ישוע המשיח – 'תפארת ישראל'

פרק מתוך "סוד חג המולד", מאת האב רניירו קנטלמסה

וְעַתָּה, אֲדֹנָי, פְּטֹר נָא אֶת עַבְדְּךָ בְּשָׁלוֹם, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, כִּי רָאוּ עֵינַי אֶת יְשׁוּעָתְךָ אֲשֶׁר הֲכִינוֹתָ לְעֵינֵי כָּל הָעַמִּים: אוֹר לְהָאִיר לַגּוֹיִים וְתִפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ (לוקס ב, 29–32)

מילות פסוק זה זורקות אור לא רק על הבעיה הנוכחית של הקשר בין הכנסייה ודתות אחרות פרט לנצרות אלא גם על בעיית הקשר בין הכנסייה לעם ישראל, בין נוצרים ליהודים. אם ישוע המשיח הוא "תִפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ" עלינו, הנוצרים, לעשות כל שביכולתנו ראשית להכיר בכך ושנית להסיר את המכשולים המונעים מעם ישראל להכיר בכך. המכשול הראשון והחשוב ביותר שעלינו להסיר הוא מה שפולוס קורא לו 'מחיצת האיבה' הבנויה על אי הבנה הדדית, חוסר ביטחון וכעס, מחיצה שישוע הרס במותו על הצלב (ראו אפסים ב, 14 ואילך); אך יש עדיין להרוס מחיצה זו באמצעות מעשים, בעיקר לאור כל שקרה בעולם באלפיים השנים האחרונות מאז תחייתו של המשיח. פולוס מלמד אותנו כי הדרך הטובה ביותר לפיוס בין עם ישראל לכנסייה היא באמצעות אהבה וכבוד: "אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, אֵינֶנִּי מְשַׁקֵּר; מַצְפּוּנִי מֵעִיד עִמָּדִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: גָּדוֹל צַעֲרִי וְלִבִּי דּוֹאֵב תָּמִיד, עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ  (פולוס מופרד מן המשיח!) לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי,בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים,הַכָּבוֹד,הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ וְהַהַבְטָחוֹת; לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ" (רומים ט, 1–5).

זה מה שעבר עליי לפני כמה שנים במסעי השני לארץ הקודש. הדבר הראשון שהבנתי עוד בדרכי לשם היה כי כנוצרי אינני יכול עוד להישאר אסיר הביקורת הפוליטית שמתח העולם על ישראל בעת המתקפות ופעולות התגמול שהחלו לאחר שכבשה ישראל את השטחים; הבנתי כי מחובתי לאהוב את עם ישראל שכן "מֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ". עליי לאהוב אותם כפי שאהבו אותם ישוע, מרים, השליחים וכל הקהילה הראשונה – שכולם באו מקרבם. הייתה זו מעין 'חזרה בתשובה' אל ישראל שלא חוויתי מעולם לפני כן, וכמו כל החזרות בתשובה – היא דרשה שינוי המחשבה והלב.

הם, היהודים, הם בעלי דם זהה לזה של ישוע המשיח, וככתוב "מֵעוֹלָם לֹא שָׂנֵא אִישׁ אֶת בְּשָׂרוֹ" (אפסים ה, 29). ישוע, שהוא אדם כמונו אף שהוא אלוהים, מרוצה כאשר אנחנו הנוצרים אוהבים זה את זה ומצדיקים את עמו ישראל אפילו אם עדיין אינם מאמינים בו. בשירותי ככוהן דת נתקלתי לא פעם בצעירים וצעירות שהוריהם דחו אותם ואף התעללו בהם משום שהקדישו עצמם לאלוהים; ראיתי את האושר שמילא אותם כאשר דיברתי בחיוב על הוריהם והצדקתי את התנהגותם. דבר זה מילא אותם אושר יותר מאשר אם הייתי אומר שהם (הצעיר או הצעירה) צודקים לחלוטין וכי משפחתם עושה להם עוול. ובאשר לישוע המשיח, עלינו להזכיר בענווה ובעדינות יתרה את חשיבות התגלמותו כבן אדם, בדיוק כפי שאנו מכבדים חבר בעל טרגדיה במשפחה – בהזכירנו את הטרגדיה בצנעה ובצער הדרושים. עם ישראל הוא בנו בכורו של אלוהים: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" (הושע יא, א), ואנו יודעים כי אהבת אלוהים היא נצחית (ירמיה לא, ג).

על הנוצרים לאהוב את עם ישראל לא רק בזיכרון אלא בתקווה; לא רק בגלל מה שעם ישראל היה, אלא גם בגלל מה שיהיה. 'מעידתם', לדברי פולוס השליח, אינה 'ללא קום', "שֶׁכֵּן אֱלֹהִים יָכוֹל לְהַחֲזִירָם וּלְהַרְכִּיבָם" (רומים יא, 11–23). "הֲרֵי אִם הַדָּחָתָם הִיא רִצּוּי בִּשְׁבִיל הָעוֹלָם", ממשיך השליח, ”מַה תִּהְיֶה הֲשָׁבָתָם אִם לֹא תְּקוּמָה מִמָּוֶת אֱלֵי חַיִּים?" (רומים יא, 15). שמעון אמר כי "הִנֵּה זֶה נוֹסַד לְמִכְשׁוֹל וְלִתְקוּמָה לְרַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל" (לוקס ב, 34), ואת דבריו ניתן להבין כך – עבור כישלונם של מי מהם ותקומתם של אחרים, וכמו כן, כפי שהתכוון פולוס: ראשית עבור כישלונם ואז עבור תקומתם של רבים בישראל. מנקודת מבט נוצרית היו אלפיים השנים האחרונות המתנה ארוכה – כמו מעקף בהיסטוריה – שאיננו יודעים כמה זמן תימשך עוד, שסיומה יגיע כששוב יילך ישוע בראש העם שיאמר ככתוב: "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה!" (לוקס יג, 35).

במסעי זה מחשבות אלה העלו במוחי במפתיע את הידיעה הוודאית כי לכנסייה אחריות כלפי עם ישראל! הכנסייה אחראית כלפי עם ישראל בצורה ייחודית, בשונה מאחריותה כלפי שאר בני האדם. הכנסייה לבדה מגנה ושומרת על תוכנית אלוהים עבור ישראל. אחריות זו של אמונה מחייבת את הנוצרים לאהוב את היהודים, לחכות להם ולבקש, כפי שהיא עושה, את סליחתם על שבעבר הסתירה מהם את ישוע האמיתי, את ישוע שאוהב אותם, שהוא תפארתם; את ישוע שלימד אותנו כי עלינו להיות מוכנים להיהרג ולהיות מושא בוז ולא להרוג אחרים ולבוז להם. אם ההמתנה הייתה ארוכה וכואבת – היא הייתה כזו גם באשמת הנוצרים ללא ספק. לאור זאת אנו יכולים להבין את החידושים הקורים בכנסייה, כגון החלטות ועידת הוותיקן השנייה, ביקור האפיפיור [יוחנן פאולוס השני] בבית הכנסת ברומא, שם קרא ליהודים "אחינו הבכורים", ולבסוף את ההחלטות המגיעות מרומא שמטרתן להביא לכך שבקתכיזם ובלימוד הנוצרי לא יופיעו עוד דברים העשויים לפגוע ברגשות היהודים ושאינם מוצדקים משום נאמנות לדבר אלוהים.

יחד עם אחריות זו, הנוגעת לעבר, יש גם אחריות הנוגעת למצבו של עם ישראל בהווה. על מצב זה ניתן למתוח ביקורת פוליטית והומנית, וגם לשפוט שיפוט של תיאולוגיה ואמונה. ביקורת פוליטית נמתחת על ידי ראשי מדינות ועל ידי האו"ם. יש כאן מקום למגוון רחב ביותר של דעות שונות ומנוגדות, שכן כל מחשבה פוליטית – כולל זו על עם ישראל בתנ"ך – היא מטבעה שנויה במחלוקת, מעורבת בחטאי בני אדם, גם כאשר אלוהים מנצל אותה לתוכנית הישועה שלו כפי שקרה בתקופת התנ"ך. הבעיה הבלתי פתורה של הפלסטינים שגורשו מארצם גורמת לביקורת הפוליטית להיות יותר גינוי של עם ישראל מאשר אישורו. אך, כפי שהזכרתי כבר, אל להם לנוצרים להסתפק בביקורת פוליטית או מדינית זאת. יש לבעיה מימד תיאולוגי או היסטורי שרק הכנסייה יכולה לחוש. אנו חולקים עם עם ישראל את הוודאות המקראית כי אלוהים נתן להם את ארץ כנען לעולם (בראשית טז, ח; ישעיה מג, ה; ירמיה לב, כב; יחזקאל לו, כד; עמוס ט, יד). ומצד שני אנו יודעים גם כי "אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ" (רומים יא, 29).

במילים אחרות, אנו יודעים כי אלוהים העניק לעם ישראל את ארץ ישראל, אך בשום מקום לא מוזכר כי לקח אותה מהם לנצח. האם אנו כנוצרים יכולים להתכחש לעובדה כי מה שקורה בימינו – שיבת עם ישראל לארץ אבותיו – קשור בצורה כלשהי, שעודנה מסתורית בעינינו, לנבואה זו הנוגעת לעם הנבחר, נבואה המתגשמת למרות טעויות אנוש המצויות גם בתוך הכנסייה עצמה? אם יבוא עם ישראל בברית החדשה ביום מן הימים, פולוס מגלה לנו כי לא יעשו זאת כיחידים מזדמנים אלא כאומה שלמה כ'שורש' החי לעולם. אך אם עם ישראל יבוא בברית החדשה כאומה – עליו להיות אומה, עליו להיות בעל ארץ ומדינה משלו, בעל קול בקרב אומות העולם. העובדה שעם ישראל שרד כקבוצה אתנית במשך מאות בשנים ותוך תהפוכות היסטוריות רבות היא כשלעצמה אות וסימן לייעוד שאינו מופרע אלא מחכה להתגשם. עמים רבים גורשו מעל אדמתם במהלך ההיסטוריה, אך אף לא אחד מהם הצליח לשרוד כעם במצבם החדש. לאור עובדה זו איננו יכולים אלא להיזכר במילותיו של אלוהים ביד ירמיהו: "כֹּה אָמַר יְהוָה אִם-יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי-אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם-אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל-כָּל-אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם-יְהוָה" (לא, לו). גם הצלב הענקי שנשא עם ישראל על כתפיו הוא סמל לכך שאלוהים מכין עבורו 'תחייה', בדיוק כפי שעשה עבור בנו, שסימל את עם ישראל. היהודים עצמם אינם מסוגלים לתפוס סמל זה בתולדותיהם, שכן לא קיבלו עדיין את הרעיון כי על המשיח "הָיָה לִסְבֹּל אֶת כָּל זֹאת וּלְהִכָּנֵס אֶל תִּפְאֶרֶת כְּבוֹדוֹ" (לוקס כד, 26); אך עלינו כנוצרים להבין סמל זה. כשראתה אדית שטיין את הטרגדיה הנאצית קורמת עור וגידים לנגד עיניה, היא התפללה בכנסייה ולאחר מכן כתבה: "שם, לרגל הצלב, הבנתי את הגורל שהכין אלוהים לעמו. חשבתי שאלה שיודעים כי זהו צלב המשיח, מחובתם לקחת צלב זה על עצמם בשמם של כל האחרים". והיא אכן עשתה זאת.

על כן מחובת הכנסייה לעקוב בתשומת לב אחר סימנים אלה, בדיוק כפי שמרים שמרה את הדברים בליבה והגתה בהם (לוקס ב, 19 ואילך). הכנסייה אינה יכולה לחזור לאחור ולקבל את מאפייני עם ישראל ואת הקשר הבלתי פריק של גזע-ארץ-אמונה. הישועה החדשה הוכנה עבור כל העמים. מן הראוי כי עם ישראל הגשמי יהפוך לחלק מעם ישראל הרוחני, וזאת מבלי שייאלץ להפסיק להיות עם ישראל הגשמי – שזאת זכותו היחידה. וכך יכולים לומר פולוס וכל האחרים שעברו מן הברית הישנה אל הברית החדשה: "עִבְרִים הֵם? כֵּן גַּם אֲנִי. יִשְׂרְאֵלִים הֵם? כֵּן גַּם אֲנִי. צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם? כֵּן גַּם אֲנִי"; ופולוס אף אומר: "אֲנִי עוֹד יוֹתֵר" (השנייה אל הקורינתים יא, 22 ואילך). והוא צדק, לפי האמונה בישוע, שכן רק בישוע המשיח נתגשם גורלו של עם ישראל ונתגלתה גדולתו. איננו אומרים זאת ברוח של מיסיון אלא ברוח של חזרה בתשובה וצייתנות לדבר אלוהים; שכן הצטרפותו של עם ישראל לכנסייה תביא ללא ספק לארגון-מחדש בתוך הכנסייה; משמעות הדבר תהיה חזרה בתשובה של שני הצדדים. תהיה זאת גם הצטרפות הכנסייה לעם ישראל.

תחיית העם היהודי, שעדיין איננו מסוגלים לתפוס את חשיבותה, היא סימן והזדמנות נפלאים עבור הכנסייה עצמה. רק כעת יכול עם ישראל להתבונן שוב בשאלת ישוע מנצרת ובמידה מסוימת – קטנה ככל שתהיה – דבר זה קורה בימינו אנו. מעטים בדת היהודית החלו להכיר בישוע כ'תפארת ישראל'. בצורה גלויה הם מכירים בישוע כמשיח וקוראים לעצמם יהודים 'משיחיים' (המילה המקבילה באנגלית למילה Christians). הם מסייעים בידינו להיפטר מציפיות עגמומיות משהו, בכך שגורמים לנו להבין כי הפילוג העצום המקורי שקרע את הכנסייה ורוצץ אותה אינו דווקא הפילוג שחל בין הכנסייה המזרחית לזו המערבית או בין קתולים לפרוטסטנטים – אלא הפילוג בין הכנסייה כולה לעם ישראל.

בברית החדשה מתוארת לעתים הפנייה לגויים, בעיקר לאחר תחיית אדוננו, כפנייה שהיא תוצאת הדחייה של עם ישראל את המשיח: "מִכֵּוָן שֶׁאַתֶּם דּוֹחִים אוֹתוֹ וְדָנִים אֶת עַצְמְכֶם לְבִלְתִּי רְאוּיִים לְחַיֵּי עוֹלָם, הִנֵּה אָנוּ פּוֹנִים אֶל הַגּוֹיִים. הֵן כֹּה צִוָּנוּ אֲדֹנָי: 'וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ'" (מעשי השליחים יג, 46 ואילך). אך ב"פְּטֹר נָא אֶת עַבְדְּךָ" (לוקס ב, 29–32), בראשית הבשורה, ההתייחסות לשאלה נעשית דווקא לאור תוכנית אלוהים המופלאה המקורית, תוך הרמוניה והארה הדדית, שלא חוללו עדיין. העובדה כי ישוע המשיח הוא 'אור לגויים' אינה נתפסת כעונש לעם ישראל אלא כ'תפארת'. כמה נהדר, לאור חג המולד, להציג מחדש תפיסה מקורית זו בפני הכנסייה, שכן בסופו של דבר הכול יתגשם ואף אחד אינו יכול למנוע את תוכנית אלוהים מלהתגשם בזמן שהוא קבע עבורה. יום אחד יהיה ישוע המשיח 'אוֹר לְהָאִיר לַגּוֹיִים וְתִפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ' – לא רק בזכות אלא גם במעשה! דבריו של שמעון היו לא רק משאלה אלא נבואה.