המשיח בתנ״ך (הברית הישנה)
לאור ספרי חז"ל
הקדמה
מיהו משיח ישראל, וכיצד נוכל לזהותו? שאלות אלה ניצבות בלב האמונה הנוצרית. הפנייה לנבואות התנ״ך היא הדרך הקדומה ביותר להגן על אמונה זו ולהסבירה — דרך שישוע עצמו נקט כאשר אמר לתלמידיו ולמתנגדיו:
אִלּוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶׁה, הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים לִי, כִּי עָלַי כָּתַב. (יוחנן ה, מו)
צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים. (לוקס כד, מד)
כותבי הברית החדשה הלכו בעקבות אדונם, ושבו ופנו לכתבי הקודש של ישראל כדי להראות כיצד ישוע מגשים את הבטחות אלוהים לעמו. אבות הכנסייה המשיכו בדרך זו, וכך גם מגיני האמונה הנוצרית לאורך ימי הביניים ועד ימינו.
התקווה למשיח עודנה מרכזית ביהדות, אך עושרן ועומקן של נבואות המשיח בתנ״ך אינם מוכרים תמיד לקוראים בני ימינו. כאשר נוצרים מפנים לקטעים כגון ישעיה נג ומזהים את העבד הסובל עם ישוע, מגיני האמונה היהודית משיבים לעיתים קרובות שהנוצרים הוציאו את דברי התנ״ך מהקשרם והתאימו אותם לחייו. בדרך כלל הם מפרשים את ישעיה נג כמתייחס לישראל, עבד ה’, ולא למשיח. כיצד נוכל אפוא להתקדם מעבר למחלוקות המוכרות הללו ולראות ביתר בהירות מה ניבאו הנביאים?
דרך פורייה במיוחד היא לעיין באוצר העשיר של הפרשנות היהודית: הספרות החיצונית והפסאודואפיגרפית, כגון ספר חנוך; התרגומים הארמיים, המתרגמים את הטקסט המקראי ולעיתים קרובות גם מרחיבים אותו; המדרשים והתלמוד. גם הפרשנים היהודים מימי הביניים וספר הזוהר המיסטי משמרים מסורות משיחיות חשובות. התלמוד הבבלי עצמו מביא את הדעה המרשימה: ״כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח״ (ברכות לד ע״ב). קריאה זהירה במקורות אלה מסייעת להבהיר את משמעותם המשיחית של קטעים השנויים במחלוקת בין יהודים לנוצרים.
במאמר זה נראה כיצד רבים מן המקורות היהודיים הללו מסייעים לחדד את דמות המשיח העולה מן הנבואות. כשהן נקראות יחד, הנבואות מצביעות בבהירות מרשימה על ישוע מנצרת, משיח ישראל.
המשיח יהיה מזרע האישה
הנבואה בתנ״ך:
וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. (בראשית ג, טו)
הערות:
פסוק זה מתאר איבה בין הנחש, שזה עתה הדיח את אדם וחוה לחטא, לבין אישה מסתורית וזרעה, שיכה את ראש הנחש. הן התרגום המיוחס ליונתן לתורה, המכונה גם פסאודו־יונתן, והן התרגום הירושלמי קושרים את הפסוק לשלום בימות המשיח:
ועתידין אינון למעבד שפיותא בעיקבא ביומי מלכא משיחא ("והם עתידים לעשות שלום בסוף, בימי מלך המשיח") (התרגום המיוחס ליונתן בראשית ג, טו)
שפיותא בעקבא בסוף עקב יומיא ביומוי דמלכא משיחא (הם יעשו "שלום בעקב, בסוף קץ הימים, בימי מלך המשיח") (תרגום ירושלמי בראשית ג, טו) (ראה סנטלה, עמ' 19 - 20)
במבט ראשון, הנבואה על המשיח כ״זרע האישה״ נראית חסרת משמעות: הרי כל אדם נולד מאישה! ובה בעת, הביטוי נשמע יוצא דופן, שכן בדרך כלל מייחסים את השושלת לאב, והמילה ״זרע״ מתארת לרוב את צאצאיו של האב. ייתכן אפוא שהפסוק רומז כי מי שיכה את ראש הנחש יקבל את ״זרעו״ האנושי מאימו ולא מאביו. ישוע, שנולד מאישה — הבתולה מרים — ללא אב אנושי, הוא אכן ״זרע האישה״ שבא להביס את הנחש הקדמוני (הראשונה ליוחנן ג, ח; התגלות כ, ב.י) ולכונן שלום בין יהודים לגויים, כמתואר באיגרת אל האפסיים. פרק יב בהתגלות מצייר תמונה חיה של האישה, זרעה — המשיח — ומלחמתם בנחש:

ההתגשמות בברית החדשה:
אֲבָל כַּאֲשֶׁר מָלְאָה הָעֵת שָׁלַח אֱלֹהִים אֶת בְּנוֹ, יְלוּד אִשָּׁה וְכָפוּף לַתּוֹרָה. (אל הגלטים ד, ד)
הֵן הוּא שְׁלוֹמֵנוּ; הוּא עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה… כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם, וּכְדֵי שֶׁבְּגוּף אֶחָד יְרַצֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם לֵאלֹהִים עַל-יְדֵי הַצְּלָב, בַּהֲמִיתוֹ בּוֹ אֶת הָאֵיבָה. (אל האפסיים ב, יד–טז)
אוֹת גָּדוֹל נִרְאָה בַּשָּׁמַיִם: אִשָּׁה אֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ לְבוּשָׁהּ, הַיָּרֵחַ תַּחַת רַגְלֶיהָ, וְעַל רֹאשָׁהּ עֲטֶרֶת שֶׁל שְׁנֵים-עָשָׂר כּוֹכָבִים; הָרָה הִיא וְזוֹעֶקֶת מִכְּאֵבִים וְצִירֵי לֵדָה. גַּם אוֹת אַחֵר נִרְאָה בַּשָּׁמַיִם: וְהִנֵּה תַּנִּין גָּדוֹל… וְהַתַּנִּין עָמַד לִפְנֵי הָאִשָּׁה הַקְּרוֹבָה לָלֶדֶת, כְּדֵי לִבְלֹעַ אֶת בְּנָהּ בְּעֵת הַלֵּדָה. לְאַחַר שֶׁיָּלְדָה בֵּן זָכָר, אֲשֶׁר עָתִיד לִרְעוֹת אֶת כָּל הַגּוֹיִים בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, נֶחְטַף בְּנָהּ אֶל הָאֱלֹהִים וְאֶל כִּסְאוֹ… אָז הֻשְׁלַךְ הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי הַנִּקְרָא מַלְשִׁין וְשָׂטָן, הַמַּתְעֶה אֶת תֵּבֵל כֻּלָּהּ… כַּאֲשֶׁר רָאָה הַתַּנִּין כִּי הֻשְׁלַךְ אַרְצָה, רָדַף אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר יָלְדָה אֶת הַזָּכָר… קָצַף הַתַּנִּין עַל הָאִשָּׁה וְהָלַךְ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם שְׁאָר זַרְעָהּ הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים וְלָהֶם עֵדוּת יֵשׁוּעַ. (התגלות יב, א–יז)
המשיח יהיה בן אברהם

הנבואה בתנ״ך:
וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-אַבְרָהָם… וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. (בראשית כב, טו–יח)
הערות:
אלוהים הבטיח לאברהם שזרעו יהיה ברכה לעולם כולו ושצאצאיו ירבו מאוד. המדרש מתאר כיצד יתרבה זרע אברהם בימות המשיח, שיהיה בעצמו מצאצאי אברהם:
[בימות המשיח יהיו בני ישראל] כחול אשר על שפת הים (במדבר רבה ב; ראה סנטלה, עמ' 21)
ישוע היה כמובן צאצא של אברהם. באמצעותו הורחבו ההבטחות שניתנו לאברהם לכל הגויים; באמצעותו למדו מיליוני נוצרים להכיר את אלוהי ישראל וקיבלו את הברכות הרוחניות שהבטיח לאברהם.
ההתגשמות בברית החדשה:
סֵפֶר הַיּוּחֲסִין שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן-דָּוִד בֶּן-אַבְרָהָם. (מתי א, א)
וְהִנֵּה הַהַבְטָחוֹת נֶאֶמְרוּ לְאַבְרָהָם, וּלְזַרְעוֹ. לֹא נֶאֱמַר "לִזְרָעֶיךָ", כְּמוֹ עַל רַבִּים, אֶלָּא "לְזַרְעֲךָ", כְּמוֹ עַל יָחִיד, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ. (אל הגלטים ג, טז)
המשיח יהיה מצאצאי יעקב
הנבואה בתנ״ך:
אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל… וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר. (במדבר כד, יז–יט)
הערות:
התרגומים הארמיים לפסוק זה מאשרים שה״כוכב מיעקב״ הוא המשיח:

יקום מלכא מיעקב ויתרבא משיחא מישראל ("יקום מלך מיעקב ויגדל משיח מישראל") (תרגום אונקלוס במדבר כד, יז)
״כאשר ימלוך מלך חזק מבית יעקב ויימשח למשיח, ובידו שבט ישראל האדיר, הוא יכה את שרי מואב…״ (התרגום המיוחס ליונתן, במדבר כד, יז; תרגום לעברית על פי המובאה האנגלית).
ישוע אכן היה מצאצאי יעקב, הנקרא גם ישראל:
ההתגשמות בברית החדשה:
בֶּן יַעֲקֹב, בֶּן יִצְחָק, בֶּן אַבְרָהָם, בֶּן תֶּרַח, בֶּן נָחוֹר. (לוקס ג, לד)
המשיח יבוא משבט יהודה
הנבואה בתנ״ך:
לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. (בראשית מט, י)
הערות:
הפסוק מודיע שדמות המכונה ״שילה״ תקום משבט יהודה ותמשול בעמה. אך כיצד נדע שהכוונה למשיח? התרגומים, המדרשים והתלמוד מצביעים כולם על כך ש״שילה״ הוא שמו של המשיח, שיבוא משבט יהודה:
לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו "עד דייתי משיחא דדיליה היא מלכותא וליה ישתמען עממיא" ("עד כי יבוא המשיח, שלו המלכות") (תרגום אונקלוס בראשית מט, י–יב, ראה סנטלה, עמ' 27)
עד הזמן שמלך המשיח הצעיר מבניו יבוא (התרגום המיוחס ליונתן בראשית מט, י–יב)
לא יסור שבט מיהודה… ומחוקק מבין רגליו… עד כי יבוא שילה, זה מלך המשיח… שבט מיהודה זו סנהדרין שהוא מכה ורודה… א״ר חנין, אין ישראל צריכין לתלמודו של מלך המשיח לע״ל שנא' (ישעיה י״א; י) 'אליו גוים ידרושו', לא ישראל. א״כ למה מלך המשיח בא ומה הוא בא לעשות, לכנס גליותיהן של ישראל וליתן להם ל' מצוות. (בראשית רבה, פרשה צח)
מה שמו של מלך המשיח… יהוה שמו שנא' (ירמיה כג) וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו… שילה שמו של המשיח (בראשית מ״ט) שנאמר עד כי יבוא שילה…" (איכה רבתי א, 16 על איכה א', ט״ז; ראה גם סנהדרין צ״ח, ע״ב) (ראה סנטלה, עמ' 28)
ישוע הגשים נבואה זו בהיותו בן שבט יהודה. ההבטחה קושרת גם בין ביאת המשיח לבין המשך סמכותו המלכותית או השלטונית של יהודה, המסומלת בשבט. ישוע בא בעוד זהותו של יהודה ומוסדותיו קיימים, לפני שחורבן ירושלים ובית המקדש בשנת 70 לספירה הביא קץ הרסני למסגרת הלאומית הזאת. גם אובדן סמכותה של הסנהדרין להטיל עונש מוות תחת השלטון הרומי נתפס כסימן לכך שהשבט סר מיהודה. ריימונד מרטין (רמון מרטי), נזיר דומיניקני בן המאה השלוש־עשרה וחוקר העברית והספרות הרבנית, מביא אמירה המיוחסת לרבי רחמון, המבטאת מצוקה על כך שהמשיח טרם בא:1
כאשר נוכחו חברי הסנהדרין שניטלה מידיהם הסמכות על חיים ומוות, אחזה בהם תדהמה כללית. הם כיסו את ראשיהם באפר ואת גופם בשק וקראו: ״אוי לנו! שבט יהודה ניטל מאיתנו והמשיח עדיין לא בא!״ (על פי סנטלה, המהדורה האנגלית, עמ’ 103; ראו הערה 1).

ההתגשמות בברית החדשה:
כְּבֶן שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה הָיָה יֵשׁוּעַ כַּאֲשֶׁר הֵחֵל בְּפָעֳלוֹ, וּלְפִי מַה שֶּׁנֶּחְשַׁב הָיָה בֶּן יוֹסֵף, בֶּן עֵלִי… בֶּן עַמִינָדָב, בֶּן אַדְמִין, בֶּן אַרְנִי, בֶּן חֶצְרוֹן, בֶּן פֶּרֶץ, בֶּן יְהוּדָה. (לוקס ג, כג.לג)
הִנֵּה נִצַּח הָאַרְיֵה מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, שֹׁרֶשׁ דָּוִד, לִפְתֹּחַ אֶת הַסֵּפֶר וְאֶת שִׁבְעַת חוֹתָמָיו (התגלות ה, ה)
המשיח יהיה מצאצאי דוד
הנבואה בתנ״ך:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה-שְּׁמוֹ אֲשֶׁר-יִקְרְאוֹ יְהוָה צִדְקֵנוּ. (ירמיה כג, ה–ו)
הערות:
נבואה זו מתארת צאצא של דוד שיהיה ״צמח צדיק״, ימלוך כמלך ויביא ישועה ליהודה ולישראל. שמו יהיה ״ה’ צדקנו״ (יהוה צדקנו). מקורות רבניים מייחסים במפורש שם אלוהי זה למשיח: בבא בתרא עה ע״ב מונה את המשיח בין אלה הנקראים על שמו של הקב״ה, ואיכה רבה א, טז מביא את דברי רבי אבא בר כהנא, שלפיהם שמו של המשיח הוא ״ה’״. ישוע, ששמו פירושו ״ה’ מושיע״, מגשים הבטחה זו כבן דוד המושיע את עמו מחטאיהם:

ההתגשמות בברית החדשה:
סֵפֶר הַיּוּחֲסִין שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן-דָּוִד בֶּן-אַבְרָהָם… (מתי א, א)
אַל תִּפְחֲדִי, מִרְיָם, כִּי מָצָאת חֵן לִפְנֵי אֱלֹהִים. הִנֵּה תַּהֲרִי וְתֵלְדִי בֵּן, וְתִקְרְאִי שְׁמוֹ יֵשׂוּעַ. הוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן-עֶלְיוֹן יִקָּרֵא, וַיהוה אֱלֹהִים יִתֵּן לוֹ אֶת כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו; וְיִמְלֹךְ עַל בֵּית יַעֲקֹב לְעוֹלָם וְאֵין קֵץ לְמַלְכוּתוֹ. (לוקס א, ל–לג)
המשיח ייוולד לבתולה
הנבואה בתנ״ך:
לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל. (ישעיה ז, יד)
הערות:
בסביבות שנת 735 לפנה״ס הבטיח הנביא ישעיה אות לאחז מלך יהודה: עלמה או בתולה תלד בן שייקרא ״עמנו אל״, כלומר ״אלוהים עימנו״. המילה העברית עלמה מציינת אישה צעירה בגיל הנישואין, המובנת בדרך כלל בהקשר זה כבתולה. תרגום השבעים מתרגם אותה במילה היוונית parthenos, המילה הרגילה ל״בתולה״, ובכך מסיר חלק ניכר מן העמימות שבמונח העברי.
תרגום השבעים הוא תרגום יהודי שהחל במאה השלישית לפנה״ס; תרגומו לספר ישעיה מתוארך בדרך כלל למאה השנייה לפנה״ס, זמן רב לפני התקופה הנוצרית. בחירת המילה הזאת קדמה אפוא לנצרות, ואין לפטור אותה כשינוי נוצרי של הכתוב.
אפשר גם לשאול: מה יוצא דופן בכך שאישה צעירה תהרה בעקבות יחסים רגילים עם גבר? לאור שמו של הילד המובטח, ״עמנו אל״, הנבואה מצביעה מעבר ללידה רגילה אל האות הניסי שהתגשם במרים הבתולה.
כידוע, מרים הרתה לישוע בעודה בתולה:
ההתגשמות בברית החדשה:
אָמַר לָהּ הַמַּלְאָךְ, אַל תִּפְחֲדִי, מִרְיָם, כִּי מָצָאת חֵן לִפְנֵי אֱלֹהִים. הִנֵּה תַּהֲרִי וְתֵלְדִי בֵּן, וְתִקְרְאִי שְׁמוֹ יֵשׂוּעַ. אָמְרָה מִרְיָם אֶל הַמַּלְאָךְ, אֵיךְ יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה, הֲרֵי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִישׁ? הֵשִׁיב הַמַּלְאָךְ וְאָמַר: רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תָּבוֹא עָלַיִךְ וּגְבוּרַת עֶלְיוֹן תָּצֵל עָלַיִךְ. לָכֵן קָדוֹשׁ יִקָּרֵא הַיִּלוֹד, בֶּן-אֱלֹהִים. (לוקס א, ל–לה)
המשיח ייוולד בבית לחם
הנבואה בתנ״ך:
וְאַתָּה בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם. (מיכה ה, א)
הערות:
הנביא מיכה מודיע שמושל שמוצאו נצחי ייוולד בבית לחם וימשול בישראל. תרגום יונתן מזהה מושל זה עם המשיח ומתרגם את מיכה ה, א: ״ממך יצא המשיח״. גם רד״ק, רבי דוד קמחי, מזהה את המושל שבפסוק עם מלך המשיח, צאצא דוד.
כפי שניבא מיכה, ישוע נולד בבית לחם, עיר דוד:
ההתגשמות בברית החדשה:
וְגַם יוֹסֵף, שֶׁהָיָה מִבֵּית דָּוִד וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, עָלָה מִן הַגָּלִיל אֶל יְהוּדָה, מֵהָעִיר נָצְרַת לְעִיר דָּוִד הַנִּקְרֵאת בֵּית לֶחֶם, לְהִתְפַּקֵּד עִם מִרְיָם אֲרוּסָתוֹ וְהִיא הָרָה. כַּאֲשֶׁר הָיוּ שָׁם מָלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת. (לוקס ב, ד–ו; ראו גם פסוק ז)
המשיח יפעל בגליל
הנבואה בתנ״ך:
כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְּלִיל הַגּוֹיִם. הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם. (ישעיה ח, כג–ט, א)
הערות:
ישעיה ניבא שאור גדול יזרח ב״גליל הגויים״. ישוע גדל בנצרת שבגליל ופעל במשך חלק ניכר משליחותו הציבורית באזור צפוני זה, הרחק מירושלים ובקרבת ארצות הגויים שסביבו. מתי מזהה במפורש את פעילותו שם עם התגשמות נבואת ישעיה.

ההתגשמות בברית החדשה:
כַּאֲשֶׁר שָׁמַע יֵשׁוּעַ כִּי הִסְגִּירוּ אֶת יוֹחָנָן יָצָא אֶל הַגָּלִיל. הוּא עָזַב אֶת נָצְרַת וּבָא לָגוּר בִּכְפַר נַחוּם לְיַד הַיָּם, בְּחֶבֶל זְבוּלוּן וְנַפְתָּלִי, לְמַעַן יִתְקַיֵּם הַנֶּאֱמָר בְּפִי יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, דֶּרֶךְ הַיָּם, עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם. הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם. (מתי ד, יב–טז)
המשיח יהיה נביא כמשה
הנבואה בתנ״ך:
נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. (דברים יח, טו)
נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. (דברים יח, יח)
הערות:
ספר דברים מודיע שאלוהים יקים נביא נוסף כמשה. התרגום המיוחס ליונתן מוסיף שנביא חדש זה יוקם ברוח הקודש:
נביא מביניכון מן אחוכון דדמי לי ברוח קודשא יקים לכון יי אלהכון מניה תקבלון. (התרגום המיוחס ליונתן דברים יח, טו) (ראה סנטלה, עמ' 33)
נביא אקים להון מביני אחוהון דרוח קודשא. (התרגום המיוחס ליונתן דברים יח, יח)
המדרש על קהלת מתאר גם ״גואל אחרון״, שכמו משה, הגואל הראשון, ירכב על חמור וייתן לעמו לחם מן השמים ומים חיים:
כגואל ראשון כך גואל אחרון. מה גואל ראשון, נאמר (שמות ד') ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, כן גואל אחרון שנאמר, עני ורוכב על החמור (זכ' ט 9). מה גואל הראשון, הוריד את המן שנא' (שמות ט״ז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, כך גואל אחרון יוריד את המן שנאמר (תהלים ע״ב) יהי פסת בר בארץ. מה גואל ראשון העלה את הבאר, אף גואל אחרון יעלה את המים שנאמר (יואל ד') ומעין מבית ה' יצא. (מדרש קהלת רבה א; ראה סנטלה, עמ' 33)
תלמידי ישוע זיהו בו את ״הנביא״ שעליו דיבר משה. ישוע גם נתן לעמו לחם מן השמים והבטיח מים שיהיו באדם ״למקור מים נובעים לחיי עולם״:
ההתגשמות בברית החדשה:
מָצָאנוּ אֶת זֶה שֶׁכָּתַב עָלָיו מֹשֶׁה בַּתּוֹרָה, וְכֵן גַּם הַנְּבִיאִים, אֶת יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹסֵף מִנָּצְרַת. (יוחנן א, מה)
אִלּוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶׁה, הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים לִי, כִּי עָלַי כָּתַב. (יוחנן ה, מו)
רָאוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הָאוֹת שֶׁעָשָׂה וְאָמְרוּ: "זֶהוּ בֶּאֱמֶת הַנָּבִיא שֶׁבָּא אֵל הָעוֹלָם." (יוחנן ו, יד)
הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, לֹא מֹשֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם מִן הַשָּׁמַיִם אֶלָּא אָבִי נוֹתֵן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם הָאֲמִתִּי מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי לֶחֶם הָאֱלֹהִים הוּא הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם וְנוֹתֵן חַיִּים לָעוֹלָם. אָמְרוּ אֵלָיו: אָדוֹן, תֵּן נָא לָנוּ תָּמִיד אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה.אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. כָּל הַבָּא אֵלַי לֹא יִרְעַב, וְהַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִצְמָא עוֹד." (יוחנן ו, לב–לה)
עָנָה יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהּ: "כָּל הַשּׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם הָאֵלֶּה יִצְמָא שׁוּב, אֲבָל הַשּׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם אֲשֶׁר אֲנִי אֶתֵּן לוֹ לֹא יִצְמָא לְעוֹלָם; הַמַּיִם שֶׁאֶתֵּן לוֹ יִהְיוּ בּוֹ לִמְקוֹר מַיִם נוֹבְעִים לְחַיֵּי עוֹלָם." (יוחנן ד, יג–יד)
המשיח יעשה ניסים
הנבואה בתנ״ך:
אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה. אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה. (ישעיה לה, ה–ו)
הערות:
ריפוי החולים ושחרור עם אלוהים מן הכבלים המייסרים אותו הם מסימני בואה של מלכות אלוהים. ריפוי חולים, השבת הראייה לעיוורים והשמיעה לחירשים היו חלק מרכזי בפעילותו של ישוע:
ההתגשמות בברית החדשה:
בְּאוֹתָהּ עֵת רִפֵּא רַבִּים מִמַּחֲלוֹת, מִנְּגָעִים וּמֵרוּחוֹת רָעוֹת, וּלְעִוְרִים רַבִּים הֶעֱנִיק מְאוֹר עֵינַיִם. (לוקס ז, כא)
כַּאֲשֶׁר שָׁמַע יוֹחָנָן בְּבֵית הַסֹּהַר עַל מַעֲשֵׂי הַמָּשִׁיחַ שָׁלַח בְּיַד תַּלְמִידָיו לִשְׁאֹל אוֹתוֹ: אַתָּה הוּא אֲשֶׁר נוֹעַד לָבוֹא, אוֹ נְחַכֶּה לְאַחֵר? הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: לְכוּ הַגִּידוּ לְיוֹחָנָן אֶת אֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹמְעִים וְרוֹאִים: עִוְרִים רוֹאִים, פִּסְחִים מְהַלְּכִים, מְצֹרָעִים מְטֹהָרִים, חֵרְשִׁים שׁוֹמְעִים, מֵתִים קָמִים, עֲנִיִּים מִתְבַּשְּׂרִים. (מתי יא, ב–ה)
המשיח יהיה רועה לעם אלוהים
הנבואה בתנ״ך:
וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא-יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה. וַאֲנִי יְהוָה אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי. (יחזקאל לד, כג–כד)
וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. (יחזקאל לז, כד–כה)
הערות:
אלוהים הבטיח לעמו רועה מבית דוד שינהיג אותו ויזין אותו. הן רד״ק והן רש״י מפרשים ש״עבדי דוד״ ביחזקאל לד הוא המשיח. רד״ק אומר גם על הנבואה ביחזקאל לז ש״עבדי דוד״ הוא מלך המשיח, הנקרא דוד משום שהוא מזרעו.
ישוע, בן דוד, קרא לעצמו ״הרועה הטוב״ שבא לאסוף את צאנו ולתת את נפשו בעדו:
ההתגשמות בברית החדשה:
אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. הָרוֹעֶה הַטּוֹב נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן […] אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. אֲנִי מַכִּיר אֶת שֶׁלִּי וְשֶׁלִּי מַכִּירִים אוֹתִי, כְּשֵׁם שֶׁהָאָב מַכִּיר אוֹתִי וַאֲנִי מַכִּיר אֶת הָאָב; וְאֶת נַפְשִׁי נוֹתֵן אֲנִי בְּעַד הַצֹּאן. גַּם צֹאן אֲחֵרוֹת יֵשׁ לִי, אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָא הַזֶּה. עָלַי לְהַנְהִיג גַּם אוֹתָן. הֵן אֶת קוֹלִי תִּשְׁמַעְנָה וְיִהְיֶה עֵדֶר אֶחָד וְרוֹעֶה אֶחָד. (יוחנן י, יא.יד–טז)
המשיח יהיה אור לגויים
הנבואה בתנ״ך:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד. (ישעיה יא, י)
וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ. (ישעיה מט, ו) (ראה גם ישעיה מב, א, ו)
הערות:
סימן נוסף לימות המשיח הוא שכל הגויים יכירו את אלוהי ישראל ויעבדו אותו. אף ששליחותו של ישוע הופנתה תחילה ליהודים, הוא מעולם לא דחה גויים שהאמינו בו וביקשו את ישועתו. בסוף חייו הארציים ציווה על תלמידיו לעשות תלמידים בכל העמים:
ההתגשמות בברית החדשה:
יֵשׁוּעַ יָצָא מִשָּׁם וּפָּרַשׁ אֶל סְבִיבוֹת צוֹר וְצִידוֹן. (מתי טו, כא; ראו ריפוי בת הכנענית בפסוקים כב–כח)
עַל כֵּן לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. (מתי כח, יט)
אָכֵן גַּם לַגּוֹיִים נָתַן אֱלֹהִים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אֱלֵי חַיִּים. (מעשי השליחים יא, יח)
המשיח ייכנס לירושלים רכוב על חמור
הנבואה בתנ״ך:
גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת. (זכריה ט, ט)
הערות:
התלמוד והמדרש מאשרים שהמלך שייכנס לירושלים רכוב על חמור הוא בן דוד והגואל:

אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. בדור שכולו זכאי - דכתיב (ישעיהו ס') ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, בדור שכולו חייב - דכתיב (ישעיהו נ״ט) וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע… כתיב (דניאל ז') וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה, וכתיב (זכריה ט') עני ורכב על חמור! - זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור. (סנהדרין צח, ע״א; ראה סנטלה, עמ' 30)
כגואל ראשון כך גואל אחרון. מה גואל ראשון, נאמר (שמות ד') ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, כן גואל אחרון שנאמר, עני ורוכב על החמור (זכ' ט 9). (מדרש קהלת רבה א; ראה סנטלה, עמ' 33)
ישוע אכן נכנס לירושלים רכוב על חמור, כסימן לענווה ולשלום וגם למלכותו המשיחית:
ההתגשמות בברית החדשה:
לְכוּ אֶל הַכְּפָר אֲשֶׁר מִמּוּלְכֶם וּמִיָּד תִּמְצְאוּ אָתוֹן קְשׁוּרָה וְעַיִר אִתָּהּ. הַתִּירוּ אוֹתָם וְהָבִיאוּ אֵלַי. וְאִם מִישֶׁהוּ יֹאמַר לָכֶם דָּבָר, תֹּאמְרוּ 'הָאָדוֹן זָקוּק לָהֶם.' (מתי כא, ב–ג; ראו התגשמות בפסוקים ו–ט)
המשיח יהיה אבן פינה שנדחתה
הנבואה בתנ״ך:
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ. (ישעיה כח, טז)
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ. (תהלים קיח, כב–כג)
נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. (ישעיה נג, ג)
הערות:
ישעיה ובעל המזמור מדברים על אבן פינה שנדחתה. רש״י מייחס את אבן היסוד שבישעיה למשיח, ובפירושו למיכה ה, א הוא קושר בין המשיח המובטח מבית דוד לבין האבן שמאסו הבונים במזמור קיח:
הנני יסד… וכן צריך לפותרו הנני הוא אשר יסד כבר: (בציון אבן - כבר) נגזרה הגזרה לפני והעמדתי מלך משיח שיהא בציון לאבן בוחן. (רש״י על ישעיה כח, טז; ראה סנטלה, עמ' 88)
ואתה בית לחם אפרתה - שיצא דוד משם שנאמר בו (שמואל א יז) עבדך ישי בית הלחמי ובית לחם קרוי אפרת שנאמר (בראשית מח) בדרך אפרת היא בית לחם:…
ממך יצא לי - משיח בן דוד וכה״א (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים: (רש״י על מיכה ה, א)
ישוע, המשיח, המושיע ואבן הפינה של ישראל, נדחה בידי רבים מבני עמו, ובהם המנהיגים שהרשיעו אותו:
ההתגשמות בברית החדשה:
צָרִיךְ שֶׁבֶּן-הָאָדָם יִסְבֹּל הַרְבֵּה, שֶׁהַזְּקֵנִים וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים יִדְחוּהוּ, שֶׁיֵּהָרֵג וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יָקוּם. (לוקס ט, כב; מתי כא, מב–מג)
…אֲשֶׁר אַתֶּם נִגָּשִׁים אֵלָיו -- אֶבֶן חַיָּה שֶׁמְּאָסוּהָ בְּנֵי אָדָם, אַךְ נִבְחָרָה וִיקָרָה לֵאלֹהִים… מִשּׁוּם כָּךְ אוֹמֵר הַכָּתוּב: 'הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן פִּנָּה נִבְחָרָה וִיקָרָה, וְהַמַּאֲמִין בָּהּ לֹא יֵבוֹשׁ.' עַל כֵּן לָכֶם הַמַּאֲמִינִים הִיא אֶבֶן הַיְּקָר, אֲבָל לַסּוֹרְרִים – 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה', וְגַם 'אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל.' וְאָמְנָם הֵם נִכְשָׁלִים בַּדָּבָר בִּגְלַל סַרְבָנוּתָם, וּלְכָךְ גַּם נוֹעֲדוּ. (הראשונה לפטרוס ב, ד–ח)
המשיח יימכר בשלושים כסף
הנבואה בתנ״ך:
וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם-טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם-לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת-שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל-הַיּוֹצֵר אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית יְהוָה אֶל-הַיּוֹצֵר. (זכריה יא, יב–יג)
הערות:
המחיר ששולם בעד הסגרת ישוע היה שלושים כסף — הסכום שנקבע כפיצוי על עבד ששור המיתו (שמות כא, לב). זכריה מדבר אף הוא על שלושים כסף המושלכים בבית ה’ ״אל היוצר״. מתי מספר כיצד החזיר יהודה את הכסף למקדש וכיצד הוא שימש אחר כך לקניית שדה היוצר, וכך מצטרפים יחד פרטי הנבואה.
ההתגשמות בברית החדשה:
לְאַחַר מִכֵּן הָלַךְ אֶחָד מִן הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת שְׁמוֹ, אֶל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְאָמַר: מָה אַתֶּם רוֹצִים לָתֵת לִי וַאֲנִי אֶמְסֹר אוֹתוֹ לָכֶם? נָתְנוּ לוֹ שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי כֶּסֶף, וּמֵאוֹתָהּ עֵת חִפֵּשׂ הִזְדַּמְּנוּת לְהַסְגִּיר אוֹתוֹ. (מתי כו, יד–טז)
יְהוּדָה שֶׁהִסְגִּירוֹ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט וְהֶחֱזִיר לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַזְּקֵנִים אֶת שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף בְּאָמְרוֹ: חָטָאתִי, כִּי דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי. אַךְ הֵם אָמְרוּ: מָה אִכְפַּת לָנוּ? זֶה עִנְיָנְךָ שֶׁלְּךָ! הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַכֶּסֶף לְתוֹךְ בֵּית אוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, הָלַךְ מִשָּׁם וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ. לָקְחוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים אֶת הַכֶּסֶף וְאָמְרוּ: אָסוּר לְהַכְנִיס אֶת הַכֶּסֶף לְאוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, כִּי מְחִיר דָּמִים הוּא. הִתְיָעֲצוּ וְקָנוּ בּוֹ אֶת שְׂדֵה הַיּוֹצֵר לִקְבוּרַת הַזָּרִים. עַל כֵּן נִקְרָא הַשָּׂדֶה הַהוּא 'שְׂדֵה הַדָּם' עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אָז נִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּפִי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: וַיִּקְחוּ שְׁלוֹשִׁים הַכֶּסֶף, אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַר מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ אוֹתָם בְּעַד שְׂדֵה הַיּוֹצֵר כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי יהוה. (מתי כז, ג–י)
המשיח ייבגד בידי חבר
הנבואה בתנ״ך:
גַּם-אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר-בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִיהִגְדִּיל עָלַי עָקֵב. (תהלים מא, ט)
הערות:
המזמור מתאר אדם עני וצדיק הנפגע שלא בצדק מרעות רבות ונבגד בידי אחד מחבריו הקרובים ביותר. כך אירע גם לישוע, שנבגד בידי תלמידו יהודה:
ההתגשמות בברית החדשה:
הַמַּסְגִּיר אוֹתוֹ הִקְדִּים לָתֵת סִימָן בְּאָמְרוֹ: מִי שֶׁאֶתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה זֶה הוּא; תִּפְסוּ אוֹתוֹ. מִיָּד נִגַּשׁ אֶל יֵשׁוּעַ וְאָמַר: שָׁלוֹם, רַבִּי, וְנִשֵּׁק אוֹתוֹ. (מתי כו, מח–מט)
המשיח יהיה עניו ושפל רוח
הנבואה בתנ״ך:
לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא-יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ. קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט. (ישעיה מב, ב–ג)
נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. (ישעיה נג, ז)
הערות:
אז כהיום, רבים בישראל ציפו למשיח מנצח שישחרר אותם מאויביהם. אולם ישעיה הודיע על משיח עניו ושפל רוח, שישתוק גם לנוכח סבל בלתי צודק ובהיותו מובל ״כשה לטבח״. כך בדיוק הגיב ישוע להרשעתו הבלתי צודקת ולגזר דין המוות:
ההתגשמות בברית החדשה:
קָם הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְשָׁאַל אוֹתוֹ: אֵינְךָ מֵשִׁיב דָּבָר עַל מַה שֶּׁאֵלֶּה מְעִידִים נֶגְדְּךָ? אוּלָם יֵשׁוּעַ שָׁתַק… (מתי כו, סב–סג)
אָמַר יֵשׁוּעַ: אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים. (לוקס כג, לד)
המשיח יוכה ויירקו עליו
הנבואה בתנ״ך:
גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק. (ישעיה נ, ו)
הערות:
יהודים מזהים לעיתים קרובות את העבד הסובל עם ישראל. אולם כאן העבד נושא באופן בולט את תווי דמותו של יחיד המעונה ומושפל, כפי שהיה ישוע.
ההתגשמות בברית החדשה:
אָז יָרְקוּ בְּפָנָיו וְהִכּוּהוּ בְּאֶגְרוֹף; גַּם סָטְרוּ לוֹ. (מתי כו, סז)
המשיח יידקר
הנבואה בתנ״ך:
כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי. (תהלים כב, יז)
לפי תרגום השבעים: ״דקרו את ידיי ואת רגליי״.
וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר. (זכריה יב, י)
הערות:
מזמור כב מתאר, כדברי הפרשן היהודי מ״ד קאסוטו, ״אדם המעונה בגופו ובנפשו״, החש שנעזב בידי אלוהים ובידי כול. בפסוק יז נוסח המסורה קורא: ״כארי (כארי, ka’ari) ידיי ורגליי״. כפי שהיא עומדת, אין בביטוי פועל מפורש, ולכן קשה להבינו. נוסח חלופי, כארו (ka’aru), שונה רק באות האחרונה, והובן כצורה או ככתיב הקשורים ל״כרו״ או ל״דקרו״. ההבדל בין האותיות יו״ד (י) וּוי״ו (ו) קטן, ולכן שיבוש בעת העתקה הוא אפשרות סבירה.
התרגום היהודי הקדם־נוצרי של תהלים ליוונית תומך בקריאה שיש בה פועל: הוא מביא ōryxan (ὤρυξαν), ״כרו״, המתורגם בהקשר זה כ״דקרו״. לפיכך ״דקרו את ידיי ואת רגליי״ אינו המצאה נוצרית שהולבשה על הכתוב העברי. תרגום זה נשען על מסורת נוסח יהודית קדומה, וייתכן שהוא משמר את הנוסח המקורי בבהירות רבה יותר מ״כארי״. התיאור מקדים בצורה מרשימה את פצעי הצליבה.
אחד הפירושים המובאים בתלמוד מבין את זכריה יב, י, ״והביטו אליי את אשר דקרו״, כמתייחס למותו של משיח בן יוסף:
וספדה הארץ… הא הספידא מאי עבידתיה?… חד אמר: על משיח בן יוסף שנהרג… בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג - היינו דכתיב (זכריה יב) והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד. (סוכה נב, ע״א; ראה סנטלה, עמ' 119)
גם רש״י ואבן עזרא מביאים את הפירוש שלפיו מספד זה הוא על משיח בן יוסף (פירושיהם לזכריה יב, י).
כשנצלב ישוע נוקבו ידיו ורגליו במסמרים. נוסף על כך, מייד לאחר מותו דקר חייל רומי את צידו ברומח:
ההתגשמות בברית החדשה:
כְּשֶׁבָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא גָּלְגֹּתָּא צָלְבוּ אוֹתוֹ שָׁם… (לוקס כג, לג)
אַחַד הַחַיָּלִים דָּקַר אֶת צִדּוֹ בְּרֹמַח וּמִיָּד יָצְאוּ דָּם וּמַיִם. (יוחנן יט, לד)
יפילו גורל על בגדיו
הנבואה בתנ״ך:
יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל-לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל. (תהלים כב, יט)
הערות:
הפלת הגורל על בגדי האיש המעונה שבמזמור כב מתארת אף היא במדויק את שעשו החיילים הרומאים לבגדיו של ישוע בעת הצליבה:
ההתגשמות בברית החדשה:
אַחֲרֵי שֶׁצָּלְבוּ אוֹתוֹ חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו בְּהַפִּילָם גּוֹרָל, לְמַלֹּאת אֵת אֲשֶׁר-נֶאֱמַר בְּפִי הַנָּבִיא יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל-לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל. (מתי כז, לה)
הַחַיָּלִים שֶׁצָּלְבוּ אֶת יֵשׁוּעַ לָקְחוּ אֶת בְּגָדָיו וְחִלְּקוּם לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים, חֵלֶק אֶחָד לְכָל חַיָּל. הֵם לָקְחוּ גַּם אֶת הַכֻּתֹּנֶת, אֶלָּא שֶׁהִיא הָיְתָה לְלֹא תֶּפֶר, אֲרִיגָה רְצוּפָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. אָמְרוּ זֶה אֶל זֶה: אַל נָא נִקְרַע אוֹתָהּ, אֶלָּא נַפִּיל עָלֶיהָ גּוֹרָל לְמִי תִּהְיֶה. זֶה הָיָה כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם הַכָּתוּב: יְחַלְּקוּ בְּגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גּוֹרָל, וְאָמְנָם כָּךְ עָשׂוּ הַחַיָּלִים. (יוחנן יט, כג–כד)
למשיח ייתנו חומץ ורעל
הנבואה בתנ״ך:
וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ. (תהלים סט, כא)
הערות:
מזמור סט מתאר את סבלו הבלתי צודק של צדיק ש״שונאיו חינם״ (פסוק ה), שנתנו לו רעל לאכול וחומץ לשתות, כפי שעשו לישוע על הצלב.
ההתגשמות בברית החדשה:
וְנָתְנוּ לוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן מָהוּל בִּמְרוֹרַת צֶמַח הָרֹאשׁ. הוּא טָעַם, אַךְ לֹא רָצָה לִשְׁתּוֹת. (מתי כז, לד)
המשיח יוקרב למען חטאינו
הנבואה בתנ״ך:
אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ (ישעיה נג, ד–ח)
הערות:
יהודים בימינו מפרשים לעיתים קרובות את העבד הסובל בישעיה נג כעם ישראל, שסבל למען שאר העמים כדי לכפר על חטאיהם. אולם ישעיה מתאר את העבד כחף מפשע: ״עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו״ (ישעיה נג, ט). זהו העבד הצדיק הנושא את חטאיהם של אחרים (ישעיה נג, יא–יב). תיאור זה עומד בניגוד חריף לתוכחותיו של ישעיה על חטאי ישראל במקומות אחרים (ראו ישעיה א), ומצביע על יחיד חף מפשע המוסר את עצמו למען עמו. גם כמה מקורות יהודיים מקשרים דמות סובלת זו עם המשיח.
תרגום יונתן מתרגם את ישעיה נב, יג: ״הָא יַצְלַח עַבְדִּי מְשִׁיחָא״ — ״הנה יצליח עבדי המשיח״.
מדרש תנחומא אומר שזהו ״מלך המשיח, אשר ירום ונשא וגבה מאד, ירום מאברהם, נשא ממשה וגבה ממלאכי השרת״.
מדרש רות רבה, בפירושו לרות ב, יד, דן ב״סעודה המשיחית״: ״דבר אחר, מדבר במלך המשיח. גשי הלום — קרובי למלכות; ואכלת מן הלחם — זה לחמה של מלכות; וטבלת פתך בחומץ — אלו היסורין, שנאמר: והוא מחולל מפשעינו״ (רות רבה ה, ו).
רבי אליהו די וידאש כותב: ״כמו שהמשיח סובל העונות שלנו, עושים לו שיהא מדוכא […] כל מי שירצה שהמשיח לא יהיה מדוכא מעונותינו, יסבול וידכא הוא בעצמו״ (מובא אצל סנטלה, המהדורה העברית, עמ’ 129).
גם התלמוד מקשר בין העבד הסובל למשיח: ״מה שמו? […] ורבנן אמרי: חיוורא דבי רבי שמו, שנאמר: אכן חליינו הוא נשא ומכאבינו סבלם ואנחנו חשבנהו נגוע מכה אלהים ומענה״ (סנהדרין צח ע״ב).
קטע מרשים מופיע גם בפיוט המיוחס לאלעזר הקליר, שנשתמר בחלק ממחזורי יום הכיפורים, ובהם המחזור שמצטט סנטלה:
אז מלפני בראשית, נָוֶה וינון השית… פנה מנו משיח צדקנו, פולצנו ואין מי לצדקנו. עוונותינו ועול פשעינו עומס והוא מחולל מפשעינו, סובל על שכם חטאתינו, סליחה מצוא לעוונותינו. נרפא לנו בחבורתו, נצח בריה חדשה עת לברואתו… (מחזור יום כיפור; מובא אצל סנטלה, המהדורה העברית, עמ’ 132).
הברית החדשה מפרשת כמובן את ישעיה נג כמתייחס לישוע, שה הפסח שהוקרב לכפרה על חטאי העולם:
ההתגשמות בברית החדשה:
אִישׁ אֶתְיוֹפִּי… יוֹשֵב בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וְקוֹרֵא בְּסֵפֶר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא… קֶטַע הַכָּתוּב שֶׁקָּרָא הָיָה: כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבַל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ, כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים. אָמַר הַסָּרִיס אֶל פִילִיפּוֹס: אֶשְׁאַל אוֹתְךָ, עַל מִי הַנָּבִיא אוֹמֵר זֹאת, עַל עַצְמוֹ אוֹ עַל מִישֶׁהוּ אַחֵר? פָּתַח פִילִיפּוֹס בִּדְבָרוֹ וּבְהַתְחִילוֹ מִן הַכָּתוּב הַזֶּה בִּשֵּׂר לוֹ אֶת יֵשׁוּעַ. (מעשי השליחים ח, כז–לה)
שֶׁהֲרֵי נִזְבַּח שֵׂה הַפֶּסַח שֶׁלָּנוּ – הַמָּשִׁיחַ. (הראשונה אל הקורינתיים ה, ז)
כָּעֵת נִגְלָה פַּעַם אַחַת, בְּקֵץ הָעוֹלָמִים, לְהָסִיר אֶת הַחֵטְא בְּקָרְבַּן עַצְמוֹ. (אל העברים ט, כו)
ראו גם:
Jews for Jesus: Jewish Messianic Interpretations of Isaiah 53
אף לא אחת מעצמותיו תישבר
הנבואה בתנ״ך:
בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ. (שמות יב, מו)
רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְהוָה. שֹׁמֵר כָּל-עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה. (תהלים לד, כ–כא)
הערות:
המצווה שלא לשבור עצם מעצמות שה הפסח, יחד עם הבטחת המזמור, התגשמה כאשר החיילים מצאו את ישוע כבר מת ולא שברו את שוקיו (יוחנן יט, לג–לו).
ההתגשמות בברית החדשה:
כְּשֶׁבָּאוּ אֶל יֵשׁוּעַ וְרָאוּ שֶׁהוּא כְּבָר מֵת, לֹא שָׁבְרוּ אֶת שׁוֹקָיו. (יוחנן יט, לג)
המשיח יקום מן המתים
הנבואה בתנ״ך:
כִּי לֹא-תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא-תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת. (תהלים טז, י)
הערות:
התקווה הקדומה לתחיית המתים, המובעת בפי דוד במזמור טז, לא התגשמה בחייו של דוד עצמו, כפי שהסביר פטרוס השליח ליהודים שהתאספו בירושלים בחג השבועות (מעשי השליחים ב). אולם תחיית המשיח הגשימה הבטחה זו לניצחון מוחלט על המוות.

ההתגשמות בברית החדשה:
אָמַר הַמַּלְאָךְ אֶל הַנָּשִׁים: אַל תִּפְחַדְנָה אַתֶּן. אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי אֶת יֵשׁוּעַ שֶׁנִּצְלַב אַתֶּן מְחַפְּשׂוֹת. הוּא אֵינֶנּוּ כָּאן, שֶׁהֲרֵי קָם לִתְחִיָּה כְּפִי שֶׁאָמַר. (מתי כח, ה–ו)
אֲנָשִׁים אַחִים, אֶפְשָׁר לוֹמַר לָכֶם בְּבִטָּחוֹן עַל דָּוִד אָבִינוּ, שֶׁהוּא מֵת וְגַם נִקְבַּר וְקִבְרוֹ נִמְצָא עִמָּנוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה נָבִיא וְיָדַע כִּי אֱלֹהִים נִשְׁבַּע לוֹ שְׁבוּעָה לְהוֹשִׁיב מִפְּרִי חֲלָצָיו עַל כִּסְאוֹ, בַּחֲזוֹתוֹ מֵרֹאשׁ דִּבֵּר עַל תְּחִיַּת הַמָּשִׁיחַ--שֶׁלֹּא נֶעֶזְבָה לִשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וּבְשָׂרוֹ לֹא רָאָה שַׁחַת. אֶת יֵשׁוּעַ זֶה הֵקִים אֱלֹהִים לִתְחִיָּה וְעַל זֹאת אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ עֵדִים. (מעשי השליחים ב, כט–לב)
המשיח יעלה השמיימה
הנבואה בתנ״ך:
עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים. (תהלים סח, יט)
הערות:
מזמור סח חוגג את עליית הניצחון של אלוהים ואת השבויים שהוא מוביל עימו. האיגרת אל האפסיים ד, ח–י מייחסת קטע זה לירידתו ולעלייתו של המשיח: ישוע ניצח את הכוחות שהחזיקו את האנושות בשבי ומעניק מתנות לעמו. לאחר שעלה אל האב, הוא גם מכין מקום לתלמידיו במלכות אביו.

ההתגשמות בברית החדשה:
בְּבֵית אָבִי מְעוֹנוֹת רַבִּים. לוּלֵא כֵן, כְּלוּם הָיִיתִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם? וְאִם אֵלֵךְ וְאָכִין לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַּח אֶתְכֶם אֵלַי לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֲנִי שָׁם. (יוחנן יד, ב–ג)
אַחֲרֵי שֶׁאָמַר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִשָּׂא מֵעֲלֵיהֶם בְּעוֹדָם מִסְתַּכְּלִים, וְעָנָן נָטַל אוֹתוֹ מִנֶּגֶד עֵינֵיהֶם. (מעשי השליחים א, ט)
המשיח יישב לימין אלוהים
הנבואה בתנ״ך:
נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד-אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ. (תהלים קי, א)
הערות:
מיהם שני האדונים הנזכרים במזמור זה? מדרש תהלים מסביר שהדו־שיח מתנהל בין ה’ לבין המשיח:
נאום ה' לאדוני שב לימיני, וכן הוא אומר למשיח והוכן בחסד כסאו וישב עליו באמת באוהל דוד (מדרש תהלים, מזמור קי, ד; ראה סנטלה, עמ' 81)
ישוע הכריז שהוא זה שיישב לימין אלוהים:

ההתגשמות בברית החדשה:
הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: … מֵעַתָּה תִּרְאוּ אֶת בֶּן-הָאָדָם יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה וּבָא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם. (מתי כו, סד)
המשיח יהיה כוהן כמלכי־צדק
הנבואה בתנ״ך:
נִשְׁבַּע יְהוָה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה-כֹהֵן לְעוֹלָם עַל-דִּבְרָתִי מַלְכִּי-צֶדֶק. (תהלים קי, ד)
הערות:
מזמור קי מדבר על כוהן מסתורי ״על דברתי מלכי־צדק״. באיגרת אל העברים שבברית החדשה מוסבר כיצד כהונת אהרן, שהייתה זמנית ולא יכלה להביא את המאמינים לידי שלמות, מוצאת את הגשמתה בכוהן חדש ונעלה יותר, ״שֶׁהָיָה לְכֹהֵן לֹא עַל־פִּי תּוֹרַת חֻקִּים הַתְּלוּיָה בְּבָשָׂר וָדָם, אֶלָּא מִתֹּקֶף כֹּחַ הַחַיִּים שֶׁאֵין לָהֶם הֶפְסֵק״ (אל העברים ז, טז). ישוע הוא הכוהן הגדול הנצחי על דברת מלכי־צדק.
ההתגשמות בברית החדשה:
כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא נָטַל לְעַצְמוֹ אֶת הַכָּבוֹד לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, אֶלָּא קִבֵּל זֹאת מֵאֵת הָאוֹמֵר אֵלָיו, בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ; כְּמוֹ שֶׁגַּם בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר, אַתָּה-כֹהֵן לְעוֹלָם עַל-דִּבְרָתִי מַלְכִּי-צֶדֶק. (אל העברים ה, ה–ו)
עִקַּר הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ הוּא: יֵשׁ לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל הַיּוֹשֵׁב לִימִין כִּסֵּא הַגְּדֻלָּה בַּשָּׁמַיִם, וְהוּא מְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וּבַמִּשְׁכָּן הָאֲמִתִּי אֲשֶׁר כּוֹנֵן אֱלֹהִים וְלֹא אָדָם. (אל העברים ח, א–ב)
זמן ביאת המשיח נובא מראש
הנבואה בתנ״ך:
הפסל בחלומו של נבוכדנאצר (דניאל ב) וארבע החיות בחלומו של דניאל (דניאל ז) מייצגים ארבע מלכויות: בבל, מדי-פרס, יוון ורומא. בתקופת המלכות הרביעית (רומא) "וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל-אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא" (דניאל ב, מד)
("ובימי המלכים ההם יקים אלוהי השמים מלכות שלא תחרב לעולם והמלכות לא תינתן בידי עם אחר; היא תפורר את כל המלכויות האלה ותשים להן קץ והיא תעמוד לעולם".)
הערות:
התלמוד מביא מסורת שלפיה אחרי אלפיים שנות תורה באות אלפיים שנות משיח, אך מסביר שחטאי ישראל עיכבו את ההתגשמות המצופה:
תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. ובעונותינו שרבו - יצאו מהם מה שיצאו. (סנהדרין צ״ז, ע״א)
על פי הלוח היהודי המסורתי, הבריאה מתוארכת לשנת 3761 לפנה״ס. אלפיים שנות התורה שבתלמוד מתחילות באברהם ולא במתן תורה בסיני (עבודה זרה ט ע״א). לפי חישוב זה, אלפיים השנים הבאות — ימות המשיח — מתחילות בסביבות שנת 240 לספירה. הנקודה המרשימה עומדת בעינה: מסורת רבנית זו מציבה את תחילת עידן המשיח המצופה בעבר הרחוק ומסבירה את עיכובו בחטאי ישראל.
ההתגשמות בברית החדשה:
ישוע הופיע ובישר את מלכות האלוהים בזמן הכיבוש הרומי ביהודה, בהתאם לזמני נבואותיו של דניאל.
המשיח ייכרת לפני חורבן בית המקדש
הנבואה בתנ״ך:
וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן-מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד-מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים. וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת. (דניאל ט, כה–כו)
הערות:
להלן חישוב אפשרי אחד של נבואת דניאל. הוא תלוי בתאריך ההתחלה, בשימוש ב״שנים נבואיות״ בנות 360 יום ובשחזור הלוחות העתיקים; לפיכך יש לראות בתאריכים המדויקים הצעה ולא ודאות.
- הנבואה: שישים ותשעה ״שבועים״, שכל אחד מהם שבע שנים, לאחר הצו לבנות מחדש את ירושלים, ״ייכרת״ המשיח, ולאחר מכן ייחרבו העיר והמקדש.
- לפי פירוש זה, הצו לבנות מחדש את ירושלים מזוהה עם רשותו של המלך ארתחשסתא בחודש ניסן בשנת עשרים למלכותו (נחמיה ב, א–ח).
- ארתחשסתא החל למלוך בשנת 465 לפנה״ס. חישוב זה מתארך את שנת עשרים למלכותו לשנת 445 לפנה״ס וקובע את א’ בניסן כנקודת ההתחלה, המזוהה כאן, לפי חישוב מקובל זה, עם 14 במרץ 445 לפנה״ס.
- נבואת דניאל מציבה 7 + 62 = 69 שבועים בין הצו לבנות מחדש את ירושלים לבין ביאת המשיח (״שבוע״ אחד = שבע שנים).
- 69 × 7 = 483 שנים נבואיות. כאשר מחשבים 360 יום לכל שנה נבואית, מתקבלים 173,880 יום. זוהי שנה נבואית סכמטית, ולא אורכה האמיתי של השנה בלוח הבבלי הירחי־שמשי.
- 173,880 יום הם בקירוב 476 שנים יוליאניות ועוד 21 יום, לפי אורך ממוצע של 365.25 יום לשנה יוליאנית.
- מניין של 476 שנים משנת 445 לפנה״ס מביא לשנת 32 לספירה, תוך התחשבות בכך שאין שנת אפס.
- הוספת כ־21 יום ל־14 במרץ מביאה לסביבות 4 באפריל בשנת 32 לספירה. לפי הנחות אלה, שישים ותשעת השבועים מגיעים לתקופת כניסתו האחרונה של המשיח לירושלים, ולאחריה, כעבור זמן קצר, הוא ״נכרת״.
- חג הפסח בשנת 32 לספירה חל בסביבות 10 באפריל. אם הצליבה התרחשה בחג הפסח באותה שנה, ההתאמה לכרונולוגיה הנבואית המוצעת מרשימה. לפיכך, במסגרת חישוב זה, שנת 32 היא שנה סבירה לצליבה, אף שהשנה והתאריכים המדויקים בלוח עדיין אינם ודאיים.
התלמוד מדווח גם על שינויים מבשרי רעות בעבודת המקדש בארבעים השנים שלפני חורבנו — כלומר, מסביבות שנת 30 לספירה, סמוך לזמן צליבתו של ישוע. לשון הזהורית הקשורה לשעיר המשתלח של יום הכיפורים, שהלבנתה סימלה מחילה, חדלה להלבין. הנר המערבי לא נשאר דולק, הגורל ״לה’״ לא עלה עוד ביד ימינו של הכוהן הגדול, ודלתות ההיכל נפתחו מאליהן:
תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא (זכריה יא) פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך. אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו לבנון - שמלבין עונותיהן של ישראל. (יומא ל״ט, ע״ב; ראה סנטלה, עמ' 65)
מרשים ששינויים דרמטיים כאלה בעבודת המקדש התרחשו באופן מסתורי סמוך לזמן צליבתו של ישוע!
ההתגשמות בברית החדשה:
הפקודה לבנות מחדש את ירושלים ניתנה על ידי המלך ארתחשסתא בשנת 445 לפנה״ס (נחמיה ב, א–ח). 69 'שבועות' X 7 שנים לאחר מכן הם שנת 32 לספירה. בשנה זו נצלב ישוע המשיח ('נכרת'). באותו זמן איבדו הקורבנות את כוחם המכפר, וזמן קצר לאחר מכן (שנת 70 לספירה) החריבו הרומאים את העיר ואת בית המקדש.
למשיח שתי שליחויות
הנבואה בתנ״ך:
רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח-קוֹחַ. לִקְרֹא שְׁנַת-רָצוֹן לַיהוָה וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל-אֲבֵלִים. (ישעיה סא, א–ב)
הערות:
ישעיה מתייחס כאן לשתי שליחויותיו של המשיח: הראשונה היא לבשר, לרפא ולשחרר בני אדם מכבליהם, ובה בעת להכריז על שליחותו השנייה — יום המשפט, ״יום נקם לאלוהינו״. ישוע הגשים את השליחות הראשונה בחייו הארציים וממשיך בה כעת באמצעות הכנסייה, בציפייה ליום ולשעה של שובו לשפוט את העולם.

ההתגשמות בברית החדשה:
עִוְרִים רוֹאִים, פִּסְחִים מְהַלְּכִים, מְצֹרָעִים מְטֹהָרִים, חֵרְשִׁים שׁוֹמְעִים, מֵתִים קָמִים, עֲנִיִּים מִתְבַּשְּׂרִים. (מתי יא, ה)
הֵן עָתִיד בֶּן-הָאָדָם לָבוֹא בִּכְבוֹד אָבִיו עִם מַלְאָכָיו וְאָז יְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ. (מתי טז, כז)
כל העמים ישתחוו לפני בן האדם
הנבואה בתנ״ך:
חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. וְלֵהּ יְהִב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם דִּי-לָא יֶעְדֵּה וּמַלְכוּתֵהּ דִּי-לָא תִתְחַבַּל. (דניאל ז, יג–יד)
("רואה הייתי בחזיונות לילה והנה עם ענני השמים היה בא כבן אדם, והוא הגיע עד עתיק הימים והביאו אותו לפניו. וניתנו לו שלטון וכבוד ומלכות, וכל העמים, האומות והלשונות השתחוו לפניו. שלטונו שלטון עולם אשר לא ייפסק ומלכותו לא תכלה.")
הערות:
בן האדם של דניאל נראה כאן כהרבה יותר מאדם גרידא: הוא מקבל סמכות נצחית על העולם כולו, וכל העמים והאומות משתחווים לפניו!
רש״י כותב שבן אדם זה הוא מלך המשיח (רש״י על דניאל ז, יג).
רבי סעדיה גאון מסביר:
רבי סעדיה גאון מסביר כי: "זהו משיח צדקנו; והלא כתיב על משיח, עני ורוכב על חמור, אלא יבוא בענוה כי לא יבוא על סוסים בגאות, ואשר כתב עם ענני שמיא, והנה עם ענני השמים הם מלאכי צבא השמים, זו היא רוב הגדולה שיתן הבורא למשיח." (רבי סעדיה גאון על דניאל ז; ראה סנטלה, עמ' 116).
בספר ההתגלות, בחזון הדומה לחזונו של דניאל, אנו רואים את ישוע מולך על כל הבריאה וזוכה לכבוד ולהשתחוויה מכל הברואים:

ההתגשמות בברית החדשה:
רָאוּי הַשֶּׂה שֶׁנִּשְׁחַט לְקַבֵּל גְּבוּרָה, עֹשֶׁר וְחָכְמָה וְכֹחַ וִיקָר וְכָבוֹד וּבְרָכָה. וְכָל בְּרִיָּה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאֶרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ וְעַל הַיָּם וְכָל אֲשֶׁר בָּם, שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים: לַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא וְלַשֶּׂה הַבְּרָכָה וְהַיְקָר וְהַכָּבוֹד וְהָעֹז לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְאַרְבַּע הַחַיּוֹת אָמְרוּ: אָמֵן! וְהַזְּקֵנִים נָפְלוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ. (התגלות ה, יב–יד)
המשיח נקרא ״בן אלוהים״
הנבואה בתנ״ך:
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק. יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד עַל-יְהוָה וְעַל-מְשִׁיחוֹ… וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי. אֲסַפְּרָה אֶל-חֹק יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי-אָרֶץ. תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם… נַשְּׁקוּ-בַר פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל-חוֹסֵי בוֹ. (תהלים ב)
מִי עָלָה-שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף-רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר-מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץמַה-שְּׁמוֹ וּמַה-שֶּׁם-בְּנוֹ כִּי תֵדָע. (משלי ל, ד)
הערות:
לעיתים נטען שהרעיון שלאלוהים יש בן זר לחלוטין לתנ״ך. אולם מזמור ב מכנה את משיח ה’ ״בן״ ומבטיח לו את הגויים לנחלה. מדרש תהלים רואה בדמות זו את ״הבא״, את ״מלך המשיח״ שלפניו ישתחוו כולם, וגם את ״בן האדם הבא עם ענני השמים״ מדניאל ז, יג. כתובים אלה מכינים את הדרך להתגלותו של ישוע כבן האלוהים בברית החדשה.
רש״י מביא במפורש את דרשת חז״ל המייחסת את מזמור ב למלך המשיח, אך מפרש את פשוטו ביחס לדוד עצמו (רש״י על תהלים ב, א). גם אבן עזרא דן במשיחת דוד ובפירוש משיחי. התלמוד מייחס אף הוא את מזמור ב למשיח בן דוד וקושר אותו למסורת על המשיח הסובל, בן יוסף:
תנו רבנן: משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקדוש ברוך הוא: שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר (תהלים ב) אספרה אל חוק וגו' אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג, אומר לפניו: רבונו של עולם, איני מבקש ממך אלא חיים… שנאמר (תהלים כא) חיים שאל ממך נתתה לו. (סוכה נ״ב, ע״א; ראה סנטלה, שם)
סנטלה מביא גם קטע מרשים מספר הזוהר, המזכיר יחד את הקדוש, את בנו ואת רוחו. לשונו יוצרת נקודת מגע מעוררת מחשבה עם האמונה הנוצרית, בלי להיות ניסוח מפורש של תורת השילוש:
״אתה הוא הרועה הטוב; עליך נאמר: נשקו בר. אתה גדול כאן למטה, מורה ישראל, אדון מלאכי השרת, בנו של העליון, בנו של הקדוש, ישתבח שמו ורוח קודשו״. (הזוהר, חלק ג, עמ’ 307, מהדורת אמסטרדם, לפי המובאה אצל סנטלה במהדורה האנגלית, עמ’ 121; תרגום מאנגלית).

ההתגשמות בברית החדשה:
יֵשׁוּעַ נִטְבַּל וְעָלָה מִיָּד מִן הַמַּיִם. אוֹתָהּ עֵת נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְהוּא רָאָה אֶת רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וּבָאָה עָלָיו. וְהִנֵּה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם אוֹמֵר: זֶה בְּנִי אֲהוּבִי אֲשֶׁר בּוֹ חָפַצְתִּי. (מתי ג, טז–יז).
ראו גם:
Jews for Jesus: The Son of God
Jews for Jesus: Is Psalm 2 considered messianic by the rabbis and Jewish sages?
המשיח היה קיים לפני בריאת העולם
הנבואה בתנ״ך:
וְאַתָּה בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם. (מיכה ה, א)
הערות:
כבר עיינו בפסוק זה במיכה וראינו כיצד פרשנים יהודים מייחסים אותו למשיח. אך האם משיח זה הוא אנושי בלבד? מוצאו ״מקדם מימי עולם״ מכוון אותנו לסוד קיומו של המשיח מקדם. רד״ק מזהה את המושל המובטח עם מלך המשיח ומקשר את מוצאו הקדום למוצאו מדוד. מסורות יהודיות אחרות מתארות באופן ישיר אף יותר את קיומו של המשיח לפני הבריאה.
״ממך יצא לי המשיח כי מזרע דוד שהיה מבית לחם יהיה״. (רד״ק על מיכה ה, א).
בבראשית א, ב נאמר: ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם״. המדרש מפרש בהקשר זה: ״זה רוחו של מלך המשיח״, שכבר היה נוכח בבריאה (בראשית רבה ב, ד, על בראשית א, ב).
על פי התלמוד, שמו של המשיח הוא אחד משבעת הדברים שנבראו קודם שנברא העולם (פסחים נד ע״א; נדרים לט ע״ב).
גם הספר החיצוני חנוך מציג את המשיח ואת בן האדם כקיימים לפני בריאת העולם:
ובאותה שעה נקרא שמו של בן האדם ההוא לפני אדון הרוחות, ושמו לפני עתיק הימים. אכן, לפני שנבראו השמש והאותות, לפני שנעשו כוכבי השמים, נקרא שמו לפני אדון הרוחות. הוא יהיה משען לצדיקים להישען עליו ולא ליפול, אור לגויים ותקווה לנדכאי הלב. כל יושבי הארץ ייפלו לפניו וישתחוו לו, ויהללו ויברכו וישירו לאדון הרוחות. משום כך הוא נבחר והוסתר לפניו, לפני בריאת העולם ולעולמי עולמים. (חנוך א מח, ב–ו; תרגום לעברית על פי הנוסח האנגלי).
מסורות אלה מראות שמוצאו השמימי של המשיח וקיומו לפני הבריאה מושרשים עמוק בפרשנות היהודית. הן מכינות אותנו להכיר בסוד המתגלה במלואו בברית החדשה: ישוע הוא הבן הנצחי שבאמצעותו נברא הכול.
ההתגשמות בברית החדשה:
וְהוּא צֶלֶם שֶׁל הָאֱלֹהִים הַבִּלְתִּי נִרְאֶה, בְּכוֹר כָּל בְּרִיאָה; כִּי בּוֹ נִבְרָא כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ… הַכֹּל נִבְרָא בְּאֶמְצָעוּתוֹ וּלְמַעֲנוֹ, וְהוּא קוֹדֵם לַכֹּל וְהַכֹּל קַיָּם בּוֹ. (אל הקולוסים א, טו–יז).
המשיח נקרא ״אלוהים״
הנבואה בתנ״ך:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה-שְּׁמוֹ אֲשֶׁר-יִקְרְאוֹ יְהוָה צִדְקֵנוּ. (ירמיה כג, ה–ו)
כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ, בֵּן נִתַּן-לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה, עַל-שִׁכְמוֹ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי-עַד, שַׂר-שָׁלוֹם. (ישעיה ט, ה)
הערות:
שני הפסוקים הללו מצביעים על כך שהמלך מבית דוד, המשיח וה״בן״, יהיה אלוהי. אלוהותו של המשיח היא נושא רחב שיידון במקום אחר. לעת עתה די לציין שגם מדרש איכה מייחס את שם אלוהים למשיח:
מה שמו של מלך המשיח… יהוה שמו שנא' (ירמיה כג) וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו… (איכה רבתי א, 16 על איכה א', ט״ז; ראה סנטלה, עמ' 28)"
ההתגשמות בברית החדשה:
בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר. (יוחנן א, א)
הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, בְּטֶרֶם הֱיוֹת אַבְרָהָם, אֲנִי הוּא. (יוחנן ח, נח)
הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי! (יוחנן כ, כח)
לְאֵלֶּה אֲשֶׁר בְּצִדְקַת אֱלֹהֵינוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ קִבְּלוּ אֱמוּנָה יְקָרָה כְּשֶׁלָּנוּ. (השנייה לפטרוס א, א)
ראו גם את המאמר על אלוהותו של המשיח.
המקור העיקרי למאמר זה: ריסטו סנטלה, המשיח בתנ״ך לאור ספרי חז״ל, ירושלים: קרן אחווה משיחית, תשנ״ב. המהדורה האנגלית: Risto Santala, The Messiah in the Old Testament in the Light of Rabbinical Writings. Jerusalem: Keren Ahvah Meshihit, 1992.
ראו גם מאמר מאת אותו מחבר: How Can We Be Convinced that Jesus is the Messiah? (באנגלית).
ראו גם: ציפיות ונבואות משיחיות (מצגת).
הערה
- סנטלה (במהדורה האנגלית, עמ’ 103) מצטט את פרד ג’ון מלדאו, המייחס את האמירה ל״רבי רחמון״ ומפנה לכתב העת The Chosen People. המובאה נמצאת בגיליון דצמבר 1937 של כתב העת (כרך XLIII, מס’ 3), עמ’ 3. היא מופיעה כבר בספרו של לֶמַן, Jesus Before the Sanhedrim, פרק ב, המפנה לספרו של ריימונד מרטין, Pugio fidei, מהדורת לייפציג (1687), עמ’ 872. בעמוד זה מובא הקטע בעברית ובתרגום ללטינית, ומיוחס במפורש ל״ר’ רחמון״, שזהותו אינה ברורה. הנוסח האנגלי הנפוץ מזכיר אפר; לעומת זאת, הטקסט אצל מרטין מתאר לבישת שק וקרחת הראש. אלה הופעות מתועדות של הקטע; לא הוכח שכל אחד מן המחברים העתיק ישירות מקודמו בשרשרת. ↩
מראי המקום הותאמו למספור העברי של התנ״ך. ציטוטי הברית החדשה נשמרו מן התרגום העברי הקיים במאמר. קטעים שהושלמו בתרגום לעברית מן הנוסח האנגלי מסומנים כך במקומם; הפניות לעמודים בסנטלה מציינות את המהדורה כאשר הדבר נדרש.



