בשורת ישוע המשיח
העולם שסביבנו
כל לב אנושי משתוקק לאושר ולאהבה. הכמיהה העמוקה הזאת — הקיימת בך ובי כאחד — משותפת לכל בני האדם ואינה מרפה מאיתנו.
יופיו של העולם שסביבנו מעורר בנו כמיהה למשהו שמעבר לו. טובם של האנשים שאנו אוהבים נוגע לליבנו, ואנו מוקסמים מן המסתורין שבאדם, המשקף לעיתים קרובות אמת, יופי וטוּב.
ובכל זאת, לצד היופי הזה אנו רואים עולם פצוע מאוד. עוני, מחלות, אי־צדק, אנוכיות, כעס, אלימות וייאוש מקיפים אותנו. החיים עלולים להתמלא בקלות בפחד, בבדידות, בכאב, בחוסר תקווה ובבלבול.
רבים מנסים להימלט מן המציאות הקשה הזאת אל גני העדן המלאכותיים של סמים, אלכוהול או מערכות יחסים חולפות, אך דרכי המילוט האלה רק מעמיקות את כאבנו ואת תחושת הניכור שלנו. אחרים מוצאים נחמה בדברים טובים באמת: מוזיקה, בידור, ספורט, תחביבים, עבודה, חברים ומשפחה. ובכל זאת, עמוק בתוכנו אנו יודעים שגם הדברים הטובים האלה אינם יכולים להשביע לגמרי את ליבנו חסר המנוחה.
האם נוכל למצוא משמעות בעולם הזה, שהוא יפה כל כך ובכל זאת פצוע כל כך?
אהבת אלוהים לבריאה
אלוהים, שהוא שלם לאין שיעור ומאושר בעצמו, ברא את האדם מרצונו החופשי ומתוך טוב טהור, כדי לשתף אותו בחיי האושר שלו. (קכ״ק 1)
הבשורה הטובה היא שאלוהים ברא את העולם* ואת כל אשר בו — ובכלל זה אותך — מתוך אהבה אינסופית. הוא אינו כוח בלתי־אישי גרידא, אלא אלוהים אישי, המכיר אותך ואוהב אותך יותר משאתה יכול לשער. הוא הכיר אותך עוד ברחם אימך:
כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי. (תהלים קלט יג)הוא יודע מאין באת, מה עבר עליך ולאן אתה הולך. הוא מכיר גם את מחשבותיך, תקוותיך, שמחותיך, כאביך ופחדיך:
יְהוָה חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע. אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק. אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל-דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה. כִּי אֵין מִלָּה, בִּלְשׁוֹנִי הֵן יְהוָה יָדַעְתָּ כֻלָּהּ. (תהלים קלט א–ד)
אלוהים אוהב אותך אהבה אינסופית, כפי שהוא אוהב כל אדם בעולם. יש לו תוכנית נפלאה לחייך: הוא ברא אותך כדי שתשתתף בחייו האלוהיים מלאי האהבה (השנייה לפטרוס א ד) ותהיה מאושר איתו לעולם:
מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד (ירמיה לא ג);
כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם-יְהוָה מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה. (ירמיה כט יא)
מראשית ההיסטוריה האנושית כרת אלוהים ברית* עם משפחת האדם — קשר משפחתי קדוש. בברית הזאת אנו מאומצים כבניו, והוא אוהב אותנו ודואג לנו. אלוהים קורא לכל אחד מאיתנו להיכנס לקשר הזה: לחיות בידידות עימו ואיש עם רעהו, כבני משפחתו, לבטוח בו ולציית לו בכול.
חופש הבחירה שלנו
אלוהים אינו כופה את עצמו עלינו ואינו מכריח אותנו לאהוב אותו. אהבה אמיתית חייבת להיות מתנה הניתנת מרצון חופשי. אלוהים ברא אותנו חופשיים כדי שנוכל לאהוב אותו וזה את זה.
חופש הבחירה שלנו הוא מתנה גדולה, אך פירושו גם שאנו יכולים לקבל את החיים והאהבה שאלוהים מציע לנו או לדחות אותם:
הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם. (דברים ל יט–כ)
אלוהים מזמין אותנו לבחור בחיים: לאהוב אותו, לבטוח בו וללכת איתו. אך הוא לעולם לא יכפה זאת עלינו. הבחירה בידינו.
החטא
הבשורה הרעה היא שכולנו הפרנו את הברית עם אלוהים. החטא* נכנס לעולם כאשר בני האדם השתמשו לרעה בחופש שאלוהים העניק להם ובחרו לומר ״לא לאלוהים״ — לדחות את מי שברא אותם לחיים ולאהבה. החטא הוא שורש כל הרוע והסבל שסביבנו.
אנו חוטאים כשאנו פונים עורף לאלוהים — לטובו ולאמת שלו — והולכים בדרכנו שלנו. אנו עושים כרצוננו, לעיתים באנוכיות, מקבלים החלטות שגויות וחיים בלי להעמיד את אלוהים במרכז חיינו. החטא קורע את הקשר שלנו עם אלוהים ומפריד בינינו לבין חייו.
כתבי הקודש מזכירים לנו את מה שאנו כבר יודעים: כולנו חטאנו, מרדנו והתרחקנו מאלוהים, כל אחד בדרכו:
יְהוָה מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת, הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת-אֱלֹהִים. הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד. (תהלים יד ב–ג)
הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי. (תהלים נא ז)
כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. (קהלת ז כ)
כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. (אל הרומיים ג כג)
החטא אינו טעות בלבד: הוא קרע בקשר שלנו עם מי שברא אותנו. ולקרע הזה יש השלכות.
המוות
התוצאה הנוראה של החטא היא המוות (אל הרומיים ו כג). לעיתים קרובות אנו רואים במוות את סופם הטבעי והבלתי נמנע של החיים. ובכל זאת, עמוק בתוכנו אנו חוששים ממנו: לא רק מסיום חיינו הארציים, אלא גם מן האפשרות להיות מנותקים לנצח ממקור כל האהבה, השמחה, השלום והאושר.
שכחנו כי מלכתחילה אלוהים לא רצה שהמוות יהיה חלק מחיי האדם. כל אחד מאיתנו משתוקק לחיי אלמוות. אנו חולמים על חיים ללא סבל, מחלות ומוות, שבהם נוכל ליהנות ללא גבול מן הדברים הטובים שבעולם. ואכן, המוות אינו ייעודנו הסופי. אלוהים קרא לנו לחיים, לחיים במלואם. רק בגלל החטא — פנייתנו המכוונת עורף לאלוהים — המוות שולט כעת:
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. (בראשית ב יז)
מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. (שמות לב לג)
כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ. (ישעיה נט ב)
הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת. (יחזקאל יח ד)
המוות אינו אירוע ביולוגי בלבד: הוא תוצאה רוחנית של הניתוק מאלוהים.
לגשר על התהום
בין שאנו מאמינים באלוהים ובין שלא, רובנו חשים את כובד הסבל והמוות המאיימים על חיינו השבריריים. אנו שוקעים בפעילות כדי למצוא שלווה, לתקן את יחסינו עם אלוהים ועם הזולת, להשקיט את מצפוננו ולהותיר חותם בחיים הקצרים האלה. אנו עשויים לבקש פופולריות, עושר או כוח; לחפש סיפוק בלימוד, ביצירתיות או במעשי חסד; או לפנות לפילוסופיה, למדיטציה או לדת.
אך יהיו מאמצינו כנים ככל שיהיו, אין בכוחנו לתקן בעצמנו את הקרע בינינו לבין אלוהים. הוא קדוש לאין שיעור, ואנו פצועים מן החטא. הניסיון לגשר על התהום האינסופית שבינינו לבינו דומה לניסיון לחצות את תעלת למאנש בקפיצה אחת. אחד יקפוץ מטר ואחר שניים, אך כולנו נישאר רחוקים לאין שיעור מן היעד.
כתבי הקודש מזכירים לנו שגם מיטב מאמצינו אינם יכולים להשיב אותנו אל אלוהים:
יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת. (משלי יד יב)
כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ. (ירמיה יז ה)
אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ. שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט. הִנֵּה עֵין יְהוָה אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב. (תהלים לג טז–יט)
אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר. (תהלים קכז א)
איש אינו יכול לנצח את המוות בזכות מעשיו הטובים בלבד. אף שכל מעשה טוב יקר בעיני אלוהים, קדושתו האינסופית מונעת מאיתנו להיכנס לנוכחותו במצבנו שנפגם בחטא.
טבענו האנושי פצוע וחלש מכדי שיוכל לשוב בכוחות עצמו אל הקדושה העל־טבעית שבה ברא אותנו אלוהים מלכתחילה. הניסיון לחיות בנוכחותו במצבנו שנפגם בחטא דומה לניסיון לחיות על מאדים ללא כל עזרה. כשם שהיינו זקוקים לציוד מיוחד כדי לנשום ולשרוד על כוכב הלכת הזה, כך אנו זקוקים לכוחות חדשים, על־טבעיים, כדי לחיות שוב בנוכחות אלוהים ולהשתתף בחייו.
אין די במאמצינו: אנו זקוקים לחסד. רק אלוהים יכול להעניק לנו את הכוחות העל־טבעיים החסרים לנו. רק הוא יכול לפתוח לפנינו את הדרך חזרה אליו.
קורבנות כפרה
לפני זמן רב בחר אלוהים בעם אחד — עם ישראל — שדרכו החל לגלות את עצמו לעולם, כהכנה לפועלו הגדול לגאולת האנושות שנפגעה מן החטא. הוא הוציא את ישראל מעבדות במצרים, אימץ אותו כעמו והעניק לו את התורה, שעל פיה היו בני ישראל אמורים לחיות כבני משפחתו הקשורים אליו בברית. הם נדרשו לשמור מצוות רבות, כמענה של אמונה וציות לאלוהים שגאל אותם ואימץ אותם. ובכל זאת, חיים מוסריים כשלעצמם לא הספיקו לישועה. כדי לחיות בקשר נכון עם אלוהים, היה עליהם להאמין בו ולבטוח בו, לשמור את המצוות ולהשתתף בעבודת הקודש במשכן, שכללה הקרבת בעלי חיים לכפרה על חטאיהם.
כאשר הוציא אלוהים את בני ישראל ממצרים, ציווה עליהם לשחוט שה ולתת מדמו על מזוזות בתיהם, כדי שיינצלו ממלאך המוות שהכה את בכורי מצרים (שמות יב). לאחר מכן נדרשו בני ישראל להקריב בקביעות קורבנות שדמם נשפך על מזבח המשכן, ובהמשך בבית המקדש, לכפרה על חטאיהם. ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה היהודית, היה הכוהן הגדול נכנס אל קודש הקודשים, החלק הפנימי ביותר של המקדש, ובידו דם שעיר. הוא היה מזה מן הדם על הכפורת, מקום נוכחותו המוחשית של אלוהים, כדי לכפר על חטאי העם (ויקרא טז). מדי יום, כל עוד עמד בית המקדש בירושלים על תילו, נשפך על המזבח דם כבשים (שמות כט).
מדוע ציווה אלוהים על קורבנות הכרוכים בשפיכת דם? ספר ויקרא משיב על כך:
כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. (ויקרא יז יא)
כפי שראינו, שכר החטא הוא המוות. מכיוון שחטאנו, אנו ראויים למוות. בסדר הקורבנות שקבע אלוהים נדרשה לשם כפרה הקרבת חיים באמצעות שפיכת דם: ״בלא שפיכת דם אין מחילה״ (אל העברים ט כב). ובכל זאת, ברחמיו, אלוהים חפץ לסלוח לנו ולהעניק לנו התחלה חדשה בכל פעם שאנו נכשלים. אילו דן אותנו לכף חובה על חטאינו, היה נוהג בצדק, אך לא ברחמים. אילו סלח לנו באמצעות הענקת חנינה גורפת לכל החוטאים, היה נוהג ברחמים, אך לא בצדק. אנו מבינים את המתח הזה באופן טבעי: אנו רוצים שהרוע ייענש ושעוולות יתוקנו.
משום כך קבע אלוהים את קורבנות בעלי החיים. החטא, האשמה והעונש שהגיעו לחוטא הועברו אל בעל החיים. דמו נשפך במקום דמו של החוטא, והוא מת במקומו. דם הקורבן כיסה על החטא והשיב את מקריבו לשותפות עם אלוהים. אנו יכולים לתאר לעצמנו את מחירם העצום של הצאן והבקר שהוקרבו מדי יום בבית המקדש. שפיכת הדם המתמדת הזאת המחישה את חומרת החטא ואת מחיר הסליחה. ובכל זאת, גם המחיר הזה היה כאין וכאפס לעומת חובנו האמיתי לאלוהים. אלוהים קיבל את הקורבנות האלה לזמן מה, שכן לא היו אלא צל של קורבן גדול הרבה יותר שעתיד היה לבוא.
אך בשנת 70 לספירה החריבו הרומאים את בית המקדש בירושלים והביאו לקיצו את סדר הקורבנות. היכן עתה הקורבן המכפר על חטאי ישראל?
פתרונו של אלוהים – ישוע המשיח
כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם. (יוחנן ג טז)
ברחמיו העניק אלוהים פתרון סופי וכלל־עולמי לבעיית החטא. לפני כאלפיים שנה שלח את בנו — ישוע*, משיח ישראל* — כדי לכרות ברית חדשה עם עמו ולהראות לנו את הדרך חזרה לאלוהים. ישוע הכריז על החזרה בתשובה ועל ביאת מלכות האלוהים. הוא ריפא חולים, סלח על חטאים ולימד אותנו לחיות כבני אלוהים.
על פי הקתכיזם של הכנסייה הקתולית (קכ״ק 457–460), ישוע בא לעולם לשם ארבע מטרות עיקריות:
- להושיע אותנו באמצעות הפיוס עם אלוהים, בהקריבו את עצמו כקורבן על חטאינו;
- לגלות לנו את אהבת האב, בדבריו ובמעשיו;
- להיות לנו מופת לקדושה ולהראות לנו כיצד לחיות כבני אלוהים: ״זֹאת מִצְוָתִי: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אָהַבְתִּי אֶתְכֶם״ (יוחנן טו יב);
- לאפשר לנו להשתתף בחיי אלוהים, כפי שהתכוון מלכתחילה.
ישוע המושיע
ישוע, דבר האלוהים הנצחי ובן אלוהים, לבש את טבענו האנושי בן־התמותה והקריב את חייו כקורבן כפרה על חטאינו, כדי לפייס בינינו לבין האב. מותו על הצלב היה קורבן הפסח* שהביא לידי הגשמה את כל קורבנות הברית הישנה. הוא נשא את העונש שלנו כדי שנצא לחופשי ושחטאינו ייסלחו:
וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. (ישעיה נג ה–ו)
במותו ניצח ישוע את החטא ואת המוות. אך פועלו לא הסתיים בכך. ביום השלישי הוא קם מן המתים בגופו, בגבורת רוח הקודש. לאחר מכן שלח את הרוח לשכון בנו, כדי לפייס בינינו לבין אלוהים ובינינו לבין הזולת (הראשונה אל הקורינתיים טו ג–ח; אל הרומיים ה ה). בתחייתו פתח לנו ישוע את הדרך לשמיים ולחיי הנצח. שערי גן עדן, שנסגרו מאז שנכנס החטא לעולם, נפתחו שוב.
ישוע — אלוהים באמת ואדם באמת — הוא הגשר בין אלוהים לאנושות. הוא בא כדי לפייס בינינו לבין האב ולהעניק לנו חיים חדשים של אמונה, תקווה ואהבה כבניו האהובים של אלוהים. אם אנו מקבלים את ישוע ואת בשורתו, אנו מקבלים את מלוא תוכניתו של אלוהים.
אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי. (יוחנן יד ו)
פועלם של השליחים
במהלך פועלו בגליל קרא ישוע לשנים־עשר שליחים והכין אותם להמשיך את שליחותו. הוא העניק לשמעון תפקיד מיוחד וקרא לו פטרוס — ״הסלע״. ישוע הפקיד בידיו את הנהגתה העתידית של הכנסייה באומרו:
וְגַם אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כִּי אַתָּה כֵּיפָא וְעַל הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ. אֶתֵּן לְךָ אֶת מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְכָל מַה שֶּׁתֶּאֱסֹר עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה אָסוּר בַּשָּׁמַיִם, וְכָל מַה שֶּׁתַּתִּיר עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה מֻתָּר בַּשָּׁמַיִם. (מתי טז יח–יט)
בחג השבועות, חמישים יום לאחר תחיית ישוע, ירדה רוח הקודש על השליחים. זו הייתה לידתה של הכנסייה*. בתחילה הייתה הכנסייה מורכבת אך ורק מיהודים שהאמינו כי ישוע הוא המשיח שהובטח לישראל. זמן קצר לאחר מכן התקבלו גם גויים לקהילה, והכנסייה הפכה למקום שבו יהודים וגויים מתפייסים זה עם זה בעבודתם המשותפת את אלוהי ישראל.
השליחים, ופטרוס בראשם, הנהיגו את הכנסייה הקדומה והמשיכו את פועלו של המשיח. ככל שגדלה הכנסייה, הסמיכו השליחים בישופים ומסרו להם את הסמכות הרוחנית* שישוע העניק להם:
הַשּׁוֹמֵעַ אֲלֵיכֶם, אֵלַי הוּא שׁוֹמֵעַ. הַדּוֹחֶה אֶתְכֶם, אוֹתִי הוּא דּוֹחֶה. (לוקס י טז)
וְהַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְתָּ מִמֶּנִּי בְּמַעֲמַד עֵדִים רַבִּים, הַפְקֵד אוֹתָם בִּידֵי אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים הַמֻּכְשָׁרִים לְלַמֵּד גַּם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. (השנייה אל טימותיוס ב ב)
כיום האפיפיור*, יורשו של פטרוס, והבישופים, יורשי השליחים, ממשיכים את שליחותם של ישוע ושליחיו: למסור את תורתו, לערוך את התקדישים שבאמצעותם אנו מקבלים את חייו ולהנהיג את הכנסייה.
הלידה החדשה
ישוע לימד שעלינו להיוולד מחדש — מן המים והרוח — כדי להיכנס למלכות אלוהים:
אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אָדָם מִלְמַעְלָה, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים... אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אִישׁ מִן הַמַּיִם וְהָרוּחַ לֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים. (יוחנן ג ג, ה)
הלידה החדשה ״מן המים והרוח״ מתייחסת לאמונה במשיח ולטבילה*. באמצעות הטבילה אנו נעשים איברים בכנסייה, גוף המשיח. עבור יהודים, הטבילה אינה נטישה של היהדות. להפך, היא מגשימה את ההבטחה שנתן אלוהים לישראל בפי הנביא יחזקאל:
וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל־גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. (יחזקאל לו כה–כו)
הטבילה היא ״רְחִיצַת הַלֵּדָה הַחֲדָשָׁה וְהַהִתְחַדְּשׁוּת בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ״ (אל טיטוס ג ה). היא מטהרת אותנו מן החטא, מאחדת אותנו עם מותו ותחייתו של המשיח, משיבה את ידידותנו עם אלוהים ופותחת את השער לחיי הנצח. ישוע עצמו לימד כי האמונה בו והטבילה הכרחיות לישועה. משום כך הטיל על תלמידיו את השליחות הגדולה ללכת אל העולם כולו ולעשות תלמידים מכל העמים, כדי שלכל אדם תהיה אפשרות לפנות עורף לחטא ולהיוולד מחדש לחיי עולם במשיח:
לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה. הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל יִוָּשַׁע, וּמִי שֶׁלֹּא יַאֲמִין יֶאְשַׁם. (מרקוס טז טו–טז)
הכנסייה הקתולית
ישוע ייסד את הכנסייה הקתולית* (האוניברסלית), המונחית בידי רוח הקודש ומונהגת בידי יורשו של פטרוס — האפיפיור* — כדי להמשיך את פועלו בעולם. הכנסייה הקתולית היא משפחתו של אלוהים בכל העולם. באמצעות הכנסייה, שכתבי הקודש מכנים ״עַמּוּד הָאֱמֶת וִיסוֹדָהּ״, מעניק לנו ישוע את הדרך, את האמת ואת החיים, העושים אותנו לבריאה חדשה ומשיבים לנו את מעמדנו כבני אלוהים.
אֲבָל אִם אֶתְמַהְמַהּ, הִנֵּה תֵּדַע כֵּיצַד לְהִתְנַהֵג בְּבֵית אֱלֹהִים, אֲשֶׁר הוּא קְהִלַּת אֱלֹהִים חַיִּים, עַמּוּד הָאֱמֶת וִיסוֹדָהּ. (הראשונה אל טימותיוס ג טו)
אנו מאוחדים עם המשיח ומקבלים את חיי אלוהים במיוחד באמצעות הליטורגיה* והתקדישים (סקרמנטים)* של הכנסייה. שבעת התקדישים — החל בטבילה — הם מפגשים רבי־עוצמה עם רוח הקודש, הפועלת בנו ומשנה אותנו כדי שנידמה יותר ויותר לאלוהים בטובו ובאהבתו. הגדול שבתקדישים הוא סעודת האדון*: קורבן הברית החדשה והסעודה המשפחתית המזינה אותנו בגופו ובדמו של המשיח עצמו (יוחנן ו נא–נח; לוקס כב יט–כ). התקדישים האחרים הם אישוש* (חתימת קודש), פיוס (וידוי)*, משיחת החולים*, נישואין* והסמכת קודש*.
ישוע העניק לנו גם את אימו, מרים*, כאימנו הרוחנית (יוחנן יט כז). מרים אוהבת אותנו, מתפללת בעדנו, משגיחה עלינו מן השמיים ועוזרת לנו במאבק ברוע (חזון יוחנן יב). כבני אלוהים אנו עולי רגל בארץ, בדרכנו אל מולדתנו האמיתית שבשמיים, שם נשתתף לעולם בחיי אלוהים ובאהבתו, איתו ואלה עם אלה (אל הפיליפיים ג כ).
התגובה שלנו
אלוהים קורא לנו לחזור בתשובה — לפנות עורף לחטא ולאנוכיות —, לקבל את ישוע ולהאמין בתורתו, לבחור ללכת אחריו ולהיטבל לחיים חדשים. הוא קורא לנו להצטרף לגופו, הכנסייה (מעשי השליחים ב לח), כדי שנידמה יותר ויותר לאלוהים, עד שנהיה מוכנים להשתתף במלוא חייו בשמיים.
הבחירה בידינו. החטא הוא מציאות, וכך גם המוות. אלוהים הוא מקור כל החיים. אם נתעקש לדחות אותו בחיים האלה, הוא יכבד את בחירתנו ויאפשר לנו להישאר מנותקים ממנו לנצח בחיים הבאים. זהו הגיהינום: ״מצב של הרחקה עצמית סופית מן השותפות עם אלוהים ועם הזוכים לאושר הנצחי״ (קכ״ק 1033). ישוע הזהיר אותנו בחומרה מפני הגיהינום (מתי יג מא–מב; כה מא) וקרא לנו לבחור בדרך הצרה המובילה לחיים:
הִכָּנְסוּ דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַצַּר, כִּי רָחָב הַפֶּתַח וּמְרֻוַּחַת הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה לַאֲבַדּוֹן וְרַבִּים הַהוֹלְכִים בָּהּ. אַךְ צַר הַפֶּתַח וְצָרָה הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה לַחַיִּים וּמְעַטִּים הַמּוֹצְאִים אוֹתָהּ. (מתי ז יג–יד)
אלוהים אינו רוצה שאיש יאבד. הוא קורא לכל אחד מאיתנו לבחור בחיים ובישועה. הוא ברא אותנו כדי שנאהב אותו ונשרת אותו בחיים האלה, וכדי שנהיה איתו לנצח בחיים הבאים, בשלמות ובשמחה מלאה. הבה ניענה לקריאתו ונבקש אותו עוד היום.
טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה וְרָצוּי בְּעֵינֵי אֱלֹהִים מוֹשִׁיעֵנוּ, הֶחָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם יִוָּשְׁעוּ וְיַגִּיעוּ לְהַכָּרַת הָאֱמֶת. (הראשונה אל טימותיוס ב ג–ד)
מה לעשות כעת?
אם אתה חש שאלוהים קורא לך להצטרף לכנסייה הקתולית:
- טפח את הקשר שלך עם אלוהים. התפלל מדי יום: שוחח איתו ובקש ממנו להוביל אותך באמת שלו ובאורו.
- למד את האמונה הקתולית, באמצעות קתולים למען ישראל או בעזרת מקורות קתוליים אחרים הנאמנים לתורת הכנסייה.
- מצא כנסייה קתולית באזור מגוריך. התחל להשתתף במיסה ולהכיר את התפילה והליטורגיה הקתוליות.
- הכר קתולים נאמנים המכירים את אמונתם ואוהבים אותה. הם יוכלו לתמוך בך בדרכך אל אלוהים.
- שוחח עם כוהן על רצונך להיות קתולי. הקשב היטב לעצותיו וודא שהוא נאמן לכנסייה. אם הוא דוחה את תורת הכנסייה כפי שהיא מוצגת בקתכיזם של הכנסייה הקתולית, או אומר לך שאין לך באמת צורך להיות קתולי, פנה לכוהן אחר לקבלת עצה.
בשורת ישוע המשיח בתמצית
- אלוהים אוהב אותך ויש לו תוכנית נפלאה לחייך.
- החטא מפריד בינינו לבין אלוהים. אין בכוחנו לתקן את הקרע הזה בכוחות עצמנו.
- ישוע בא כדי לפייס בינינו לבין אלוהים ולהעניק לנו חיי נצח.
- ישוע העניק לנו את הכנסייה, שבאמצעותה הוא מעניק לנו את הדרך, את האמת ואת החיים.
- אלוהים קורא לנו לחזור בתשובה, לקבל את הטבילה לסליחת חטאינו, ללכת אחרי ישוע ולהצטרף לגופו, הכנסייה.
ראה גם:
דברי הבשורה* (מצגת PowerPoint)
סיפור הישועה
המשיח בתנ״ך לאור ספרי חז״ל
למה להיות קתולי?
