Login

הלבישני בגדי ישע

(ישעיה סא, 10)

מרים לאהשמי הוא מרים לאה. אני בת 35 – יהודייה ממוצא איטלקי, בת למשפחה חרדית חסידית (אבי הוא שליח הרבי מלובביץ'), ומזה 8 שנים – קתולית, נזירה דומיניקנית.

סיפור השינוי שחל בי הוא בראש וראשונה פצע, ובנוסף – אך ורק בנוסף – מפגש. זהו מוות מלווה באור. מוות לדרך החשיבה והפעולה שלי, מוות למה שהיה פעם שלי. אך מעבר לכל זאת, זהו מוות לאנשים שאינם מזהים אותי עוד, למשפחתי, שניתקה כל קשר עמי; הם מאשימים אותי בעבודת אלילים, בבגידה, באנטישמיות, בכך שהרגתי את סביי וסבותיי (כולם נרצחו באושוויץ; רק סבתי שרדה, אך מאוחר יותר שמה קץ לחייה). כל הסובבים אותי, בין אם הם דתיים ובין אם אינם, תוקפים אותי וטוענים כי אינני שייכת להם עוד, כי עברתי לצדו של האויב, למחנה של מי שתמיד גרמו כל כך הרבה סבל לעם היהודי. הם אומרים כי איבדתי את נשמתי וכי אין לי מקום בעולם הבא.

הם חושבים שהסיפור שלי הוא טירוף. טירוף מוחלט.

נאמר לי כי ישועה אינה קורית סתם כך. זהו ציור על ידי עיפרון המוחזק ביד המציירת קווים בצורה עיוורת משהו, משום שהמצייר מצוי קרוב מדי לנייר שעליו הוא מצייר. וכך כאשר אני קוראת מחדש את עברי, אני מגלה כי ציירתי את ישועתי בילדה ובאישה שהייתי ושהנני היום. הישועה חיכתה לי.

בהיותי תמיד מודאגת, תמיד מחפשת משהו חסר, לא רציתי להאמין כי הקשר עם השם מצוי רק בתורה, כי מישהו יכול להיות למדן (תלמיד) גדול ולעולם לא לפגוש את השם. מאז שנולדתי שמעתי את הרבנים מלמדים כי אהבה משמעותה שמירת מצוות. אך אני, בניגוד לכך, חשבתי שאהבה משמעותה קשר אישי, קריאה מיוחדת. היה נדמה לי כי אנחנו, היהודים – כן, אנחנו – שומרים מצוות באופן מדוקדק, אך שאנחנו מנסים תמיד להתחשבן עם השם. ועל כן, בתפילותיי ביקשתי מהאל הנעלה שיעניק לי את חוויית הקשר, כמו זה שהיה נחלת האבות, שיעניק לי את האפשרות לשוחח עמו ”כאשר ידבר איש אל רעהו". זה מה שרציתי. באחד מימות ספטמבר לפני 13 שנה, כשסיימתי את השירות הצבאי שלי בישראל, מצאתי ספר ברית חדשה באנגלית על חוף הכנרת.

התחלתי לקרוא קטעים מפה ומשם, מתוך סקרנות גרידא, ואני זוכרת עדיין את הרושם שנוצר בי: הרגשתי כאילו מעטה הוסר מעליי וחיים פנימיים שלמים התעוררו לפתע.

קשה להסביר כיצד מישהו מקבל ביטחון פנימי, שכן הביטחון הזה הוא חסד, ולא ניתן להסביר חסד מהו. קראתי את הבשורה כולה ומיד ידעתי, עמוק בתוכי, כי האחד שקראתי עליו הוא-הוא המשיח. הנה הוא, חי. הוא קרא לי בשמי. הוא הקיף אותי באהבה אינסופית. הרגשתי כאילו גיליתי דלת בתוך עצמי. פתחתי את הדלת, ושטף אור חמים וזוהר שטף אותי. היה זה ביום ראשון. בכל יתר השבוע יכולתי לחשוב רק עליו – טירוף נעלה של אהבה שנתן עצמו לבני האדם – עליו, על זה שדיבר אליי כאילו הייתי האדם היחיד בעולם. הרגשתי כמו שיכורה.

מובן שלא הכרתי נוצרים כלל, אלא רק יהודים כמוני, חסידי לובביץ'; ועל כן לא המשכתי לחקור את הרושם הראשוני הזה. בכל מקרה, הייתי מזועזעת, ואני סבורה כי בזמנו עדיין לא הייתי בשלה. ביום ראשון שלאחר מכן חזרתי לאיטליה.

בשובי לאיטליה המשכתי בחיי השגרה שלי, בשמירת מצוות בצורה קפדנית ביותר, אינספור מצוות שנוגעות לכל הבט בקיומי. החוויה הפנימית שחוויתי על החוף נותרה כאבן שתקועה בנעל בזמן שהולכים. אתה יכול לנסות להוציא אותה, אבל נדמה שהיא תמיד נשארת שם, מציקה... כשהייתי מוקפת שוב במכריי, הדחקתי את הזיכרון של ה"איש ההוא" (לא יכולתי אפילו לבטא את שמו בנחרצות); כה גדול היה הפחד מגידוף. החלטתי שלא לתת חופש להתרשמות שלי ממנו, אך מה שהטריד אותי יותר מכל הייתה העובדה שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, בייחוד על העובדה שנוכחותו – למרות כל מאמציי – העניקה לי שלום שלא יתואר. שלום זה סחף אותי לעבר רגשות מדהימים שלא ניתן לתאר, רגשות של חופש, אהבה ורצון לנוע לעבר העתיד – פתיחות חדשה.

במשך התקופה ההיא, בכל פעם שחזרתי לישראל וראיתי משהו נוצרי, הרגשתי כוח פנימי, כוח מחודש שהוציא אותי מתוך עצמי, מתוך עולמי הצר, וגרם לי לראות הכול בעיניים אחרות. זה ריתק אותי, אך פחדתי. ולכן, כדי להרגיע את רגשות האשם שלי, החלטתי לשמור מצוות בצורה קפדנית יותר. לא נתתי מקום לחולשה, לרכות או למנוחה. אך ככל שהלכתי יותר בשביל הלוחמני הזה, כך התגעגעתי יותר ל"דבר האמיתי" ולאט לאט מַתִּי, נחנקתי. הפסדתי בכל החזיתות. נוסף על כך, נאבקתי בדעה קדומה – החשד והבוז שאנו, היהודים, חשים לעתים קרובות כלפי כל דבר שאינו שייך לנו, וכלפי נוצרים במיוחד; עבורנו, יש להודות, העולם מחולק לשניים: מצד אחד היהודים (הצדיקים) ומצד שני הגויים.

ועדיין, למרות הכול, הרוח פעל בי ללא הפסקה.

לבסוף, אחרי כמעט שנתיים של קונפליקט פנימי, אירוע בנאלי משהו היה זה שאילץ אותי לנוע קדימה. בסופו של יום שבת שאותו ביליתי בחברת בני דודים וחסיד צעיר, חברם, אימי אמרה לי ממש לפני שהלכתי לישון: "את יודעת, מרים, הצעיר הזה – אנחנו מכירים את הוריו, פגשנו אותם." לא אמרתי דבר וחיכיתי להמשך דבריה. "הם אנשים טובים מאוד, דתיים מאוד, והוא כוהן. הוא שוחח איתנו, ואביך ביקש ממני לומר לך כי הוא מוכן לתת לך את ברכתו." קפאתי. מבלי לקלוט זאת, חשבתי "ישוע!" – בקוראי לו בשמו בפעם הראשונה אי פעם – "איך אוכל לחיות את חיי בלעדיך? איך אוכל לחיות רחוק ממך?"

מאותו הרגע, אינני יודעת כיצד, אחז בי רצון להכיר את ישוע. רציתי לדעת עליו הכול. זה הפך להיות עניין של חיים או מוות. הוריי עדיין לא ידעו דבר. התחלתי בקריאה על יהודים מאמינים בישוע. איך עברו מיהדות לקתוליות? כשקראתי את דבריהם הבנתי שלא יוכלו לענות על שאלותיי, כיוון שמעולם לא היו יהודים דתיים. כמעט כולם היו אתאיסטים, או שבילו את שנות ילדותם בסביבת נוצרים. ועל כן הבנתי כי אני חלוצה בשביל הקוצני הזה. אם ברצוני להגיע לאנשהו (לאן? לא ידעתי לאן, היה נדמה לי שאני "נישאת על כפיים") – יהיה עליי לחפור שביל בעצמי. אם ברצוני להבין את החוט המקשר הזה שהוא נחלת כל נוצרי באשר הוא, וכל יהודי באשר הוא מכחיש, יהיה עליי לחקור הכול מההתחלה. יהיה עליי לחזור 2,000 שנה אחורנית, בישראל, לזמנו של ישוע המשיח. וידעתי שהקשר הזה אכן קיים, כיוון שסיפורו של ישוע המשיח הוא סיפור יהודי; ומאז ומעולם היו יהודים – בורים או משכילים – שהכירו בו כמשיח, וסיכנו בכך את חייהם. לאט לאט התחלתי להכיר את חייו של ישוע ואת חיי תלמידיו, את דבריו, את מעשיו, את מחשבותיו. שקעתי בבשורות. חיפשתי באינטרנט. למדתי את הברית החדשה, והשוויתי אותה לתנ"ך. קראתי כל מיני חיבורים על ישוע ועל תולדות הכנסייה הראשונה. בהדרגה, אף שמחקרי לא היה שיטתי כלל, התחלתי לגלות עולם חדש, עולם מרתק ומדהים, שעד אז כלל לא הכרתי.

כן, ישוע באמת היה המשיח. הוא באמת נתן תורה חדשה, עולם של שלום שאותו אפשר למצוא בתוכנו ולא מחוצה לנו (גם זה יגיע, אני חושבת, אך רק כאשר ישוב בפעם השנייה). הוא באמת היה בן אלוהים, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. הכול בושר על ידי הנביאים! הוא היה המשיח והוא הביא תורה חדשה, כפי שלימדו אותנו אבותינו, בהמשך ישיר לזו שכבר הייתה לנו, ובאותו זמן תורה שעולה על הכול.

הייתי שיכורה מרוב שמחה.

הוריי חשבו שהתאהבתי בכוהן הצעיר.

ידעתי שישוע מבקש ממני משהו, אך עדיין לא היה לי האומץ להקשיב לו, לעזוב את המעקה ולזרוק עצמי עליו [על ישוע].חקרתי וחקרתי ולא הגעתי לשום מקום. הייתי במבוי סתום. אומרים כי הקו הקטן שעובר בין המוח ללב הוא הארוך מכולם. זה נכון. בסופו של דבר, יום אחד, מותשת ועייפה, נכנעתי ונכנסתי לכנסייה. היה זה בזמן המיסה. ישבתי מאחור, עצמתי את עיניי, ואמרתי: "ישוע, אחרי כל המחקר שלי אני כבר לא מבינה דבר. על כן אתה חייב לדבר אליי. מה אתה רוצה שאעשה?"

ברגע הזה פגשתי את האב מישל.

הוא יצא מהסקריסטיה (חדר תשמישי קדושה), מוכן לחגוג את המיסה. הוא פנה אליי וביקש שאקרא את המקרא בזמן המיסה. הייתי מפוחדת עד לשד עצמותיי, והשבתי כי אינני יכולה לקרוא, ממש לא, אני יהודייה, חסידית, לא נטבלתי, בפעם הראשונה בכנסייה. חיפשתי, אך אינני מסוגלת למצוא; רציתי להכיר את ישוע, לחיות למענו, לשקוע באהבתו למשך שארית חיי, אך לא ידעתי כיצד לעשות זאת. הוא התבונן בי וחייך, ואז שאל אם אוכל לחכות לו עד שתסתיים המיסה. אני פשוט השבתי "כן".  ובו בזמן הרגשתי מוקפת לחלוטין באהבת ישוע, ושם החלטתי להיות יהודייה אמיתית, שעומדת להפוך לנוצרייה, להכיר בישוע כמשיח ישראל, מי שהכריזו עליו הנביאים ושאותו הבטיח האלוהים הנצחי, יבורך שמו, מאז בראשית.

התחלתי ללכת לביתו באופן קבוע בצאתי מהמשרד (עבדתי כמהנדסת מחשבים). בסבלנות, אדיבות ורגישות רבות ביותר, הוא עזר לי לחדור עוד ועוד לנבכי האמונה הנוצרית, מקור החיים שבה ומתנותיה. הוא מת שנה לאחר מכן, אך אני כבר השתלבתי פחות או יותר בקהילה הדומיניקנית המקומית.

ועדיין עברו שלוש שנים עד שנטבלתי והחלטתי לעזוב הכול וללכת אחרי משיח ישראל כנזירה דומיניקנית. שנים של אושר ושל חיים חדשים, של אופקים יוצאים מן הכלל ושל שלום; אך גם שנים של שממה, של שקט, של קור, עם שאלות רבות ללא תשובות: מדוע אני? מדוע לא מישהו משכיל יותר, כשיר יותר, חכם יותר, יותר כזה או יותר כזאת? כן, משום שהישועה אינה מאופיינת בהתקדמות; היא מאופיינת בשינוי. היא מאופיינת במעבר דרך מיתות, אחד אחרי השני, על מנת להגיע לפסגה. החיים שלנו מורכבים מהחלטות של הקרבה עצמית – כמו הקרבתו של המשיח – הגורמות לנו לצאת מעבדות לחירות. מצאתי דברים זהים ללימוד החסידי: החיים הנוכחיים מטרתם להכין אותנו לשַבָּת הנצחית, שבהם נחיה רק מתוך מה שהכנו כאן, בעולם הזה, במעשינו ובתפילותינו, באותו אופן שאנחנו אוכלים ביום שבת את מה שהכנו ביום שישי.

אכן, בדרך הישועה שלי היססתי רבות: הפחד מעבודת אלילים היה בקרבי תמיד, אלפי הדברים שלא הבנתי, רוח הקודש, השילוש, וכל המנהגים שנראו לי כגידוף, כגון מצעד הפסלים. ומובן שהיה גם החיפוש המתמיד אחר נקודות ציון במסורת היהודית שלי: התעמתתי עם הכול, ואם לא מצאתי קשרים, הטלתי ספק. נוסף על כך, היה בי פחד מכך שבני עמי יפנו לי עורף, מכך שאאבד את זהותי, מכך שקתולים לא יקבלו אותי, מכך שאהיה "שונה".

מעל לכול, כנקודת ציון, הייתה בי חרדה איומה מכך שאפגע באהוביי, בני משפחתי.

בכל מקום שעצרתי בדרך, עם כל ספק שעלה, בהיותי עייפה, אמרתי – ועודני אומרת – לעצמי: בסדר. הצעד הזה הוא בסדר, הספק הזה הוא בסדר, הדמעות האלה הן בסדר... אני מקבלת אותם משום שעליי ללכת עד הסוף, להחזיק מעמד, לשתות עד הטיפה האחרונה, לטפס על ההר עד שאגיע לפסגה.

בסוף הדרך – כך ידעתי, וכך אני יודעת – יש אור וחיים.

למה אני? אף פעם לא הבנתי זאת, ועדיין אינני מבינה. אך אם אני קוראת מחדש את עברי, ואת הימים האלה בפרט, אני יודעת שלא עשיתי את הצעד הזה בכוחי שלי, אלא ידו [של אלוהים] ואהבתו האינסופית תמכו בי. הוא נלחם עבורי, במקומי. ברגע שהוא ביקש ממני לבחור, לגלות את עצמי, לחצות את מעבר יבוק (בראשית לב, 23), להתעמת עם משפחתי ועם עַמי, קריאתו הייתה חזקה כל כך, וכזו שאי אפשר לעמוד בפניה – שיכולתי לומר רק "כן, הנני!". הוא דיבר ישירות אל לבי, הוא אמר שהוא חושב עליי, כדי שלא אשתגע בגלל הכאב על הצלב. הוא נתן לי את כוחו שלו; הוא שחרר אותי ממלכודת המוות. בכל יום הוא ממלא אותי באהבתו, כפי שלא חוויתי לפני כן בחיי. בסבלנות הוא מלמד אותי לפתוח את לבי בפני אחרים, לקבל אותם אליי ללא אפליה משום שרק שם נמצאת שמחה אמיתית. נעשיתי נוצרייה אך ורק על מנת לחיות את התחייה שניתנת כבר כאן ועכשיו, בציות לישוע, משיח ישראל.

הדרך לחופש מוחלט בישוע, בגופו, הכנסייה, היא עדיין ארוכה; אף שאני יודעת כי עליי להשתחרר מעברי, המסורת היהודית עודנה חלק ממני. נולדתי וגדלתי במסורת זו, ולא תמיד ניתן למצוא את המפתח לשילוב. לפעמים עדיין קשה לי עם חלק מהסקרמנטים הקתוליים, עם אוכל ועם נסיעה בשבת, עם אמירת שמו, שם המבורך, כפי שעושים הנוצרים. חפצים קדושים עדיין מטרידים אותי (רק לפני כמה חודשים הסכמתי להחזיק ברשותי דמות קטנה של השילוש). בחגיגת הפסח עדיין אינני יכולה לכרוע ברך לפני הצלב, שכן אני עדיין רואה בכך עבודת אלילים. אני עדיין מתחילה להתלבש תמיד בצד ימין, אף פעם אינני אוכלת בלי לומר את ברכת המזון ובלי נטילת ידיים. לעתים, בלי תמיכת התורה, אני עדיין חשה מבולבלת ופוחדת לטעות. אני עדיין במבוכה כשאינני יכולה לצום בימי הצום היהודיים (יום כיפור, תענית אסתר), או כשאינני קוראת את פרשת השבוע. עדיין עוברת בי צמרמורת כשאני רואה איך מתייחסים לתורה כמו כל ספר אחר, ואני עדיין חשה כאב צורב כשמישהו תוקף את היהודים... ואני יכולה להמשיך עוד ועוד.

מאז שהגעתי לצרפת, הקב"ה, באהבתו הרבה, הקרה בדרכי מישהו שעוזר לי, בסבלנות, ברגישות, בהבנה ובהומור, בלי להפעיל עליי לחץ, אלא תמיד בעידוד להמשיך הלאה, לשלב את זהותי היהודית באמונה הנוצרית, לאפשר לעצמי להיות מעוצבת על ידי ישוע. לאט לאט הוא עוזר לי לגלות עוד ועוד את היופי והעושר של זהותי, ובאותו זמן אני חווה את עודף השמחה ואת העומק שנובעים מהאמונה הנוצרית. הוא הולך איתי, ויחד אנו מחפשים את הדרך שבה אוכל להיות נוצרייה בלי שאכחיש או אנטוש דבר מזהותי היהודית, אלא אחווה אותה במלואה. במידה קטנה ביותר, אני מרגישה כאילו אנחנו הוגים בכנסייה הראשונה, יהודים וגויים קתולים, כשכולם צועדים לקראת "מימוש" בישוע.

אני משוכנעת כי ישוע, באמצעות האמונה הנוצרית, מבקש ממני להיות אחראית ולהשתחרר אישית, בצורה דינמית ואמיתית הרבה יותר מאשר שמירת המצוות הקפדנית והציות לרבי – ובצורה הרבה יותר תובענית. אני מעדיפה את דרכו של ישוע אלפי מונים, משום שזוהי דרך המאופיינת באהבה, ואהבה זו לוקחת אותנו ישירות אל מעמקי הנפש, היכן שהאמת שלנו מצויה בו [בישוע], היכן שאנו יכולים להתבונן בעצמנו ובסובבים אותנו דרך עיניו של ישוע; היכן שנמצא 'המקום', היכן שאנו יכולים להצטרף לשכינה פנים אל פנים. התורה דומה למומחה. היא יכולה להוביל אותנו רק אל סף המלכות, אך לאחר מכן – אנו יכולים להיכנס לארמון רק באמצעות ישוע המשיח. ההחלטה לנטוש עצמנו למענו, לשים את חיינו בידיו ולתת לו להוביל אותנו – שייכת לנו. הוא מזמין אותנו, אך מאפשר לנו בחירה חופשית.

הוא ממלא אותנו באהבתו ומבקש מאתנו לעשות כמותו. אהבתו משמעותה גם לבחור להישאר פתוחים, לאפשר לעצמנו להיפגע: עבורי, מעל לכול, משמעות הדבר הייתה הסבל של הקרע ביני לבין משפחתי, הנוסטלגיה של עמי, הכאב בכך שהם עדיין מצויים מחוץ לאור האמיתי, מחוץ לארץ המובטחת, כולם עדיין תחת עול המצוות. ועדיין, הבחירה בקב"ה, היא בלתי ניתנת לשינוי. בחסדו הוא בחר בעם ישראל, ובחירתו היא מעשה יצירתי של אהבה למען אהבה; ועל כן אני משוכנעת כי העם היהודי יבין יום אחד כי ישוע הוא המשיח, משום שהוא האהבה עצמה. אני יודעת זאת. אני חווה את האהבה הזו בכל יום.

ועכשיו... מדוע אני "קתולית למען ישראל"? משום שכקתולית למען ישראל אני מזמינה את בני ובנות העם היהודי לבוא אל מרגלות הצלב, ומזמינה את הנוצרים ללכת לפגוש אותם שם, כאביו של הבן האובד. אני חושבת שוב על המצווה מספר דברים: "ובחרת בחיים!". הרבנים מסבירים לנו כי הבחירה בחיים משמעותה הבחירה לשמור את מצוות התורה. עבורי, בישוע ובגופו, הכנסייה הקתולית, מצאתי כי הבחירה בחיים משמעותה פשוט לבחור להיות פתוחים, לאפשר לעצמנו להיפגע ולאפשר למישהו לחדור לעצמנו, לאהוב כפי שאלוהי ישראל אהב את עמו בכך שנתן לנו את בנו יחידו, ישוע המשיח. 

Go to top