מקור: www.michaeljvlach.com (8 באפריל 2026). פורסם מחדש ברשות המחבר.
היחס בין ישראל שבכתבי הקודש לבין מדינת ישראל המודרנית הוא אחת הסוגיות הנדונות ביותר בתאולוגיה הנוצרית בת זמננו. נוצרים רבים מבקשים להבין כיצד ישראל של ימינו קשורה לישראל שעליה אנו קוראים בכתבי הקודש.
מחקר זה בוחן את היחס בין ישראל שבכתבי הקודש לבין ישראל של ימינו, ואת השלכותיו על האופן שבו על נוצרים לראות את ישראל בעידן הנוכחי. אני טוען שישראל, כעם וכאומה, שומרת תמיד על חשיבותה במטרותיו של אלוהים, וכי המדינה היהודית של ימינו, אף שכיום אינה מאמינה, עודנה קשורה קשר הדוק לישראל המתוארת בכתבי הקודש.
יש לומר דבר מה על דרך הגישה לסוגיה. דיונים על ישראל ועל ישראל בת זמננו פותחים לעיתים קרובות בקטעים שאינם עוסקים ישירות בזהותה של ישראל או בתפקידה בתוכניתו של אלוהים. לעומתם, מחקר זה מדגיש טקסטים המגדירים במפורש מי היא ישראל ואיזה תפקיד ממלאת האומה בסיפור המתפתח של כתבי הקודש. אם נתחיל בקטעי יסוד אלה, נוכל להעריך טוב יותר כיצד ישראל של ימינו קשורה לישראל המתוארת במקרא.
ישראל בכתבי הקודש
דיון ראוי ביחס בין ישראל שבכתבי הקודש לבין מדינת ישראל המודרנית צריך להתחיל בהבהרת משמעותו של השם ״ישראל״ במקרא. בכתבי הקודש, ישראל היא עם בעל ממד אתני, לאומי וטריטוריאלי. אלוהים תיאר את ישראל כ״גוי גדול״ שהבטיח לאברהם (בראשית יב 2).
הממד האתני של ישראל
ראשית, לישראל יש ממד אתני. האומה היא מצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, ושבטי ישראל היו לעם המחובר בשושלת יוחסין מזוהה. בבראשית לב הוחלף שמו של יעקב לישראל, לאחר שנאבק עם אלוהים. משמעות השם ״ישראל״ היא כנראה ״הוא נאבק עם אלוהים״. מאז נודעו צאצאי יעקב כבני ישראל, והאומה שאבה את זהותה מאב זה. לפיכך, בני ישראל היו צאצאיו הגשמיים של יעקב, האיש שאלוהים שינה את שמו לישראל. ההבטחות לאברהם ולצאצאיו מניחות אפוא את קיומו של עם ממשי, הקשור בקשרי מוצא.
עם זאת, ישראל מעולם לא הייתה סגורה לחלוטין בפני זרים. מי שלא היו מבני ישראל יכלו להצטרף לישראל ולהידבק בה׳. ה״ערב רב״ שיצא ממצרים כלל אנשים שחברו לישראל (שמות יב 38). רחב ורות נעשו בהמשך לחלק מישראל, ואף נזכרות באילן היוחסין של ישוע. לישראל היה אפוא גרעין המבוסס על שושלת יוחסין, ובה בעת היא נותרה פתוחה בפני מי שקיבלו עליהם את אלוהי ישראל.
ישראל כאומה
שנית, ישראל היא ישות לאומית. בסיני נעשתה ישראל לאומה בעלת חוק, הנהגה ואחריות משותפת בפני אלוהים (שמות יט 5–6; דברים ד 5–8). ישראל לא הייתה רק אוסף יחידים בעלי אמונות דתיות משותפות, אלא עם בעל היסטוריה, שפה, פולחן ואורחות חיים משותפים. לאומה היו חוקים, חגים, מוסדות וזיכרון משותף משלה, שהבדילו אותה מן העמים שסביבה.
ישראל והארץ המובטחת
שלישית, ישראל קשורה לטריטוריה. הבריתות המקראיות קושרות שוב ושוב את ישראל לארץ מסוימת. אלוהים אמר לאברהם: ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת״ (בראשית טו 18). לאחר מכן הצהיר: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען, לאחוזת עולם״ (בראשית יז 8). ההבטחה אושרה מחדש ליצחק (בראשית כו 3) וליעקב (בראשית כח 13).
מטרת בחירתה של ישראל
מה הייתה מטרת בחירתה של ישראל? ישראל נבחרה כדי לברך את האומות. אלוהים אמר לאברהם: ״ואעשך לגוי גדול… ונברכו בך כל משפחות האדמה״ (בראשית יב 2–3). אלוהים התכוון לפעול באמצעות עם זה כדי שברכותיו יגיעו אל העולם כולו. בתהילים סז 1–2 נאמר: ״אלוהים יחננו ויברכנו… לדעת בארץ דרכך, בכל גויים ישועתך״. האומה נבחרה כדי שאמיתו של אלוהים, ישועתו ותוכניותיו למלכותו יגיעו אל עמי הארץ.
בחירתו של אלוהים בישראל הייתה בעלת תכלית קיבוצית, ולא הייתה תלויה בישועתו האישית או בנאמנותו של כל אחד מבני ישראל או של כל דור בתולדותיו. ישראל נבחרה למלא תפקידים היסטוריים ובין־לאומיים מסוימים בתוכניתו של אלוהים. ברכות כלל־עולמיות אלה מגיעות באמצעות כמה תפקידי מפתח שהוטלו על ישראל. באמצעות ישראל נתן אלוהים לעולם את כתבי הקודש (רומים ג 2). מישראל בא המשיח, מושיע העולם (רומים ט 5). ישראל גם עתידה להיות המרכז הגאוגרפי של מלכות המשיח הארצית העתידית על האומות (ישעיהו ב 2–4; זכריה יד 16–21).
מטרות אלה לא דרשו שכל אדם מישראל יהיה נאמן מבחינה רוחנית. לאורך תולדות ישראל חיו רבים בחוסר אמונה, ובכל זאת אלוהים המשיך לקדם את מטרותיו באמצעות העם בכללותו. בחירת ישראל נוגעת אפוא לתפקיד האומה בתוכניתו ההיסטורית של אלוהים, וחורגת מעבר לכישלונותיהם של דורות מסוימים, גם בתקופות של ייסורים, גלות ופזורה. בה בעת, ישועתם של יחידים הייתה תלויה תמיד באמונה אישית בה׳, כפי שמדגים אברהם בבראשית טו 6.
ישראל כעם החוצה דורות
מאפיין חשוב נוסף של ישראל בכתבי הקודש הוא קיומה הרב־דורי. ישראל אינה מוגבלת לדור אחד החי בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה. היא בעלת זהות לאומית מתמשכת החוצה דורות. כתבי הקודש מדברים דרך קבע על ישראל כעם שזהותו משתרעת על פני הזמן.
בדברים כט מצהיר משה שהוראתו אינה נוגעת רק למי שניצבים לפניו באותו יום, אלא גם למי ״אשר איננו פה עמנו היום״. גם דברים ל פונה לישראל כקולקטיב בלשון החוצה דורות. הקטע משתמש בכינוי הגוף ״אתה״ כדי לפנות הן לבני ישראל בימי משה והן לדורות עתידיים שיחוו פיזור בין האומות ואחריו שיבה לארץ (דברים ל 1–5). זהו אותו עם ברית שהדברים מופנים אליו לאורך הזמן, אף שדורות שונים חווים נסיבות היסטוריות שונות.
במתי כג 37–39 מקונן ישוע על ירושלים ואומר: ״לא תראו אותי עוד עד אשר תאמרו: ברוך הבא בשם ה׳״. דבריו מופנים אל הדור העומד לפניו, ובה בעת מצביעים על דור עתידי בישראל שיקבל את פניו. האמירה מניחה את המשך קיומה של האומה לאורך הזמן.
קיומה המתמשך של ישראל כאומה
ברית אברהם עצמה מעגנת את קיומה המתמשך של ישראל כעם. אלוהים הבטיח לאברהם: ״והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם״ (בראשית יז 7). קודם לכן הכריז ה׳: ״ואעשך לגוי גדול״ (בראשית יב 2). מאחר שהבטחות אלה ניתנו לצאצאיו הגשמיים של אברהם כברית עולם, המשך קיומה של ישראל כעם מובטח.
הנביאים מאשרים את קיומה הלאומי המתמשך של ישראל. ירמיהו לא 35–36, קטע העוסק בברית החדשה, מכריז שישראל תישאר גוי לפני ה׳ כל עוד יעמדו חוקות השמש, הירח והכוכבים:
כה אמר ה׳,
נותן שמש לאור יומם,
חוקות ירח וכוכבים לאור לילה,
רוגע הים ויהמו גליו;
ה׳ צבאות שמו:
״אם ימושו החוקים האלה
מלפניי, נאום ה׳,
גם זרע ישראל ישבתו
מהיות גוי לפניי כל הימים״.
כל עוד סדר הבריאה עומד בעינו, ישראל נותרת גוי לפני אלוהים. המשך קיומה של ישראל מעוגן בקביעותו של סדר הבריאה עצמו. ירמיהו מדגיש זאת שוב ב־לג 25–26:
כה אמר ה׳: ״אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי, גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס… כי אשיב את שבותם וריחמתים״.
כשם שהמחזור הקבוע של יום ולילה נמשך מכוח גזרתו של אלוהים, כך צאצאי יעקב לא יימאסו כעם.
ישראל חורגת מעבר לכל דור מסוים. האומה עשויה לחוות גלות או פיזור ברחבי העולם. היא עשויה אף להישאר ״מתי מספר בגויים״ (דברים ד 27), אך היא נותרת אותו עם ברית במטרותיו של אלוהים. מכוח בריתו של אלוהים עם אברהם, ישראל היא עם שקיומו הלאומי נמשך לאורך ההיסטוריה.
גם כשישראל מורחקת מארצה, האומה עדיין מוצגת כמי שמקיימת זיקה מתמשכת אליה. הנביאים פנו פעמים רבות לבני ישראל הגולים כאל עם שעתיד לשוב ביום מן הימים אל הארץ שהובטחה לאבותיו. בירמיהו טז 15 מבטיח ה׳ להשיב את ישראל ״על אדמתם אשר נתתי לאבותם״. הניסוח מניח שהארץ נותרת שלהם גם בשעה שהם מפוזרים בין האומות. גם ישוע ציין שלשלטון הגויים בירושלים יהיה גבול, כאשר הכריז שהעיר תהיה ״מרמס לגויים עד אשר ימלאו עיתות הגויים״ (לוקס כא 24). המילה ״עד״ מצביעה על כך שלרמיסה זו יש גבול בתוכניתו של אלוהים, ויום אחד היא תפנה את מקומה למצב אחר וטוב יותר לירושלים.
השארית בתוך ישראל
בעוד כתבי הקודש מאשרים את זהותה של ישראל כאומה, הם גם מכירים בהבחנה בתוך האומה עצמה: שארית נאמנה הבוטחת באמת בה׳. שאול מסביר שלא כל מי ששייכים לישראל מבחינה אתנית נאמנים מבחינה רוחנית. ברומים ב 28–29 הוא מלמד שהיהודי האמיתי הוא מי שאלוהים שינה את לבו. ברומים יא 1–10 הוא מדבר על שארית מאמינה בתוך האומה בתקופות של חוסר אמונה נרחב. בגלטים ו 16 הוא מכנה את בני ישראל הנאמנים ״ישראל של אלוהים״.
קטעים אלה מדגישים את הממד הרוחני של ההשתייכות לעם האלוהים, ובה בעת שומרים על זהותה הלאומית הרחבה יותר של ישראל בכתבי הקודש.
ישראל בברית החדשה
הברית החדשה מוסיפה להתייחס לישראל כישות לאומית מזוהה בתוך תוכניתו המתפתחת של אלוהים. גבריאל בישר שישוע יקבל את ״כיסא דוד אביו״ ו״ימלוך על בית יעקב לעולם״ (לוקס א 32–33), לשון המעוררת מטבעה את התקוות הלאומיות של ישראל המושרשות בברית דוד. בהמשך הבטיח ישוע לשליחיו שישבו על שנים־עשר כיסאות וישפטו את שנים־עשר שבטי ישראל (מתי יט 28; לוקס כב 30). בעת עלייתו לשמיים עדיין ציפו השליחים להשבת המלכות לישראל (מעשי השליחים א 6), דבר המלמד שתקוות המלכות של ישראל נותרה בעינה לאחר התחייה. לאחר מכן דיבר כיפא על שיקום עתידי הקשור לתשובתה של ישראל ולהתגשמות הבטחות הברית (מעשי השליחים ג 19–25). גם שאול אמר שהוא עומד למשפט בגלל תקוותם של שנים־עשר השבטים (מעשי השליחים כו 6–7), וציפה לישועתה העתידית של ״כל ישראל״ (רומים יא 26–27).
בה בעת, כתבי הקודש ניבאו שהאומות יתברכו באמצעות אברהם (בראשית יב 3; יז 4–8; כב 17–18). גלטים ג מסביר שהבטחה זו מתגשמת בישוע, שכן מאמינים מן הגויים נמנים כעת עם צאצאי אברהם ושותפים לברכה שהובטחה לו. ואולם, הכללתם של הגויים כצאצאיו הרוחניים של אברהם אינה מבטלת את מטרותיו של אלוהים עבור אומת ישראל. היא משקפת את היקפה הרחב יותר של ההבטחה לאברהם, שצפתה מראשית הדרך שהברכה תתרחב מעבר לישראל ותגיע אל האומות.
דפוס הברית בתולדות ישראל
קטעים מסוימים הם יסוד להבנת ישראל, מפני שהם מתווים במפורש את תוכניותיו ומטרותיו הכוללות של אלוהים עבור האומה. טקסטים כגון ויקרא כו, דברים כח–ל, דברים לב, יחזקאל כ ורומים יא משמשים עוגנים פרשניים להבנת תפקידה של ישראל בסיפור המתפתח של כתבי הקודש. קטעים אלה עוסקים במישרין ובאופן מקיף בזהותה של ישראל, ביחסי הברית שלה עם אלוהים, בייסוריה במהלך ההיסטוריה ובשיקומה העתידי.
פרשנות אחראית צריכה להקדיש תשומת לב רבה לקטעים מכוננים אלה. לפעמים, בדיון על ישראל, פרשנים מסתמכים על פסוקים מבודדים שלדעתם תומכים בעמדתם, ומקדישים תשומת לב מועטה לקטעים המגדירים במפורש את המסגרת לתפקידה של ישראל במטרותיו של אלוהים. כאשר מזניחים את קטעי הברית האלה, המסקנות לגבי ישראל עלולות להתנתק מן הסיפור שכתבי הקודש עצמם מציגים.
כשבוחנים את טקסטי היסוד האלה, עולה הבחנה חשובה. אף שהם מנבאים בבירור את מרידתה של ישראל, את ייסוריה ואת פיזורה בין האומות, אף אחד מהם אינו מרמז שהגלות תביא להתפרקותה של ישראל כעם או לאובדן לצמיתות של זהותה הלאומית ושל תפקידה במטרותיו של אלוהים. הם גם אינם מצביעים על כך שישראל תהפוך לקהילה רוחנית בלבד, המנותקת מן האומה עצמה. תחת זאת, אותם קטעים המזהירים מפני משפט מבטיחים בעקביות תשובה, קיבוץ גלויות ושיקום. דפוס הברית מניח את המשך קיומה של ישראל כעם שאלוהים ישקם לבסוף.
כדי להבין את תפקידה של ישראל בסיפור המקראי, גם בימינו, עלינו להכיר בדפוס תולדותיה שאלוהים גילה מראש. שני קטעים חשובים במיוחד להבנת דפוס זה הם ויקרא כו ודברים כח–ל. טקסטים אלה מציעים מבט נבואי כולל על קורותיה הלאומיות של ישראל, ומתווים את השלבים העיקריים שבהם תתקדם ההיסטוריה שלה.
ראשית, הציות יביא ברכה בארץ (ויקרא כו 3–13; דברים כח 1–14). אם ישראל תלך בנאמנות לה׳, האומה תחווה שגשוג, ביטחון, שפע חקלאי ואת נוכחותו של ה׳ השוכן בקרבה.
שנית, אי־ציות מתמשך יביא ייסורים ולבסוף גלות. שני הקטעים מזהירים שמרד יוביל למשפטים הולכים ומחמירים, שיגיעו לשיאם בפיזור ישראל בין האומות (ויקרא כו 14–39; דברים כח 15–68). ברכות הברית הנוגעות לארץ יתהפכו כאשר יפקוד המשפט את האומה.
שלישית, הפיזור בין האומות לא יהיה הפרק האחרון. טקסטי ברית אלה צופים רגע עתידי שבו ישראל תכיר בחטאה ותשוב אל ה׳ (ויקרא כו 40–41; דברים ל 1–2). גם לאחר משפט וגלות, אפשרות התשובה עומדת בעינה.
רביעית, אלוהים מבטיח שיקום. כאשר ישראל תפנה אל ה׳, הוא יזכור את בריתו ויקבץ את עמו מן האומות, וישיב אותו אל הארץ שהובטחה לאבותיו (ויקרא כו 42–45; דברים ל 3–5). שיקום זה כולל יותר משיבה גשמית לארץ. דברים ל מבטיח גם שינוי פנימי: אלוהים ״ימול את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה׳ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך״ (דברים ל 6). שיקומה העתידי של ישראל כולל אפוא הן קיבוץ לארץ והן התחדשות רוחנית בקרב העם.
גם שירת משה בדברים לב צופה את תולדותיה העתידיות של ישראל. השירה מנבאת את השחתתה של ישראל, את ייסורי אלוהים באמצעות האומות ואת עשיית הדין למען עמו לבסוף. משה הזהיר שלאחר הכניסה לארץ ישראל ״השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר ציוויתי אתכם״ (דברים לא 29). ואולם, השירה מצביעה גם על רחמיו של אלוהים ועל השיקום העתידי: ״כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם״ (דברים לב 36). בלשון שירה היא מחזקת את דפוס הברית המותווה באופן שיטתי יותר בדברים כח–ל.
נביאים מאוחרים יותר אישרו מחדש את אותו מבנה של הברית. ביחזקאל כ מגולל ה׳ את תולדות מרידתה הארוכות של ישראל מאז מצרים, ומכריז הן על משפט והן על שיקום עתידי. הפרק מגיע לשיאו בקיבוץ ישראל מן האומות בידי אלוהים ובהשבתה לעבודת אלוהים נאמנה בארץ (יחזקאל כ 34–44). סקירה נבואית זו מאשרת את דפוס הברית שכבר הותווה בויקרא כו ובדברים כח–ל.
יחדיו, קטעים אלה חושפים את דפוס הברית המנחה את תולדות ישראל: ברכה בארץ, ייסורים וגלות, פיזור בין האומות ושיקום עתידי הכולל הן קיבוץ והן שינוי רוחני. סיפורה הלאומי של ישראל מתפתח על פי מבנה זה, דפוס שגם הברית החדשה מאשרת בקטעים כגון רומים יא.
כל דיון בתפקידה של ישראל בסיפור המקראי חייב להביא בחשבון את מסגרת הברית הזאת. הטקסטים עצמם צופים שלבים אלה, והסיפור המקראי משקף אותם שוב ושוב. חשוב לא פחות, הדפוס מראה שהגלות והפזורה אינן יכולות להיות הפרק האחרון בסיפורה של ישראל. אותם קטעים המזהירים מפני משפט לאומי מבטיחים גם תשובה לאומית, קיבוץ והתחדשות. תולדות ישראל נעות אפוא לקראת שיקום, משום שאלוהים, שהכריז מראש על שלבים אלה, התחייב להביאם לידי השלמה.
יסודות מקראיים אלה חיוניים להערכת הסוגיה בת זמננו. אם כתבי הקודש מציגים את ישראל כעם מתמשך בעל ממד אתני, לאומי וטריטוריאלי, שתולדותיו מתפתחות על פי דפוס הברית הזה המגיע לשיאו בשיקום, הרי שדיונים על מדינת ישראל המודרנית — או על ישראל בכל נקודת זמן בהיסטוריה — אינם יכולים להתעלם ממסגרת זו.
מדינת ישראל המודרנית
אם המקרא מציג את ישראל כאומה מתמשכת, בעלת הבטחות ברית תקפות וזיקה קבועה לארץ, עולה שאלה חשובה: כיצד על נוצרים להבין את קיומו של העם היהודי כיום ואת מדינת ישראל המודרנית?
לפני שניגש לשאלה זו, נדרשת הבהרה חשובה. חשיבותה המתמשכת של ישראל אינה תלויה בהקמת המדינה המודרנית ב־1948. בזכות ההבטחות המתמשכות של ברית אברהם, ישראל שומרת על מקומה במטרותיו של אלוהים בלי קשר לנסיבות הפוליטיות. גם אילו מעולם לא הוקמה מחדש מדינה יהודית בארץ, עם ישראל עדיין היה תופס מקום חשוב בתוכניתו המתפתחת של אלוהים.
לכן אין לפרש שלא כהלכה את קיומה של המדינה המודרנית. הקמת ישראל ב־1948 אינה מגשימה כשלעצמה את ההבטחות הנבואיות לשיקומה העתידי. אולם היא מוכיחה שהעם היהודי מוסיף להתקיים כאומה בהיסטוריה. וסביר שמדינה זו היא הזירה לאירועים שיובילו להגשמת תוכניותיו של אלוהים עבור האומה.
הקמת מדינת ישראל המודרנית ב־1948 לא יצרה מחדש את אומת ישראל. גם במאות הארוכות של הפזורה המשיך העם היהודי להתקיים כישראל. אף שהיה מפוזר בין האומות ולעיתים קרובות חסר ריבונות פוליטית בארצו ההיסטורית, הוא שמר על זהותו כצאצאי עם ישראל. במובן זה, ישראל המשיכה להתקיים כעם גם כאשר לא התקיימה כמדינה פוליטית. אפילו כיום, מדינת ישראל המודרנית אינה כוללת את כל עם ישראל. קהילות יהודיות קיימות ברחבי העולם, ובהן בני ישראל מאמינים ושאינם מאמינים כאחד.
העם היהודי מוסיף להתקיים כיום כקהילה אתנית ולאומית מזוהה. מאז 1948 שוב יש לו ריבונות פוליטית בארץ ישראל ההיסטורית. מציאות זו מעלה את השאלה אם וכיצד ישראל המודרנית קשורה לישראל המתוארת בכתבי הקודש.
מדינת ישראל המודרנית הוקמה במאי 1948. לאחר כמעט אלפיים שנות פזורה, שוב הייתה לאומה יהודית ריבונות פוליטית באזור זה. הקמת המדינה באה בעקבות תוכנית החלוקה של העצרת הכללית של האומות המאוחדות מ־1947, שהמליצה להקים בארץ מדינה יהודית ומדינה ערבית.
כמה ממאפייניה של המדינה המודרנית ראויים לציון.
ראשית, היא מדינה פוליטית חילונית ולא אומה המתנהלת במישרין על פי ברית משה. ישראל המודרנית מתפקדת כמדינה דמוקרטית בעלת מוסדות אזרחיים ומערכות משפט מודרניות.
שנית, אוכלוסייתה מורכבת ברובה מיהודים ששבו מאזורים רבים בעולם. במאה האחרונה הגיעו עולים יהודים מאירופה, מרוסיה, מצפון אפריקה, מן המזרח התיכון, מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר.
שלישית, האומה כוללת מגוון רחב של תפיסות דתיות וחילוניות. ישראלים רבים מזהים את עצמם כיהודים מבחינה תרבותית אך אינם דתיים, ואילו אחרים שומרי מצוות. האוכלוסייה כוללת גם אזרחים ערבים וקבוצות מיעוט נוספות.
עובדות היסטוריות אלה מספקות רקע חשוב לדיון התאולוגי שלהלן. השאלה נותרת כיצד יש להבין את מדינת ישראל המודרנית ביחס לישראל המתוארת בכתבי הקודש.
האם ישראל המודרנית קשורה לישראל המקראית?
מאז הופעת ישראל כעם באמצעות האבות והבטחות ברית אברהם, כתבי הקודש מציגים את האומה בעקביות כמי שמתקיימת לאורך ההיסטוריה ולא נעלמת ממנה. מכיוון שאלוהים הבטיח שישראל תעמוד כגוי לפניו, העם היהודי המשיך להתקיים לאורך מאות השנים, גם בתקופות ארוכות של גלות, פזורה ואובדן ריבונות פוליטית.
ברית אברהם מניחה את המשך זהותם של צאצאיו הגשמיים של אברהם, שבאמצעותם מתגשמות הבטחותיו של אלוהים (בראשית יב 1–3; יז 7–8). גם הנביאים מאשרים את זהותה הלאומית המתמשכת של ישראל. כאמור, ירמיהו הכריז שישראל תעמוד לפני ה׳ כל עוד יתקיים סדר הבריאה הקבוע — השמש ביום והירח והכוכבים בלילה (ירמיהו לא 35–37). קיומה הלאומי של ישראל לא ייעלם מן ההיסטוריה, גם כשהאומה חווה ייסורים, גלות ופזורה.
ההיסטוריה משקפת המשכיות זו. לאחר חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה, העם היהודי פוזר בין האומות. אולם הוא לא נעלם. קהילות יהודיות נותרו מזוהות לאורך מאות השנים באזורים רבים בעולם. בה בעת, אוכלוסיות יהודיות קטנות המשיכו לחיות בארץ עצמה, בייחוד בערים כגון ירושלים, צפת, טבריה וחברון.
לאורך מאות השנים ראו בני העם היהודי את עצמם בעקביות כצאצאי עם ישראל הקדום. חייהם הדתיים נשארו ממוקדים בתנ״ך, בשבת ובחגים המקראיים. גם בגלות התפללו לכיוון ירושלים ושמרו את זכר הארץ שהובטחה לאבותיהם.
כמה התפתחויות היסטוריות מחזקות עוד יותר המשכיות זו. העברית, שפת התנ״ך, הוחייתה כשפה מדוברת בחברה היהודית במהלך השיבה המודרנית לארץ. תגליות ארכאולוגיות ברחבי האזור מאשרות את נוכחותה של התרבות הישראלית הקדומה באותו מרחב גאוגרפי המתואר במקרא. נוסף על כך, מחקרים גנטיים על אוכלוסיות יהודיות ברחבי העולם מצביעים על מוצא משותף משמעותי ששורשיו במזרח הקרוב הקדום.
עובדות אלה מובילות למסקנה חשובה: העם היהודי של ימינו קשור מבחינה היסטורית לעם ישראל הקדום, והמדינה המודרנית שוכנת באותה ארץ שבה התרחש הסיפור המקראי. מכיוון שהאוכלוסייה היהודית של המדינה המודרנית שומרת על המשכיות אתנית, תרבותית והיסטורית ברורה עם עם ישראל הקדום, קיים קשר משמעותי בין ישראל המתוארת בכתבי הקודש לבין העם היהודי של ימינו.
אף שקיומה של ישראל אינו תלוי באישורם של גופים בין־לאומיים, ראוי לציין שהאומות המאוחדות הכירו בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין הארץ כאשר המליצו על הקמת מדינה יהודית ב־1947.
המשכיות היסטורית זו תואמת גם את הציפיות המקראיות. משה הזהיר שישראל תפוזר בין האומות בשל אי־ציותה, ותיוותר ״במתי מעט״ בין העמים שאליהם יוליך אותה ה׳ (דברים כח 62). אך הוא גם הבטיח שאלוהים ישוב ויקבץ אותה מן האומות ויחזיר אותה לארץ (דברים ל 1–5).
ישראל המודרנית אינה זהה לישראל של התנ״ך. ישראל הקדומה תפקדה כאומה הכפופה לברית משה, ואילו המדינה המודרנית היא אומה פוליטית בת זמננו בעלת אוכלוסייה מגוונת וחילונית ברובה. אולם הבדלים במבנה הפוליטי אינם מוחקים את המשכיותו האתנית וההיסטורית של העם היהודי או את זיקתו לארץ.
מסיבות אלה, הקמת מדינת ישראל המודרנית ב־1948 לא יצרה עם חדש. היא סימנה את כינונו הפוליטי מחדש של עם שזהותו שרדה מאות שנים של פזורה.
אין לבטל את מדינת ישראל המודרנית כחסרת משמעות לסיפור המקראי. קיומה אינו מגשים כשלעצמו את התקוות הנבואיות לשיקומה העתידי של ישראל, אך הוא מוכיח שהעם היהודי ממשיך להתקיים כאומה בהיסטוריה.
התקווה הנבואית המתוארת בתנ״ך כוללת התחדשות רוחנית, תשובה לאומית ומלכות המשיח — מציאויות שטרם התרחשו. אולם המשך קיומו של העם היהודי ונוכחותו המחודשת בארץ מראים שהעם אשר לו ניתנו ההבטחות המקראיות עדיין קיים בהיסטוריה. הישרדותו של העם היהודי וכינונה מחדש של נוכחות לאומית יהודית בארץ מראים שעל במת ההיסטוריה עדיין ניצבים אותו עם ואותו מקום הקשורים להבטחותיו של אלוהים בכתבי הקודש. במובן זה, ישראל המודרנית מזכירה שהסיפור המקראי לא נמחק מן ההיסטוריה, ושהשיקום העתידי המתואר בידי הנביאים עודנו נמצא בתוך מהלך התגשמותן של מטרותיו ההיסטוריות של אלוהים.
משמעותה של נוכחות ישראל בארץ — ומה אין היא אומרת
המשך קיומו של העם היהודי בארץ מעורר שאלה חשובה: מה משמעות נוכחותה של ישראל בארץ כיום ביחס לנבואה המקראית? אם ישראל המודרנית עדיין אינה מייצגת את השיקום המלא שהבטיחו הנביאים, כיצד יש להבין את קיומה בתוך תוכניתו המתפתחת של אלוהים?
ראשית, יש להבהיר מה אין היא אומרת.
נוכחותה של ישראל בארץ אינה אומרת שהאומה כבר חוותה את הישועה ואת ההתחדשות הרוחנית שהבטיחו הנביאים. נבואות אלה כוללות תשובה, סליחת חטאים, שינוי פנימי ומלכות המשיח מכיסא דוד — תנאים שטרם התקיימו. כתבי הקודש גם מבהירים שלא האומה ולא בני ישראל כיחידים יירשו את ברכותיה הסופיות של הארץ כל עוד יישארו בחוסר אמונה. הנביאים קושרים בעקביות את שיקומה העתידי של ישראל לתשובה ולנאמנות מחודשת לה׳.
כמו כן, נוכחותה של ישראל בארץ אינה מציבה את האומה מעבר להערכה מוסרית או פוליטית. כמו כל אומה, יש להעריך את מעשיה של ישראל על פי הצדק ועל פי אמות מידה שכל המדינות צריכות לעמוד בהן. תמיכה בזכותה של ישראל להתקיים ובתפקידה המתמשך במטרותיו של אלוהים אינה מחייבת נוצרים לאשר כל החלטה פוליטית או צבאית שמקבלת ממשלת ישראל המודרנית.
בה בעת, משמעותה המקראית של ישראל לעולם אינה צריכה לגרום לנוצרים להתעלם מכבודם ומרווחתם של עמים אחרים החיים באזור. כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים והוא דואג להם. לכן על נוצרים לשאוף לצדק, לשלום ולהפצת הבשורה בקרב יהודים וגויים כאחד. הכרה בתפקידה של ישראל במטרותיו של אלוהים אינה מפחיתה מערכם או מחשיבותם של עמים אחרים.
כמו כן, אין להשתמש במדינה המודרנית כבסיס לקביעת תאריכים ספקולטיביים בנוגע לאחרית הימים.
בה בעת, נוכחותה של ישראל בארץ היא יותר מחריגה היסטורית. היא עשויה להיות בעלת משמעות בתוך מהלך ההיסטוריה בהשגחת אלוהים. כתבי הקודש מצביעים על כך שישראל תשוב להתקיים בארץ כעם מזוהה בתקופה שתוביל לישועתה ולהתחדשותה העתידיות. דניאל ט 27 מציג את ישראל כאומה הנמצאת בארץ אך עדיין בחוסר אמונה, היכולה לכרות ברית פוליטית עם שליט עולמי רב־עוצמה.
גם חזון העצמות היבשות של יחזקאל שופך אור על סוגיה זו (יחזקאל לז 1–14). החזון מזהה במפורש את העצמות כ״כל בית ישראל״ (לז 11), עם המוצג כנגזר וכחסר תקווה בשל הגלות והפזורה. עם התפתחות הנבואה, העצמות מתקרבות זו לזו ויוצרות גופים לפני שנכנסת בהם רוח חיים (לז 7–8). הדימוי מצביע על הבחנה בין כינונה הלאומי מחדש של ישראל לבין ההתחדשות הרוחנית המאוחרת יותר, שתתרחש בכוח רוח אלוהים. לפיכך, החזון מציג את ישראל כמי שמוקמת מחדש כעם לפני שהיא חווה את פעולתה המשנה של הרוח. הדבר מרמז שקיבוץ לאומי והתחדשות רוחנית מאוחרת יותר אינם חייבים להתרחש בו־זמנית, אלא עשויים להתממש בזה אחר זה במסגרת תוכנית הגאולה של אלוהים.
לכן, הרעיון שישראל תשוב להתקיים בארץ לפני התחדשותה הרוחנית תואם את הדפוס המקראי. אין בכך דרישה לזהות באופן ישיר ומדויק אירועים פוליטיים מודרניים עם נבואות מסוימות. מדובר בהכרה בשלב שבו ישראל קיימת שוב כאומה לפני שמתרחש השינוי הרוחני שהבטיחו הנביאים.
לאור דפוס זה, אפשר באופן סביר להבין את כינונה המחודש של ישראל המודרנית כאומה בארץ כעולה בקנה אחד עם שלב מוקדם בתהליך השיקום המתואר בכתבי הקודש. האומה כיום עדיין אינה מפגינה את ההתחדשות הרוחנית הנרחבת המובטחת בקטעים כגון יחזקאל לו 26–27. אולם קיומה של ישראל כעם שנקבץ מחדש בארצו ההיסטורית מתאים לציפייה הנבואית שלפיה השיקום הלאומי יקדם לשינוי הרוחני.
אין לראות במדינת ישראל המודרנית את התגשמותן של נבואות השיקום. בה בעת, היא עשויה להיות חלק מן המסגרת ההיסטורית שבאמצעותה יחולל אלוהים לבסוף את ישועתה והתחדשותה העתידיות של האומה.
ישראל וחוסר האמונה
אחת ההתנגדויות הנפוצות ביותר לקישור בין ישראל המודרנית לבין ישראל שבכתבי הקודש נוגעת לחוסר אמונתה הנוכחי של האומה. רבים מציינים שחלקים גדולים מן האוכלוסייה היהודית אינם מאמינים בישוע כמשיח, ושמדיניותה של מדינת ישראל המודרנית אינה משקפת תמיד את המוסר המקראי. מסיבה זו, יש המסיקים שלא יכול להיות קשר משמעותי כלשהו בין ישראל המודרנית לבין ישראל המתוארת במקרא.
אולם חוסר אמונתה הנוכחי של ישראל אינו קוטע את זהותה ההיסטורית או המקראית. לאורך התנ״ך פעלה ישראל לא אחת ברשעות, ובכל זאת נותרה האומה שבאמצעותה קידם אלוהים את מטרות בריתו. הנביאים הוכיחו את ישראל שוב ושוב על השחתה, עבודה זרה ואי־צדק. אולם גם בתקופות של מרד לאומי, אלוהים לא ביטל את התחייבויות בריתו לעם שמוצאו מאברהם.
ישראל עצמה הכירה בדפוס זה בתפילות תשובה. בתפילת שלמה לחנוכת המקדש התוודתה האומה: ״חטאנו והעווינו, רשענו״ (מלכים א ח 47; השוו דברי הימים ב ו 37). רבים ממלכי ישראל הובילו את האומה להשחתה חמורה. עמרי ״ויעשה… הרע בעיני ה׳ וירע מכל אשר לפניו״ (מלכים א טז 25). מנשה ״הרע מכל אשר עשו האמורי״ והוביל את יהודה לעבודה זרה נרחבת (מלכים ב כא 11). כישלונותיה המוסריים של ישראל היו מאפיין חוזר בתולדותיה, אך מעולם לא מחקו את זהותה כעם הברית. אלוהים ייסר את עמו, אך לא נטש את ההבטחות שנתן לאבות.
הברית החדשה משקפת את אותו דפוס. כיפא פנה לעם היהודי הלא־מאמין בירושלים כאל שותף להבטחות הברית, ובה בעת קרא לו לתשובה:
״אתם בני הנביאים ובני הברית אשר כרת אלוהים עם אבותיכם, באומרו לאברהם: ובזרעך יבורכו כל משפחות האדמה״ (מעשי השליחים ג 25).
בדומה לכך, ברומים ט 3–5 הכיר שאול בחוסר האמונה הנרחב בישראל, ובה בעת אישר שהאומה עודנה מקיימת זיקה ייחודית לבריתות ולהבטחות. בדברו על אחיו בני ישראל אמר שאול כי להם ״משפט הבנים והכבוד והבריתות ומתן התורה ועבודת המקדש וההבטחות; להם האבות, ומהם המשיח לפי הבשר״ (רומים ט 4–5).
חוסר אמונתה הנוכחי של ישראל הוא אפוא מצב רוחני חמור שכתבי הקודש עצמם מכירים בו. אולם ישראל התקיימה לא אחת במצב דומה בתקופת התנ״ך. אם תקופות של אי־ציות לאומי לא הוציאו בעבר את ישראל ממטרות הברית של אלוהים, אותה מציאות אינה צריכה להוביל אותנו לשלול את המשך זהותה כיום.
נקודת המבט של רומים יא
רומים יא מכיל את הדיון הישיר והממושך ביותר בברית החדשה על ישראל במטרותיו של אלוהים. שאול כותב על רקע דחיית ישוע בידי ישראל והמספר ההולך וגדל של מאמינים מן הגויים המצטרפים לעם האלוהים. מסיבה זו, הפרק ראוי לתשומת לב רבה בכל עיון נוצרי במקומה של ישראל בתוכניתו של אלוהים. שאול מסביר בו כיצד חוסר אמונתה הנוכחי של ישראל קשור למטרותיו הרחבות יותר של אלוהים, וכיצד על נוצרים לראות את האומה.
דיונו של שאול משקף גם דפוס שכבר נחשף קודם לכן בכתבי הקודש. אזהרות הברית והבטחותיה בויקרא כו ובדברים כח–ל, שירת משה בדברים לב וקטעים נבואיים מאוחרים יותר כגון יחזקאל כ מתארים דפוס חוזר בתולדות ישראל: אי־ציות, ייסורים בין האומות ולבסוף שיקום. רומים יא משתלב באותה מסגרת. שאול אף מסתמך על דברים לב כשהוא מסביר שכיום אלוהים משתמש בישועת הגויים כדי לעורר את קנאתה של ישראל (רומים י 19; יא 11).
החל מרומים ט, שאול עוסק בשאלה התאולוגית שמעלה חוסר האמונה הנרחב בישראל: כיצד יכול אלוהים להישאר נאמן להבטחותיו כאשר האומה לא קיבלה את משיחה? צמיחת הכנסייה והמספר ההולך וגדל של גויים הבאים לאמונה הפכו שאלה זו לדוחקת אף יותר. היו שהחלו לתהות אם אלוהים מאס בישראל לחלוטין.
שאול משיב בהכרזה יסודית:
אם כן, אני שואל: האם מאס אלוהים בעמו? חלילה!… אלוהים לא מאס בעמו אשר ידע מקדם (רומים יא 1–2).
אמירה זו קובעת את הטון להמשך הפרק. למרות דחייתו הנרחבת של ישוע כמשיח בישראל, יחסיו של אלוהים עם האומה לא הסתיימו. גם במצבה הנוכחי של חוסר אמונה, ישראל עדיין מתוארת כ״עמו״. שאול מבסס טענה זו על כך שאלוהים ידע אותם מקדם. לשון זו מצביעה על בחירתו הקודמת של אלוהים ועל מחויבות בריתו לישראל. בכתבי שאול, המונח קשור קשר הדוק לבחירה ולמטרות הישועה של אלוהים. למשל, המאמינים מתוארים ברומים ח 29 כמי ״שידע מקדם״. המילה מדגישה את החלטתו הריבונית של אלוהים לייחד את מטרות ישועתו לעם זה, ישראל.
טענתו של שאול ברורה, והיא אמורה להכריע בשאלה אם ישראל בחוסר אמונתה עדיין יכולה להיחשב לעם האלוהים: חוסר אמונתה הנוכחי של ישראל אינו מבטל את בחירתו הקודמת של אלוהים באומה. אלוהים, שידע מקדם את עמו ישראל, לא מאס בו. מטרותיו עבורו עודן עומדות בעינן.
לאחר מכן מסביר שאול כיצד המצב הנוכחי משתלב בתוכניתו הרחבה יותר של אלוהים. ברומים יא 1–10 הוא מדגיש תחילה שאלוהים לא מאס בעמו, ומצביע על קיומה של שארית מאמינה בתוך ישראל כראיה לכך שיחסי הברית שלו עם האומה עודם עומדים בעינם. שאול עצמו הוא חלק משארית זו, שנבחרה בחסד. לכן חוסר אמונתה הנוכחי של ישראל אינו מוחלט ואינו סופי. בעקבות מעידתה של ישראל הגיעה הישועה אל הגויים, וזו מעוררת בתורה את קנאתה של ישראל (רומים יא 11). התפתחות זו אינה אומרת שתפקידה של ישראל במטרותיו של אלוהים הסתיים. היא מייצגת שלב בתוך הדפוס הרחב יותר המתואר בכתבי הקודש.
בעזרת דימוי עץ הזית (יא 17–24), שאול מסביר שמאמינים מן הגויים הורכבו אל תוך הברכות הקשורות לאבות. בה בעת, הוא מזהיר את המאמינים מן הגויים שלא להתנשא על ישראל, הענפים הטבעיים:
אל תתנשא על הענפים. ואם אתה מתנשא, זכור שלא אתה נושא את השורש, אלא השורש נושא אותך (רומים יא 18).
שאול מדבר גם על היפוך עתידי בחוסר אמונתה של ישראל כקולקטיב. הוא מצביע על יום שיבוא שבו ״כל ישראל ייוושע״ (רומים יא 26). ישועה זו קשורה ל״מלואה״ העתידי של ישראל, שעל פי שאול יביא ״עושר לעולם״ וברכה גדולה אף יותר לגויים (רומים יא 12). בהמשך הוא מוסיף שאם הרחקתה הנוכחית של ישראל הביאה ל״ריצוי העולם״, קבלתה העתידית תהיה ״חיים מן המתים״ (רומים יא 15). ביטויים אלה מראים שישראל אינה רק בעלת משמעות במטרותיו הנוכחיות של אלוהים, אלא תמלא תפקיד גדול עוד יותר בברכות הכלל־עולמיות שילוו את שיקומה העתידי.
חיונית לטיעונו של שאול גם ההכרה בכך שישראל נמצאת כעת במעמד כפול ייחודי. שתי מציאויות מתקיימות בו־זמנית. האומה ברובה אינה מאמינה בבשורה, ובכל זאת היא נשארת קשורה למטרות בריתו של אלוהים. שאול מבטא מתח זה בבירור:
מצד הבשורה הם אויבים למענכם, אך מצד הבחירה הם אהובים בגלל האבות (רומים יא 28).
מנקודת מבטה של הבשורה, דחיית המשיח בידי ישראל מציבה את האומה בהתנגדות למסר הישועה. אולם מבחינת בחירתו הריבונית של אלוהים, ישראל נותרת אהובה בזכות התחייבויות הברית של אלוהים לאברהם, ליצחק וליעקב.
שאול מחזק אמת זו באמירה גורפת על נאמנותו של אלוהים:
כי אין חרטה על מתנותיו של אלוהים ועל קריאתו (רומים יא 29).
ה״מתנות״ מתייחסות לברכות ששאול מנה קודם לכן ברומים ט 4–5, ובהן ההבטחות והבריתות שנתן אלוהים לישראל. ״קריאתה״ של ישראל מתייחסת לתפקידה ההיסטורי המתמשך של האומה במטרותיו של אלוהים להביא ברכה לאומות.
מה שהיה נכון בימי שאול נכון גם כיום. חוסר אמונתה של ישראל ממשי ואין להמעיט בו. אך אין פירושו שאלוהים מאס באומה. ישראל נותרת אהובה בשל ההבטחות לאבות. וקריאתו של אלוהים לאומה אינה ניתנת לביטול.
מסיבה זו, מאמינים מן הגויים חייבים לדחות כל עמדה של עליונות כלפי ישראל. במקום זאת, על נוצרים לראות את ישראל מבעד לנקודת המבט שמציע שאול — להכיר הן בטרגדיה של חוסר אמונתה הנוכחי והן בוודאות נאמנותו העתידית של אלוהים לעם בריתו.
סיכום
האם יש קשר בין ישראל שבכתבי הקודש לבין העם היהודי כיום, לרבות מדינת ישראל המודרנית? התשובה היא כן.
כתבי הקודש מצביעים על כך שישראל תוסיף להתקיים כעם וכאומה נבדלים במסגרת מטרותיו של אלוהים. מאז ראשיתה של ישראל בספר בראשית, הסיפור המקראי אינו צופה תקופה שבה האומה תיעלם לצמיתות או תימוג מתוכניותיו של אלוהים. גם לאחר הפיזור, העם היהודי המשיך להתקיים כקהילה אתנית מזוהה בעלת קשרים היסטוריים ותרבותיים לעם ישראל המתואר בכתבי הקודש.
כאשר רבים מבני ישראל מבחינה אתנית חיים שוב בארץ ישראל ההיסטורית ומזדהים במודע עם המורשת המקראית הזאת, קשה להכחיש שקיים קשר משמעותי בין ישראל שבכתבי הקודש לבין ישראל המודרנית. העובדה שהמדינה המודרנית חילונית ברובה, או שלעיתים היא מקבלת החלטות פוליטיות וצבאיות שניתן להטיל בהן ספק, אינה מוחקת המשכיות היסטורית ומקראית זו. לאורך התנ״ך התקיימה ישראל לא אחת כעם בריתו של אלוהים, בעוד רבים מבני האומה חיו בחוסר אמונה ובאי־ציות. כישלונות אלה לא מחקו את זהותה של ישראל ולא ביטלו את מטרות בריתו של אלוהים עבור האומה. לכן אין לראות בחוסר אמונתה הנוכחי של ישראל ניתוק של הקשר ההיסטורי והמקראי בין ישראל המודרנית לבין ישראל המתוארת בכתבי הקודש.
אין לראות באומת ישראל המודרנית את ההגשמה המלאה של הנבואה המקראית, ומצבה הנוכחי גם אינו משקף את ההתחדשות הרוחנית שהובטחה בנביאים. אולם עצם קיומה מזכיר שהעם שאלוהים קרא לו באמצעות אברהם, יצחק ויעקב לא נעלם מן ההיסטוריה. אותה אומה שקיבלה בעבר את בריתותיו והבטחותיו של אלוהים מוסיפה להתקיים כיום בצורה מזוהה.
מבחינת הנוצרים, המשכיות זו מזמינה הן ענווה והן ציפייה. אלוהים, ששמר על ישראל לאורך הגלות ומאות שנות הפזורה, הוא אותו אלוהים שהצהיר שמטרותיו עבור עם זה — ועבור העולם באמצעותו — טרם הושלמו.
מייקל ג׳יי ולאך הוא מורה לכתבי הקודש ומחבר המתמחה בתאולוגיה מקראית, בבריתות, במלכות האלוהים ובתפקידה של ישראל בכתבי הקודש. הוא כתב כמה ספרים על תאולוגיה ועל סיפור־העל המקראי. מאמרים ומשאבים נוספים זמינים באתר MichaelJVlach.com.
