראה הקתולית על ישראל.15 תגובות אלה נשענו על הנחה משותפת: שהצהרת הפטריארכים מייצגת את הזרם המרכזי בנצרות הקתולית והאורתודוקסית, ואילו הציונות הנוצרית היא סטייה פרוטסטנטית־אוונגליקלית.
ואולם, דווקא יומרותיה של ההצהרה לסמכות תאולוגית ולייצוג כלל הנוצרים שנויות במחלוקת. היעדרותה של הפטריארכיה הלטינית והסרת הטקסט מן האתר הפרנציסקני מרמזים שההסכמה שהיא מתיימרת לייצג מצומצמת מכפי שמוצג. יתרה מזו, מי שכמעט נעדר מן הדיונים הציבוריים האלה הוא האדם שאליו כוונה ההצהרה למעשה: סא״ל במילואים איהאב שליאן, מייסד ״הקול הנוצרי הישראלי״. כדי להבין את תגובת הפטריארכים ואת תנועתו של שליאן, נדרש רקע היסטורי. בחינה מדוקדקת יותר של ההיסטוריה ושל הגורמים שמאחורי ההצהרה מלמדת שעמדת הפטריארכים קשורה לפוליטיקה הכנסייתית במזרח התיכון יותר מאשר לתורה נוצרית מוסמכת על ישראל ועל הציונות.
רקע היסטורי: תאולוגיית השחרור הפלסטינית
להתנגדותן של כנסיות ירושלים לציונות שורשים עמוקים. נוצרים בארץ הקודש חלקו באופן מסורתי עם המוסלמים זהות פלסטינית או ערבית משותפת, ומילאו תפקיד בתנועה האנטי־ציונית הן לפני הקמת ישראל ב־1948 והן לאחריה. שני בני דודים נוצרים מיפו ייסדו את העיתון הראשון בארץ ישראל העות׳מאנית, ושמו פלסטין. כבר ב־1911 היה זה העיתון בעל התפוצה הגדולה ביותר באזור, והוא היה קול מוביל בהתנגדות לציונות.16
הנוצרים הפלסטינים הושפעו עמוקות מן ה״נכבה״ של 1948. ערים וכפרים נוצריים התרוקנו מתושביהם. כמה נוצרים פלסטינים מילאו תפקידים חשובים במאבק המזוין: החזית העממית לשחרור פלסטין נוסדה ב־1967 בידי ג׳ורג׳ חבש, נוצרי יווני־אורתודוקסי מלוד, שהיה עד בעצמו לגירוש תושביה בכפייה. שותפו להקמת הארגון, ודיע חדאד, היה גם הוא נוצרי אורתודוקסי, יליד צפת. אולם דמויות אלה הונעו בידי לאומיות ערבית חילונית ואידאולוגיה מרקסיסטית־לניניסטית, ולא בידי אמונתן הנוצרית. חבש מצוטט כאומר: ״כשאדמתי נכבשה, לא היה לי זמן לחשוב על דת״.17
עם זאת, ההתנגדות הנוצרית לישראל הייתה ברובה לא־אלימה, והכוח האידאולוגי שהניע אותה היה תאולוגיית השחרור הפלסטינית. תאולוגיה זו צמחה במהלך מלחמת 1948 והתפתחה בעשורים שלאחריה, בהשפעת הסכסוך המתמשך וסבלם האישי של נוצרים פלסטינים. טקסט היסוד שלה הוא ספרו של נעים עאטק מ־1989, Justice and Only Justice: A Palestinian Theology of Liberation. עאטק, כומר אנגליקני שגורש מן הגליל ב־1948, ייסד בירושלים ב־1987 את מרכז סביל האקומני לתאולוגיית שחרור. דמויות מרכזיות נוספות בזרם זה הן הארכיבישוף היווני־קתולי המלכיתי אליאס שקור, פליט מן הכפר ההרוס כפר בירעם ומחבר ספר הזיכרונות Blood Brothers; מיתרי ראהב, כומר לותרני אוונגלי מבית לחם ומייסד אוניברסיטת דאר אל־כלימה; מישל סבאח, הפטריארך הלטיני של ירושלים לשעבר; ומונת׳ר איסחאק, כומר לותרני המשרת בבית לחם ומחבר הספר Christ in the Rubble: Faith, the Bible, and the Genocide in Gaza.18
תאולוגיית השחרור הפלסטינית מתיימרת ליישב בין חובות האהבה והסליחה הנוצריות לבין ההתנגדות לכיבוש הישראלי, ומעניקה מסגרת תאולוגית לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. היא מציגה את עצמה כתאולוגיה נבואית ואנטי־אימפריאלית של אי־אלימות, המציעה פתרונות ל״מצב העוול הנוכחי״, ובה בעת מבקרת את הציונות הנוצרית כ״דוגמה מובהקת לשימוש לרעה בכתבי הקודש כדי לקדם אלימות, גזענות ואי־צדק״.19
ראוי להזכיר שתאולוגיית השחרור בכללותה הייתה מושא לביקורת מתמשכת מצד סמכות ההוראה של הכנסייה הקתולית עצמה. הקונגרגציה לתורת האמונה, בהנהגת הקרדינל רצינגר, פרסמה שתי הוראות מוסמכות בנושא, ב־1984 וב־1986. ההוראה מ־1984 הזהירה מפני צמצום הבשורה ל״בשורה ארצית״ בלבד (VI.5), באמצעות ״מושגים שנשאבו ללא ביקורת מן האידאולוגיה המרקסיסטית״ (VI.10). היא הזהירה מפני ״פוליטיזציה רדיקלית של קביעות האמונה ושל השיפוטים התאולוגיים״, שבה ״כל קביעה של האמונה או של התאולוגיה מוכפפת לאמת מידה פוליטית״ (IX.6) — האשמה החלה ישירות על הכפפת התאולוגיה לפוליטיקה הלאומית הפלסטינית במסגרת תאולוגיית השחרור הפלסטינית.20 גם המסמך מ־1986, שנימתו הייתה בונה יותר, הזהיר: ״אין לצמצם את ממד הישועה שבשחרור לממד החברתי־אתי, שהוא תוצאה שלו״ (71). לפי אמת מידה זו, כל תאולוגיה המשרישה את השחרור בזהות אתנית ובהתנגדות פוליטית במקום בבשורה חייבת להיחשב לוקה בחסר.21
מחשבתה של תאולוגיית השחרור הפלסטינית עיצבה ישירות שתי הצהרות מכוננות של ההנהגה הכנסייתית בירושלים. ״הצהרת ירושלים על הציונות הנוצרית״ מ־2006 דחתה מכול וכול את הדוקטרינות הציוניות הנוצריות כ״תורת שקר המשחיתה את המסר של כתבי הקודש״, והזהירה במפורש כי ״הציונות הנוצרית ובריתותיה מצדיקות קולוניזציה, אפרטהייד ובניית אימפריה״. ההצהרה גינתה את הציונות הנוצרית על קידום ״בלעדיות גזעית ומלחמה נצחית״ ועל שהיא דנה את העולם ל״חורבן ארמגדון״.22 היא עוררה תגובה משותפת של שלושה ארגונים ציוניים נוצריים, שמתחו עליה ביקורת חריפה בשל ״לשון מתלהמת״ והבעת עמדות ״רחוקות מן האמת״, שכן אותם ארגונים ציוניים ביקשו להיות ״ברכה״ באמצעות סיוע לכל קבוצות האוכלוסייה בארץ.23
מסמך קאירוס פלסטין מ־2009, ״רגע של אמת״, שחיברו עאטק, ראהב, סבאח ואחרים, הרחיק לכת עוד יותר. המסמך האשים את ישראל בפשעים רבים, ובה בעת הציג את הפלסטינים כקורבנות חפים מפשע, תוך התעלמות מתולדות הטרור הפלסטיני, ובהן שתי אינתיפאדות אלימות. המסמך קרא ל״התנגדות לרוע שבכיבוש״ וטען כי ״אילו לא היה כיבוש, לא הייתה התנגדות…״ (1.4)24 — תוך התעלמות מן העובדה שכפי שהצביע מלקולם לואו, ״ארגונים כגון חמאס, הנהנים מתמיכה המונית בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, נשבעו להמשיך בהתנגדות זו כל עוד מדינת ישראל קיימת״.25 המסמך הביע תמיכה מפורשת בתנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות (BDS), וקרא ל״יחידים, חברות ומדינות למשוך השקעות ולהטיל חרם כלכלי ומסחרי על כל מה שמיוצר בידי הכיבוש״ (4.2.6).26 מאז הפך קאירוס פלסטין לאחד הקולות הנוצריים הבולטים ביותר למען BDS בזירה הבין־לאומית.
מסמך המשך מ־2025, ״קאירוס פלסטין II — רגע של אמת: אמונה בזמן של רצח עם״, שמר על הנימה הלוחמנית של קודמו. הוא קרא לכנסיות ״להפעיל לחץ על ממשלותיהן כדי שיבודדו את ישראל, ידרשו ממנה דין וחשבון, יטילו עליה סנקציות, יחרימו אותה ויאסרו ייצוא נשק״, ובה בעת גינה את הציונות הנוצרית כ״עיוות תאולוגי והשחתה מוסרית״ המקדמים ״אל שבטי וגזעני של מלחמה וטיהור אתני״.27 על המסמך נמתחה ביקורת בטענה שהוא נקרא ״פחות כמסמך כנסייתי או תאולוגי ויותר כמניפסט שעוצב בידי אידאולוגיה מהפכנית בת זמננו״. עוד נטען שהוא כושל ביושרה תאולוגית, בעקביות מוסרית, באחריות רטורית ובאמינות אמפירית, משום שהוא מאמץ לשון, הנחות והיגיון מוסרי המשקפים ״את אלה של תנועות אקטיביסטיות חילוניות ושל תעמולה אסלאמיסטית הרבה יותר מאשר את המסורת המוסרית הנוצרית שהוא מתיימר לייצג״.28
שינוי נקודת המבט: נוצרים ישראלים ציונים והתנועה הארמית
בעשורים האחרונים חוו נוצרים רבים בישראל דיסוננס קוגניטיבי הולך וגובר בין הנרטיב של תאולוגיית השחרור הפלסטינית לבין מציאות חייהם. בעוד תאולוגיה זו הציגה חזית פלסטינית נוצרית־מוסלמית מאוחדת נגד הציונות, נוצרים ישראלים ראו יותר ויותר באידאולוגיה האסלאמיסטית הרדיקלית איום קיומי גדול יותר מן המדינה היהודית. אף שרק לעיתים רחוקות העזו לומר זאת בפומבי, נוצרים במזרח התיכון חזרו במשך עשרות שנים על הפתגם ״אחרי שבת מגיע יום ראשון״ — כלומר, לאחר שהמוסלמים יסיימו עם היהודים, הם יפנו נגד הנוצרים.29 האביב הערבי של 2011 שינה את מאזן השיקולים הזה באופן מכריע.
הטלטלה ברחבי העולם הערבי שחררה גלי אלימות נגד מיעוטים נוצריים: כנסיות קופטיות במצרים הותקפו; קהילות נוצריות בסוריה הותקפו בידי מורדים אסלאמיסטים, שהחילו את השריעה בכפרים שכבשו; ובהמשך מחק ארגון המדינה האסלאמית קהילות נוצריות עתיקות בעיראק ובסוריה. בעיני הנוצרים הישראלים, אי אפשר היה להתעלם מן הניגוד לחברה הישראלית, החופשית והסובלנית יחסית. האביב הערבי היה הן אזהרה והן רגע של התעוררות לפעולה: הוא המחיש את מה שממנו חששו זה זמן רב.
התנועה הפרו־ישראלית בקרב הנוצרים הישראלים מייצגת זרם מחשבתי מובחן ושנוי במחלוקת בתוך המיעוט הנוצרי הילידי בישראל. היא דוחה את הזהות הערבית־פלסטינית, מאמצת את הציונות ואת מוסדות המדינה הישראליים, תומכת בשירות בצה״ל ומבקשת הכרה בבני הקהילה כעם ילידי נפרד — ארמים — ולא כנוצרים ערבים. עמדה זו מעמידה אותם לא אחת בעימות עם נוצרים פלסטינים ועם ההנהגה הכנסייתית הוותיקה בירושלים, כפי שניכר בהצהרת הפטריארכים וראשי הכנסיות מינואר 2026.
ראשיתה המוסדית של התנועה באוקטובר 2012, כאשר קבוצת פעילים נוצרים — רובם קציני צה״ל בדרגי הביניים מרקע מרוני — ייסדה את פורום גיוס הנוצרים הישראלים, והגדירה את חבריה ״ישראלים נוצרים דוברי ערבית״. בכנס הציבורי הראשון של הפורום באוקטובר 2012 הביעו שלושה כמרים תמיכה. למחרת החל מסע של איומים והפחדות. שני כמרים נסוגו; אחד, האב גבריאל נדאף, עמד איתן.30
נדאף (יליד 1973), כומר יווני־אורתודוקסי מנצרת, נעשה לדמות הציבורית הבולטת ביותר בראשית דרכה של התנועה. הוא קרא לנוצרים הערבים לבחון מחדש את זהותם הערבית, בטענה שמבחינה אתנית אינם ערבים אלא ארמים ילידיים — ״צאצאי אנשים שחיו כאן בישראל מאז ימי המקרא״ — הקשורים לעם היהודי בקשר בל יינתק.31 נדאף שילם מחיר אישי כבד: הוא כונה בוגד וקיבל איומים על חייו; נאסרה עליו הכניסה לכנסיית הבשורה; בנו הבכור הוכה במוט ברזל; והרשות הפלסטינית לחצה על הפטריארך היווני־אורתודוקסי להדיחו.32 בספטמבר 2014 נשא נדאף דברים בפני מועצת זכויות האדם של האו״ם והצהיר: ״ישראל היא המקום היחיד שבו נוצרים במזרח התיכון בטוחים״.33
פריצת דרך משפטית חשובה התרחשה באותו חודש, כאשר שר הפנים גדעון סער הכיר רשמית בארמים כקבוצה אתנית נפרדת. הדבר אפשר לנוצרים מרקע מרוני, יווני־אורתודוקסי, יווני־קתולי וסורי להירשם כארמים ולא כערבים. באוקטובר 2014 היה בנו בן השנתיים של שאדי חלול לאדם הראשון בהיסטוריה המודרנית שנרשם כך.34 לפני 2012 התנדבו לצה״ל כ־35 נוצרים בשנה. כבר ב־2013 שולש מספר המתגייסים הנוצרים לצה״ל.35 בעת כתיבת המאמר משרתים בצה״ל 394 חיילים נוצרים.36
שאדי חלול, יו״ר העמותה הארמית הנוצרית בישראל (ICAA), הוא כיום קולה הבולט ביותר של התנועה בזירה הבין־לאומית. חלול, צנחן לשעבר בצה״ל, שהתמודד חמש פעמים לכנסת וייסד מכינה קדם־צבאית משותפת לנוצרים וליהודים, עזב את עבודתו בשיווק בהיי־טק כדי להקדיש את עצמו להחייאת השפה והתרבות הארמיות. הוא רואה ביהודים ובארמים את העמים ״הילידיים האמיתיים״ של ארץ ישראל, ״הקשורים זה לזה בהיסטוריה, במוצא ובתרבות״, ששותפותם היא הבסיס ל״קשר בל יינתק״. לדבריו, ״רק תחת ריבונותה של מדינה יהודית נוכל בכלל לקוות לחיות כבני אדם חופשיים״.37
מאחורי המחלוקת: סא״ל איהאב שליאן והקול הנוצרי הישראלי
הגורם המיידי להצהרת הפטריארכים מינואר 2026 היה פעילותו של סא״ל במילואים איהאב שליאן, הקצין הנוצרי בעל הדרגה הגבוהה ביותר בתולדות צה״ל ומייסד ״הקול הנוצרי הישראלי״ (ICV).38 שליאן, ארמי מרקע יווני־אורתודוקסי וארמני, שירת בתפקידי פיקוד בצה״ל, ובהם פיקוד על גדוד ברמת הגולן ובהר חרמון. הוא עיצב את הדגל הנוצרי הישראלי, וב־2012 היה שותף לייסוד פורום גיוס הנוצרים — הגוף הראשון שאיחד נוצרים ישראלים מכל העדות סביב השתלבות אזרחית ושירות צבאי.39
באמצעות ״הקול הנוצרי הישראלי״ מקדם שליאן השתלבות אזרחית במדינה היהודית ומתמודד עם נרטיבים אנטי־ישראליים בתקשורת הנוצרית המערבית. לפי חומרי ההסברה של הארגון, הוא ״פועל לחיזוק ולקידום מעמדה של הקהילה הנוצרית במדינת ישראל, תוך חתירה להכרה בין־לאומית״. פעילויותיו כוללות ״טיפוח סולידריות בין יהודים לנוצרים״ ו״טיפוח יחסי שלום ואחווה עם כל המגזרים״. באותה מצגת מצהיר שליאן בשם הנוצרים הישראלים שהוא מייצג: ״אנו רואים את עצמנו כחלק מהמדינה הזאת, ולא כחלק ממתנגדיה״.40 בכך הוא מכיר בעובדה שהקהילה הנוצרית יכולה לחיות ולקיים את אמונתה בביטחון במדינת ישראל, בניגוד לנוצרים הנרדפים ברוב מדינות המזרח התיכון האחרות.
בה בעת, שליאן פועל בגלוי ובנחישות למען זכויות הנוצרים בישראל, ומציג לממשלה סדר יום מעשי: הכרה רשמית בנוצרים כקהילה נפרדת מן הערבים המוסלמים; גישה שוויונית לתעסוקה ולמלגות למשרתים; אגף פדגוגי ייעודי לחינוך הנוצרי; תשתית לגיוס לצה״ל; אנדרטה ל־29 הנוצרים שנפלו במהלך שירותם; ייצוג הולם במוסדות המדינה; שיפור המשילות והביטחון בערים בעלות רוב ערבי; ותמיכה בנוצרים ביהודה, בשומרון, בעזה ובסוריה.41
דאגת הפטריארכים גברה לאחר פגישתו של שליאן עם האקבי ב־9 בינואר 2026 בשגרירות ארצות הברית בירושלים, שבה דנו השניים בדרכי פעולה עתידיות עם ממשל טראמפ למען הנוצרים הישראלים. שליאן טוען שהפטריארכיה היוונית־אורתודוקסית יזמה את ההצהרה האנטי־ציונית בעקבות לחץ ישיר מצד הרשות הפלסטינית והווקף האסלאמי הירדני — רשות ההקדש הדתי המנהלת את המקומות הקדושים למוסלמים במזרח ירושלים. כלשונו: ״מי ששולטים בכל הפטריארכיה ובכל מזרח ירושלים הם הווקף הירדני והרשות הפלסטינית״.42
חוקרים תיארו את העימות שביסוד המחלוקת כתחרות בין שתי אסטרטגיות הישרדות של מיעוט. תאולוגיית השחרור הפלסטינית מבקשת ביטחון באמצעות סולידריות עם החברה הערבית והתנגדות למדינה היהודית. התנועה הארמית חותרת למה שכמה חוקרים כינו ״דרוזיפיקציה מלמטה״: אסטרטגיה הצומחת מן השטח להשתלבות אזרחית וצבאית בישראל, על פי מודל השתלבותה המוצלחת של העדה הדרוזית.43
סיכום: מתחים, הזדמנויות ואתגרים
המחלוקת שהציתה ההצהרה מינואר 2026 משקפת קו שבר אמיתי ומעמיק בתוך הנצרות בארץ הקודש, המתהווה כבר יותר מעשור. מצד אחד ניצבת תאולוגיית השחרור הפלסטינית: סולידריות עם השאיפות הלאומיות הפלסטיניות, התנגדות לישראל ולציונות, ואחדות נוצרית־מוסלמית המושרשת בסבל משותף. מן הצד האחר צומחת תנועה של נוצרים ישראלים הדוחים את הזהות הערבית־פלסטינית המיוחסת להם, מאמצים השתלבות אזרחית במדינה היהודית וטוענים שהציונות אינה המדכאת שלהם אלא הערובה הטובה ביותר להישרדותם באזור עוין.
התנועה שמייצגים נדאף, חלול ושליאן קטנה במספרים מוחלטים — כ־15 אלף נוצרים ארמים בישראל44 — אך משמעותית מבחינה סמלית ואסטרטגית, ומתחזקת וזוכה לתמיכה בקרב נוצרים ישראלים נוספים. היא מערערת על הקיטוב רב־השנים שהציב יהודים ישראלים מול חזית ערבית נוצרית־מוסלמית מאוחדת, ומציעה לישראל גשר אפשרי אל דעת הקהל הנוצרית במערב, דווקא בשעה שזו משתנה בכיוונים מדאיגים.
שלוש מסקנות עולות מן הניתוח הזה, והן מציבות אתגר בפני שלוש קבוצות: פרשנים קתולים, נוצרים בארץ הקודש וממשלת ישראל. ראשית, תגובתם של פרשנים קתולים ברחבי העולם, שהניחו כי הפטריארכים מבטאים תורה נוצרית העומדת בתוקפה בכל עת, הייתה מוטעית מיסודה. למעשה, הצהרת הפטריארכים הייתה דוגמה לריאלפוליטיק מזרח־תיכונית — או, כדברי שאדי חלול, ״הודאה בכך שנוצרים נרדפים בידי ממשלות ערביות אסלאמיות״ ותוצר של ״מנטליות של ד׳ימי״, המבקשת למצוא הגנה אצל אותן ממשלות עצמן.45 ההנהגה הכנסייתית בירושלים נתונה זה עשרות שנים ללחצים מצד הרשות הפלסטינית והווקף הירדני, השולט למעשה בפטריארכיה היוונית־אורתודוקסית ובמקומות הקדושים למוסלמים במזרח ירושלים. לפי תפיסה זו, את עוינותם האוטומטית של הפטריארכים לציונות הנוצרית אפשר לפרש פחות כהצהרה של תאולוגיה נוצרית אוניברסלית ויותר כהמשך לאסטרטגיית הישרדות ותיקה של מיעוט: כניעה לסדר הפוליטי המוסלמי השולט בתמורה לסובלנות. פרשנים קתולים שמיהרו לאמץ את ההצהרה כ״עמדה הקתולית״ הפגינו הבנה שטחית של ההוראה הקתולית על ישראל, וגם לא הבינו את ההקשר הפוליטי שבו נוצרה. האם יפיקו לקח וינהגו ביתר זהירות בטרם יסיקו מסקנות תאולוגיות גורפות מהצהרות שבסופו של דבר הן פוליטיות?
שנית, שני הזרמים המנוגדים בתוך הנצרות בארץ הקודש מציבים לא רק את הפטריארכים ואת ראשי הכנסיות, אלא את כל הנוצרים המקומיים — ישראלים ופלסטינים — בפני בחירה מכרעת: האם ימשיכו בדרך ההתנגדות למדינה היהודית כפי שהיא מנוסחת בתאולוגיית השחרור הפלסטינית, לצד מדיניות הפיוס כלפי גורמים ערביים ומוסלמיים במזרח התיכון — דרך שמאז 1948 הניבה תוצאות מעטות, אם בכלל — או שימצאו את האומץ ללכת בדרך החדשה שסללו נדאף, חלול ושליאן, ולפעול עם המדינה היהודית ולא נגדה? דרך זו כבר הניבה הישגים מוחשיים: הכרה משפטית, דיאלוג בונה עם שגריר ארצות הברית ועם ממשלת ישראל, והשתלבות טובה יותר בחברה הישראלית.
שלישית, תנועת הנוצרים הישראלים הפרו־ישראלים מציעה למדינת ישראל הזדמנות אסטרטגית אפשרית לכרות ברית אמיתית עם אזרחיה הנוצרים; להראות לעולם הנוצרי במערב כי המדינה היהודית והקהילות הנוצריות חולקות לא רק שורשים תאולוגיים עמוקים אלא גם אינטרסים אסטרטגיים משותפים; ולהמחיש שסיפורה של הנצרות בארץ הקודש אינו סיפור של דיכוי ציוני, אלא של שגשוג תחת ריבונות יהודית. הסיפור הזה, כפי שמספרים אותו נדאף, חלול ושליאן, הוא אחד הטיעונים המשכנעים ביותר בזכות ישראל באקלים העולמי הנוכחי. כדי לממש את ההזדמנות, על ממשלת ישראל להכיר רשמית בקהילה הנוצרית כמיעוט נפרד, לתת מענה לדרישותיו המעשיות של ״הקול הנוצרי הישראלי״ בתחומי החינוך, הביטחון והשירות הצבאי, ולפעול להרחבת תהודתם של קולות אלה בקשריה עם העולם הנוצרי בחו״ל.
ההזדמנות כרוכה גם בחובות. מנהיגים נוצרים ישראלים הצביעו על בעיות מעשיות שטרם נפתרו: פשיעה מאורגנת משתוללת בערים בעלות רוב ערבי ללא תגובה הולמת מצד רשויות אכיפת החוק; התקפות של מתנחלים קיצוניים על קהילות נוצריות כגון טייבה שבגדה המערבית; והיעדר ייצוג הולם, אוטונומיה חינוכית, תשתית לגיוס לצה״ל ואנדרטה לחיילים נוצרים שנפלו. אלה מבחנים מעשיים לשאלה אם השותפות שמציעים שליאן וחלול ממשית או רטורית בלבד.
הצהרת הפטריארכים משקפת את חרדתה של הנהגה ממוסדת שסמכותה והנרטיב שלה מאותגרים מבפנים. אולם התנועה שההצהרה כוונה נגדה לא תיעלם. כפי שמרמז אזכורו של חלול לסיסמתו של הרצל, ״אם תרצו, אין זו אגדה״: אלה קהילות בעלות חזון וזיכרון היסטורי ארוך. האם מדינת ישראל תנצל את ההזדמנות או תחמיץ אותה?
