מדוע נחוצה שליחותם של קתולים למען ישראל?
מהם האתגרים והבעיות בכנסייה ובעולם שקתולים למען ישראל מבקשים להתמודד איתם כיום?
רקע היסטורי: ישראל והמשיח
סיפור המקרא הוא בראש ובראשונה סיפורו של עם: עם ישראל, העם היהודי. מדהים שעם זה שרד עד ימינו, לאחר שבמשך רוב תולדותיו, הנפרשות על פני כמעט 4,000 שנה, חי תחת שלטון זר או בגלות מארצו.
בספר בראשית אנו קוראים את סיפורי אבות ישראל בארץ כנען, וכיצד נתן אלוהים להם ולזרעם את הארץ הזאת לאחוזת עולם (בראשית יג יד–יז; יז ז–ח; כו ג; לה יב). בפרקים הפותחים את ספר שמות אנו רואים כיצד צאצאיהם נעשים לעם גדול בעודם כורעים תחת עול העבדות במצרים, עד שאלוהים מוציא אותם משם בניסים ובנפלאות ומאמץ אותם כעמו הנבחר בכריתת ברית חגיגית ובמתן התורה. כארבעים שנה לאחר מכן מוביל אלוהים את עמו בחזרה לארץ כנען, כפי שהבטיח לאבות. במשך מאות השנים הבאות הופך עם ישראל בהדרגה מאוסף שבטים בלתי מאורגנים לממלכה חזקה אך קצרת ימים תחת דוד ושלמה, ולאחר מכן באים פילוג, הידרדרות, חורבן וגלות לבבל. השיבה לציון לאחר שבעים שנה וחידוש חיי הדת היהודיים במולדת מתוארים במקרא כעדות לנאמנותו של אלוהים. בה בעת הם מכינים את הקרקע לייעודו העליון של ישראל: ביאת המשיח, אשר יביא את אור אלוהים ואת ישועתו עד קצות הארץ, ודרכו יכירו כל העמים את אלוהי ישראל.
דבר אלוהים הנצחי, בן אלוהים, נהיה בשר — והוא היה יהודי: בן אברהם, בן ישראל ובן דוד. בתחילה כוונה שליחותו של ישוע כמעט אך ורק לעמו שלו, אל ״הצאן האובדות לבית ישראל״, מתוך כבוד עמוק ליהדות זמנו ובהמשכיות מלאה עימה. הוא הכריז במפורש שלא בא לבטל את התורה ואת הנביאים אלא לקיים אותם (מתי ה יז). רק לאחר מותו כקורבן, תקומתו ועלייתו השמיימה הבינו תלמידיו בבירור שלא בא רק למען היהודים אלא גם למען הגויים (מעשי השליחים י). דרך המשיח הוזמנו גם הם להיות ״מורכבים״ על עץ הזית של ישראל (אל הרומיים יא יט–כד) ולקחת חלק בישועה לכל העמים, שאלוהים הבטיח זה מכבר מפי נביאיו.
יהודים וגויים מפויסים בכנסייה?
האיגרת אל האפסיים מתארת מעין תוכנית תיאולוגית של מה שהמשיח נועד לחולל בין יהודים לגויים. בעוד שבעבר היו היהודים נבדלים משאר העמים בשל הקדשתם המיוחדת לאלוהים, המשיח, ״שְׁלוֹמֵנוּ״, ״עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה... כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם, וּכְדֵי שֶׁבְּגוּף אֶחָד יְרַצֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם לֵאלֹהִים... בַּהֲמִיתוֹ [בּוֹ] אֶת הָאֵיבָה״, כדי ש״דַּרְכּוֹ יֵשׁ לָכֶם וְלָנוּ גִּישָׁה בְּרוּחַ אַחַת אֶל הָאָב״ (אל האפסיים ב יד–יח). התמונה המוצגת כאן אידילית: יהודים וגויים מפויסים סוף סוף, מאוחדים במשיח ישראל בעבודת אלוהים האב, וכל אחד משני העמים שומר על זהותו ועל ייעודו הייחודיים.
כיצד אמורים היו יהודים וגויים לחיות יחד באחווה בתוך הכנסייה? הכנסייה בראשיתה הייתה יהודית כולה. כשהחלו גויים לזרום לתוכה העלו המאמינים היהודים שאלה חשובה: האם על הגויים להימול ולשמור את תורת משה כדי להיוושע (מעשי השליחים טו א–ה)? השליחים ומנהיגי הכנסייה בירושלים השיבו בלא נחרץ: הגויים, כמו היהודים, הוצדקו ונושעו באמונה במשיח ולא בקיום מצוות התורה (מעשי השליחים טו ו–יא; אל הגלטיים ב טז, כא). לפיכך לא היו חייבים להימול או לשמור את תורת משה (מעשי השליחים טו יח–כא). יתרה מכך, המאמינים מקרב הגויים הוזהרו מפני קבלת המילה. פולוס השליח הזהיר בתוקף את המאמינים הגויים בגלטיה שהתפתו להימול: ״אִם תִּמּוֹלוּ, לֹא יוֹעִיל לָכֶם הַמָּשִׁיחַ״ (אל הגלטיים ה ב).
מצד שני, המאמינים היהודים לא חדלו להיות יהודים. מעולם לא היה עולה על דעתם של השליחים ושל המאמינים היהודים הראשונים שבקבלת המשיח הם נוטשים את היהדות ואת שמירת התורה ומצטרפים לדת חדשה. כשעבר פולוס באסיה הקטנה, הוא דאג למילתו של עמיתו טימותיוס, בן לאם יהודייה ולאב יווני (מעשי השליחים טז א–ג). בשובו לירושלים קיבלו את פניו יעקב והזקנים וסיפרו לו בהתלהבות: ״כַּמָּה רִבְבוֹת יְהוּדִים נִהְיוּ מַאֲמִינִים וְכֻלָּם קַנָּאִים לַתּוֹרָה!״ (מעשי השליחים כא כ). אולם נפוצו שמועות שפולוס מלמד את היהודים ״לַעֲזֹב אֶת מֹשֶׁה, בְּאָמְרְךָ לָהֶם שֶׁלֹּא לָמוּל אֶת הַיְלָדִים וְלֹא לִנְהֹג עַל-פִּי הַמִּנְהָגִים״ (מעשי השליחים כא כא). הוא הסכים אפוא להיטהר עם ארבעה אנשים שנדרו נדר ולשאת בהוצאותיהם, ובכך להראות שהוא עצמו מוסיף לשמור את התורה (מעשי השליחים כא כג–כו).
אנו רואים אפוא שהאיחוד בין יהודים לגויים בכנסיית המשיח לא טשטש את זהותה הייחודית של כל קבוצה. אומנם ״אֵין יְהוּדִי אַף לֹא גּוֹי, אֵין עֶבֶד אַף לֹא בֶּן חוֹרִין, לֹא זָכָר אַף לֹא נְקֵבָה, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלְּכֶם אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ״ (אל הגלטיים ג כח), אך כשם שזהותם ותפקידם השונים של הגבר והאישה לא בוטלו עם ביאת המשיח, כך גם נשמרים זהותם ותפקידם הייחודיים של היהודי והגוי בכנסייה.
יחסי יהודים ונוצרים
הבעיה בתמונה האידילית הזאת, שבה יהודים וגויים מפויסים בכנסייה ומאוחדים באמונתם תוך שמירה על ייעודיהם הייחודיים, היא שמעולם לא נעשתה לנורמה בכנסייה כולה. אומנם איחודם בעבודת אלוהי ישראל מתגשם מבחינה תיאולוגית במשיח ואף התממש בקנה מידה קטן פעמים רבות מאז ראשית הנצרות ועד ימינו, אך טרם ראינו את הפיוס הרחב שפולוס מתאר באיגרת אל האפסיים. להפך: היהדות והנצרות הפכו במהרה לשתי דתות נפרדות, מנותקות זו מזו ולעיתים קרובות שרויות בעוינות ובאיבה הדדית.
כיצד קרה הדבר? התנגדותם של כמה ממנהיגי היהודים, לרבות רדיפת הכנסייה בראשיתה, תרמה להעמקת הקרע בתוך היהדות. במקומות מסוימים הורחקו מבתי הכנסת יהודים שהודו באמונתם בישוע, וההפרדה בין הכנסייה לבית הכנסת הלכה והעמיקה. במקביל, עם הזרם הגדול של עובדי אלילים שהתנצרו והצטרפו לכנסייה, נעשו המאמינים היהודים למיעוט וכמעט נעלמו בתוך מאות שנים ספורות. הכנסייה, שייסד המשיח היהודי ושנועדה להיות התגשמותה המלאה של היהדות, הייתה מורכבת עתה בעיקר מגויים. רבים מהם רחשו מעט הערכה, אם בכלל, לעם שממנו בא המשיח.
רבים מאבות הכנסייה המשפיעים כתבו בכנסייה שהורכבה יותר ויותר ממאמינים מקרב הגויים, ועל רקע עימותים עם קהילות יהודיות. בעודם מניחים את יסודותיה התיאולוגיים של האמונה הנוצרית, הם פתחו במתקפה תיאולוגית ופולמוסית נגד היהדות. מאחר שרוב היהודים דחו את ישוע, היהדות כבר לא נתפסה כאמונת האם אלא כדת יריבה. שלילת הלגיטימיות של היהדות לאחר ביאת המשיח נעשתה אפוא חלק בלתי נפרד מן הטיעונים לאמיתותה של הנצרות. לשם כך הודגשו כמה רעיונות חוזרים:
- היהודים דחו את משיחם, בן אלוהים. הם ״רוצחי המשיח״, אשמים ברצח אלוהים.
- משום שהיהודים דחו את המשיח, ביטל אלוהים את בחירתו בישראל ובחר במקומו בכנסייה כ״ישראל החדש והאמיתי״. רעיון זה נודע לימים בשם ״תיאולוגיית ההחלפה״.
- דחיית היהודים בידי אלוהים ניכרה בחורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה ובפיזורם לאחר מכן ברחבי העולם. בדחותם את המשיח ויתרו היהודים על נחלת ארץ ישראל שנתן להם אלוהים, ונידונו מאז לנדוד לעולם על פני תבל כאות לחוסר אמונתם.
- התורה, הפולחן, המסורת ופרשנות המקרא היהודיים באו לידי השלמתם בנצרות, ולכן נעשו מיושנים. כל המקודש ליהודים, כגון השבת, החגים המקראיים ודיני הכשרות, הוצג בשיטתיות כאוסף טקסים ריקים, חסרי תועלת ומיושנים.
כתוצאה מתיאולוגיה זו נשכח במהרה המצב המתואר בברית החדשה, שבו מאמינים יהודים לא חדלו להיות יהודים. יהודים שבאו לאמונה במשיח אולצו בסופו של דבר להתנער במפורש ממורשתם היהודית, ממנהגיהם וממסורותיהם. מדיניות ההתבוללות הזאת העצימה בקרב היהודים את התחושה שקבלת הנצרות אינה אלא בגידה מוחלטת בעברם היהודי והתכחשות לו. למותר לציין שהדבר גם תרם במידה רבה לכישלון שליחותה של הכנסייה להוביל יהודים אל המשיח.
התיאולוגיה האנטי־יהודית של אבות הכנסייה הפכה במהרה לחקיקה ולאפליה אנטי־יהודיות, ואלה הידרדרו לאנטישמיות נוצרית אכזרית שנמשכה לאורך רוב ההיסטוריה הנוצרית וגרמה סבל בל יתואר לעם היהודי: טבילות בכפייה, מעשי אלימות ורדיפה, מסעי צלב, עלילות דם, אינקוויזיציה, גירושים, גטאות, פוגרומים וגזרי דין מוות שבו ופקדו את היהודים במדינות הנוצריות עד לתקופה קרובה יחסית לימינו.
שלושה מאורעות מכריעים
במאה הקודמת השפיעו שלושה מאורעות מכריעים באופן בלתי הפיך על יחסי היהודים והנוצרים. הראשון החל בשקט בסוף המאה ה־19 והפך בהדרגה לאחת התופעות המופלאות בהיסטוריה האנושית: עליית הציונות, התנועה למען שיבת העם היהודי לארץ ישראל. המאורע השני היה השואה הנאצית, קצרה יחסית אך נוראה לאין שיעור. חורבן יהדות אירופה זעזע את מצפון העולם והעניק דחיפות מחודשת לתביעה לבית לאומי יהודי. שלוש שנים לאחר תום המלחמה התחוללה תחייה לאומית מופלאה: הקמת מדינת ישראל המודרנית בשנת 1948. בעקבותיה, בשנת 1967, שבה ירושלים לריבונות יהודית מלאה לראשונה זה למעלה מ־2,000 שנה. רבים ראו במאורעות האלה עדות נוספת לנאמנותו של אלוהים, אשר הבטיח זמן רב קודם לכן, מפי נביאים כירמיהו ויחזקאל, להשיב את בני ישראל לארץ שהבטיח לאבותיהם. בין שמסכימים לפירוש זה של כתבי הקודש ובין שלא, השואה ותחיית ישראל אילצו את העולם הנוצרי לשוב ולבחון את עמדתו התיאולוגית כלפי היהדות והעם היהודי. מאז, ובייחוד מאז ועידת הוותיקן השנייה, השתפרו מאוד היחסים בין יהודים לנוצרים.
המאורע המופלא השלישי במאה ה־20 היה תחייתה של התנועה היהודית־נוצרית, או היהודית־משיחית. תנועה משמעותית של יהודים המאמינים בישוע שבה וצמחה, הן בישראל והן בקרב האומות. תנועה זו גדלה במידה ניכרת, בייחוד מאז איחוד ירושלים בשנת 1967, וכיום היא נוכחת בישראל באופן שאי אפשר להתעלם ממנו.
המאזן בימינו
השואה, קיומה המחודש של מדינה יהודית בארץ ישראל ועליית התנועה היהודית־משיחית הציבו בפני הכנסייה במאות ה־20 וה־21 אתגרים חדשים ומשמעותיים. קתולים למען ישראל מבקשים לשמש מסגרת שבה אפשר לדון בבעיות ובאתגרים האלה ולהתמודד איתם.
אילו בעיות רלוונטיות במיוחד בימינו?
- בעיית האנטישמיות בעולם, ואף בכנסייה, רחוקה מלהיעלם. הכנסייה אכן הצהירה כי ״העוינות או החשדנות של נוצרים רבים כלפי יהודים לאורך הדורות הן עובדה היסטורית מצערת ומקור לחרטה עמוקה בקרב נוצרים המודעים לכך […] שהיהודים הם אחינו האהובים, ובמובן מסוים הם אכן ‘אחינו הבכורים’״ (MR 5.4). הכנסייה רואה בכישלונם של הנוצרים לכבד ולאהוב את ״אחינו הבכורים״ פגיעה חמורה דיה כדי להצדיק ״קריאה למצפונם של כל הנוצרים כיום, הדורשת ‘מעשה של תשובה’, ותמריץ להגביר את המאמצים להשתנות ‘עַל-יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת’ (אל הרומיים יב ב), וכן לשמר ‘זיכרון מוסרי ודתי’ של הפגיעה ביהודים. בתחום זה כבר נעשה רבות, אך יש לחזק ולהעמיק את שנעשה״ (MR 5.4). כיצד נוכל להעמיק את צער הכנסייה על חטאי העבר כלפי היהודים ולעודד כבוד והערכה מחודשים לעם הברית? כיצד נוכל להתמודד עם העלייה המחודשת באנטישמיות בעולם כיום?
- בעיית תיאולוגיית ההחלפה עדיין נפוצה בכנסייה. נוצרים רבים עדיין מאמינים ומלמדים בטעות שההשלמה במשיח פירושה שבריתו של אלוהים עם ישראל בוטלה ושלעם היהודי כבר אין ייעוד ייחודי בתוכניתו. כיצד נוכל להכיר בייעודו המיוחד של ישראל ולהכריז עליו, תוך שמירה על נאמנות לשליחות הבישור המתמדת של הכנסייה?
- לעיתים קרובות אנטישמיות ותיאולוגיית ההחלפה הולכות יד ביד עם אנטי־ציונות ועם עמדות אנטי־ישראליות בלתי הגיוניות. דעות קדומות אינן נעלמות בקלות. מי שהיו משוכנעים שאלוהים נטש את העם היהודי לצמיתות הופתעו בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל, ושוב בשנת 1967, כשירושלים שבה לריבונות יהודית. אנטי־ציונים סולדים מהרעיון שאלוהים עשוי לעמוד מאחורי שיבת עם ישראל לארץ ישראל, אף שזוהי אחת ההבטחות החוזרות ונשנות ביותר בתנ״ך, שמעולם לא בוטלה בברית החדשה. לא פעם הם מוכנים לעשות הכול כדי לשלול את הלגיטימיות של המדינה היהודית, לרבות סילוף שיטתי של תפקידה בסכסוך במזרח התיכון והצגתה כדמונית. בה בעת הם מטייחים את השנאה, התוקפנות והאלימות המכוונות כלפיה מצד אויבים הנחושים להשמידה. כמו כן, עבור נוצרים פלסטינים רבים בארץ הקודש, שסבלו אישית מן הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כמעט בלתי אפשרי לבחון בריחוק ובאובייקטיביות את משמעותה התיאולוגית של ארץ ישראל בימינו. כשהזהות הלאומית קודמת לאמונה הנוצרית, התיאולוגיה מושפעת בהכרח מן הפוליטיקה. אחת הבעיות הקשות ביותר של הכנסייה בארץ הקודש כיום היא הפוליטיזציה שלה, לצד התמונה הבלתי מדויקת לעיתים קרובות והמוטה מאוד נגד ישראל שמציגים לעולם כמה ממנהיגיה הפלסטינים באשר למצב הפוליטי והדתי במזרח התיכון. כיצד עלינו להבין את שיבת היהודים לארץ שהבטיח אלוהים לאבותיהם לאור כתבי הקודש והמסורת הקדושה, ובה בעת להמשיך לחפש פתרון צודק לסכסוך במזרח התיכון עבור כל תושבי ארץ הקודש?
- כתגובה לטעות ההיסטורית של תיאולוגיית ההחלפה, הטעות ההפוכה — כפירה מודרנית יותר — קנתה לה לאחרונה אחיזה אפילו בחוגים משפיעים בכנסייה. זוהי תיאולוגיית שתי הבריתות, שלפיה ליהודים יש דרך נפרדת לישועה, שאינה תלויה בישוע המשיח. כתוצאה מכך שכחו קתולים רבים כי הבשורה ״הִיא כֹּחַ הָאֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ אֶת כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין, אֶת הַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם אֶת הַלֹּא-יְהוּדִי״ (אל הרומיים א טז), ונטשו או הזניחו את שליחות הכנסייה לבשר את הבשורה הטובה של ישוע המשיח לעמו שלו. אנו שומעים לא פעם שמספר הנוצרים בארץ הקודש ובמזרח התיכון הולך ומתמעט. מה שלעיתים קרובות אינו מוזכר הוא שכמה ממנהיגי הכנסייה המקומיים מעודדים הימנעות מבישור ללא־נוצרים — יהודים ומוסלמים. האם נוכל לצפות שהכנסייה בארץ הקודש תשגשג אם הכרזת הבשורה תחדל לעמוד בלב שליחותה? כיצד נוכל לחלוק את בשורת הישועה עם יהודים ומוסלמים ברגישות, בכבוד ובאהבה?
- צמיחת היהדות המשיחית מעידה על פעולתה של רוח הקודש: יהודים רבים מוצאים את משיחם. יהודים משיחיים מדגישים בדרך כלל שאמונתם בישוע אינה הופכת אותם לנוצרים, אלא שהם נשארים יהודים. גישה זו מוצדקת לפחות בחלקה, שכן, כפי שראינו, חשוב שיהודים הבאים לאמונה במשיח ישמרו על קריאתם ועל ייעודם הייחודיים כבנים וכבנות לישראל. עם זאת, בהישארם מחוץ לכנסייה הם מוותרים על חלק משמעותי מן המתנות והברכות שהעניק המשיח לכנסייתו (ראו: למה דווקא להיות קתולי?). כיצד תוכל הכנסייה הקתולית ליצור בתוכה ״מרחב״ שבו יהודים המוצאים את המשיח יקבלו את מלוא מתנותיו וברכותיו בכנסייה, ובה בעת ירגישו ״בבית״ בסביבה יהודית־קתולית אמיתית המוקירה את המורשת ואת המסורות היהודיות? ובייחוד עבור מספרם ההולך וגדל של יהודים שבאו לאמונה במשיח אך מבקשים להמשיך לחיות חיים יהודיים של שמירת מצוות — כיצד תוכל הכנסייה הקתולית לעודד את שמירת התורה בידי יהודים קתולים ולסייע בה?
