יהודים קתולים והתורה

חלק שני: האם ישוע ביטל את שמירת התורה?

לימוד הכנסייה המסורתי הוא כי הברית החדשה הגשימה את תורת משה ועל כן הביאה לסיומה. הטיעונים התומכים בדעה זו בוססו הן על כתבי הקודש הן על דוקטרינה של הכנסייה. אלה המבוססים על כתבי הקודש מצטטים רבות את לימודיו של פולוס, ומפרשים דברים או מעשים מסוימים של ישוע כאילו ביטלו את התורה. מטרת מאמר זה היא לבחון כמה טיעונים המבוססים על כתבי הקודש, התומכים בפירוש המסורתי שעל פיו פטורים משמירת התורה לא רק הגויים – אלא גם יהודים מאמינים בישוע שנטבלו. נבחן אירועים מסוימים שעל פי הפירוש המקובל היה בהם כדי להראות שישוע ביטל את שמירת התורה. במאמר הבא נבחן כמה קטעים מאיגרותיו של פולוס ומהאיגרת אל העברים.

הקתכיזם של הכנסייה הקתולית עצמו מכיר בכך שישוע לא ביטל את התורה ואף לא הוסיף חוקים חדשים מחוצה לה:

תורת הבשורות מגשימה את מצוות התורה. הדרשה שנשא ישוע על ההר – שהייתה רחוקה מביטול או מהפחתת חוקי המוסר של התורה – הוציאה לאור את הפוטנציאל החבוי בהם והציגה את הדרישות החדשות העולות מהם: דרשת ההר מגלה בשלמותה את האמיתות האלוהית והאנושית של מצוות התורה. אין בה תוספת של חוקים ומצוות חיצוניים חדשים, אלא היא ממשיכה בתיקון ובשיפור לב האדם – המקור למעשיו – שבו בוחר האדם בין הטהור לטמא ושבו נוצרות האמונה, התקווה והאהבה, ואיתן המעלות הטובות האחרות. אם כן, הבשורה מביאה להשלמת התורה באמצעות חיקוי שלמותו של האב ונדיבות ליבו, דרך סליחה לאויבים ותפילה עבור הרודפים. (קכ"ק 1968)

ועדת הוותיקן לקשרי דת עם היהודים מציינת במסמך משנת 1985, "הערות באשר לדרך הנכונה להצגת היהודים והיהדות בלימודי הכנסייה הקתולית", כי ישוע היה יהודי שומר מצוות אשר "חפץ להיכנע לתורה" ואשר הורה לתלמידיו לשמור את התורה. כאשר אנו קוראים את הקטעים שבהם נדמה כי ישוע מפר את התורה או מערער על סמכותה של התורה – קריאה מושכלת בברית החדשה, תוך ידיעת המסורת היהודית, מגלה כי דעותיו של ישוע המשיח באשר לתורה מעולם לא הפרו את דרכי הפירוש של היהדות הפרושית דאז.

ישוע והכשרות

"אָמַר לָהֶם [יֵשׁוּעַ]: "גַּם אַתֶּם חַסְרֵי הֲבָנָה כָּל כָּךְ? הַאִם אֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְתוֹךְ הָאָדָם מִן הַחוּץ אֵינוֹ יָכוֹל לְטַמֵּא אוֹתוֹ, כִּי אֵינוֹ נִכְנָס אֶל לִבּוֹ אֶלָּא לְבִטְנוֹ וְיוֹצֵא אֶל הַמּוֹצָאוֹת?" – בְּכָךְ טִהֵר אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים." (מרקוס ז, 18–19)

Jesus was an observant Jewקטע זה מצוטט לעתים קרובות כדי להראות כי ישוע ביטל את מצוות התורה באשר למאכלים טהורים וטמאים. טרם נבחן את הכתוב, שתי עובדות עומדות נגד פירוש זה. ראשית, השליחים מעולם לא טענו כי ישוע ביטל את חוקי הכשרות. ההפך הוא הנכון: פטרוס מעיד על עצמו כי מעולם לא אכל אוכל לא כשר; היהודים המאמינים בישוע היו "קנאים לתורה"; ופולוס, שהיה מצטט ודאי את הקטע שלעיל מדברי ישוע, אם ישוע אכן היה מבטל בדבריו את המצווה הכשרות – אפילו הוא מעולם לא הזכיר זאת. בוויכוחיו עם היהודים הטוענים כי על הגויים לשמור את התורה ובעימותו עם פטרוס באיגרת אל הגלטים, פולוס היה מזכיר ללא ספק את דברי ישוע אם כוונתו של ישוע אכן הייתה לבטל את מצוות הכשרות. לכן אם ישוע אכן ביטל את מצוות הכשרות – הוא נכשל להעביר מסר זה לשנים עשר תלמידיו אף שבקטע המצוטט, מרקוס ז, הוא מדבר אליהם ישירות! והטענה כי ישוע ביטל את מצוות הכשרות – וכי אף אחד לא ידע על כך – מעלה בעיות חמורות באשר למשמעות המסורת המקודשת.

הכשרות היא מצווה מן התורה שהייתה במרכז חיי היום יום של העם היהודי. גוי או יהודי שאינו שומר כשרות אינם יכולים לתפוס כמה מזעזעת ומשמעותית הצהרה מסוג האמור לעיל הייתה עשויה להיות. ביטול מצוות הכשרות היה פוגע בלב ליבם של האמונה והמנהגים היהודיים. הצהרה כזו הייתה הופכת במהרה לחדשה מרעישה! לו רצה ישוע לבטל את מצוות הכשרות והאיסור על אכילת מאכלים טמאים – הוא לא היה עושה זאת ב"שיחה פרטית" עם תלמידיו (שככל הנראה לאחר מכן שכחו את דבריו) ובצורה כה מעורפלת. על מנת לבטל מצווה כה ברורה בתורה, מצווה המצויה כה עמוק בחיי כל יהודי, על ישוע היה לצאת בהצהרה ברורה ונחרצת כי מה שהיה אסור בעבר – מותר מעתה.

מרקוס פותח את פרק ז בדיון על מנהג קנאי ששמרו הפרושים ותלמידיהם – אכילת מזון רק לאחר נטילת ידיים כהלכה. כמה פרושים שאלו את ישוע מדוע תלמידיו אינם מקיימים מנהג זה; ישוע השיב להם כי מי שעושים זאת מתרכזים בטפל ומעוותים את אדיקותם  – כאילו אדם נטמא מבחינה מוסרית על ידי מה שנכנס אל פיו (אוכל שנאכל בידיים טמאות), ולא על ידי מה שיוצא מפיו (הדרכים הרבות שבהן יכול אדם לחטוא בדבריו ובמילותיו). ישוע מוכיח את טענתו בהצגת מקרה שבו אדם צעיר השתמש בלשונו כדי להימנע מתמיכה באביו הנזקק – והרבנים אישרו את מעשיו.

[נתקלתי בפירוש תלמודי שעל פיו הרבנים מסכימים עם דעתו של ישוע. הפרושים שאיתם מדבר ישוע הם אינם 'חכמינו זכרונם לברכה', חכמי המשנה והתלמוד, הפרושים שדבריהם ביסוד היהדות כפי שאנו מכירים אותה. אנשים רבים כונו בשם 'פרוש'. הדבר היחיד המשותף ביניהם היה כי כולם קיבלו את סמכותם של הרבנים בפירוש התורה ובפסיקת הלכות בשם אלוהים. אך בתלמוד יש דרך פשוטה להבדיל בין הפרושים ששנאו את ישוע לבין אלה שהתיידדו ואף התייעצו עימו: מוסבר שם כי בתקופה שקדמה לחורבן בית המקדש שכחו הרבנים כי מטרת התורה הייתה השגת קרבה ואחדות עם אלוהים. וכפי שאומר זאת התלמוד: הם לא דקלמו את הברכה שיש לברך לפני לימוד תורה, ברכה המכירה בכך שהתורה מקורה באלוהים ומטרתה היא קידוש פנימי של השומרים אותה. הרבנים שהתעלמו מברכה זו הם הם שהתנגדו לישוע. מובן שלא כל הרבנים שכחו את משמעות התורה. רבן גמליאל למשל, הפרוש הגדול ביותר בזמנו, אשר הגן על פטרוס והשליחים כשהובאו לפני הסנהדרין, מצוטט לא פעם בתלמוד. חז"ל, כמו רבן גמליאל, היו אלה שידעו כי מטרת התורה היא קידוש פנימי של מי ששומרים אותה, ובכך היו בעלי תפיסה דומה לזו של ישוע באשר לתורה. זו הסיבה, ללא ספק, שבעטיה היה יכול ישוע להותיר את תלמידיו תחת מרותם (מתי כג, 1–3).]

הבה נשים לב כי ישוע מעולם לא דיבר על מאכלים אסורים, לא כשרים, אלא רק על מאכלים טמאים מבחינה הלכתית. מאכל לא כשר הוא בשר בהמה שעל פי התורה אינה מותרת באכילה. אך גם בשר בהמות כשרות על פי התורה יכול ליהפך טמא מבחינה הלכתית. בהמה מתה שלא נשחטה כהלכה היא בהמה טמאה מבחינה הלכתית; בשר בהמה טהורה עשוי ליהפך לטמא במגע עם חפץ טמא. וכך למשל, חתיכת בשר הנוגעת בגווייה הופכת טמאה; כמו כן, היא יכולה להפוך לטמאה אם מבשלים אותה בסיר טמא (זו הסיבה שמרקוס מזכיר את רחיצת הסירים בתחילת הפרק). מאכל יכול להיפך לטמא גם כאשר הוא נאכל ללא נטילת ידיים כהלכה. וכאשר אדם אוכל מאכל טמא – הוא נטמא בעצמו. לטוהרה הלכתית אין כל קשר לטוהרה מוסרית. אין לה כל קשר לחטא. היא קשורה רק למצב הגופני, ולא לזה הנפשי.

ישוע מייחס את המונח 'טומאה', שבאופן רגיל מתייחס לטומאה הלכתית, לטומאה מוסרית. ככל הנראה היה זה שימוש חדש במילה. בכל מקרה, ברור כי הוא משתמש במונח 'טמא' במשמעות שחיתות מוסרית. ואם כך, כל רב מאז ומעולם מסכים איתו: אין דבר הנכנס לפיו של אדם היכול לגרום לשחיתות מוסרית; מה שיוצא מפיו של אדם מטמא אותו והופך אותו למושחת מבחינה מוסרית. מה שנכנס לפיו של אדם יכול לגרום רק לטומאה הלכתית. אם כן, נדמה כי כוונת התוכחה של ישוע היא שאנשים הקפידו להימנע מטומאה הלכתית העשויה לנבוע ממה שהם מכניסים לפיהם יותר מאשר הקפידו להימנע מטומאה מוסרית, הנובעת ממה שיוצא מפיותיהם.

אין כל בסיס לטענה כי בקטע זה במרקוס מתיר ישוע לאכול מאכלים לא כשרים. הוא כלל אינו מזכיר מאכלים טמאים. הוא גם אינו מכחיש את חובתם של הכוהנים לשמור את מצוות הכשרות ההלכתית. הוא מלמד כי קפדנות הלכתית היא אדיקות שאינה במקומה, כאשר היא אינה מלווה בטוהרה מוסרית וברחמים.

אך לאור האמור לעיל, אתה עשוי לחשוב כי ישוע אכן התיר לאכול הכול, משום שאם אכילת בשר לא כשר אינה גורמת לשחיתות מוסרית – מדוע זה חשוב?

אין זה חשוב לגויים, אלא רק ליהודים. אלוהים מעולם לא ציווה על הגויים, כפי שכן ציווה על היהודים, להימנע מאכילת בשרן של בהמות מסוימות. תומס אקווינס, התיאולוג הדגול ביותר בתולדות הנצרות, כותב (מכלול התאולוגיה I.II.98.5) כי ב"תורה הישנה" שני סוגי מצוות יסודיים: חוקים טבעיים וחוקים שנוספו עליהם לקידוש העם היהודי. מטרת הסוג השני הייתה לספק לעם היהודי "זכות קדושה מתוך כבוד למשיח שהיה עתיד להיוולד מעם זה". הוא משווה את העם היהודי לכוהנים הכפופים לחוקים שמטרתם "קדושה יתרה": "כוהנים המוקדשים לעבודת האל כפופים לחוקים ולמצוות שאינם חלים על הדיוטות; באופן דומה כפופים נזירים בשל התנזרותם למעשי שלמות – כאלה שאנשי העולם אינם כפופים להם. כך, באופן דומה, עם זה [העם היהודי] היה כפוף למצוות מיוחדות שעמים אחרים לא היו כפופים להן".

ב"מכלול התיאולוגיה" (I.II.102.6) דן תומס אקווינס במה שהוא קורא לו "מצוות פולחניות" של התורה. הוא מסביר כי אלה היו משמעותיות משתי סיבות: משום שהן היו הולמות את עבודת אלוהים ומשום שהן בישרו משהו "הנוגע לאופן חייו של המאמין/הנוצרי". כתגובה להתנגדות הראשונה, שעל פיה לא הייתה כל סיבה הגיונית למצוות שאסרו על אכילת בשר בהמות מסוימות, מסביר תומס את מצוות סוגי הבשר הלא כשר בפירוט רב; הוא מראה כיצד הן הולמות את דרך עבודת אלוהים ומבשרות את אופן חייו של המאמין בישוע. הוא כותב כי "התורה מבחינה בין שני סוגי זיהום או טומאה; האחד, טומאת החטא – שבו נטמאת הנפש; השני, טומאת הגוף – סוגי השחיתות למיניהם. בדַברנו, אם כן, על סוג הטומאה הראשון אין אף מאכל טמא ואין מאכלים שביכולתם לטמא בני אדם"; לכן אנו קוראים (מתי טו, 11): " לֹא הַנִּכְנָס אֶל הַפֶּה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה - זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם." מילים אלה מוסברות כמתייחסות לחטא (מתי טו, 17). אך מאכלים מסוימים כן יכולים לטמא את הנפש בשגגה; בניגוד לנדר או בשל תאווה יתרה; או שבגללם נוצר תמריץ לתאווה, ומשום כך יש הנמנעים מיין ומבשר." זהו הפירוש המסורתי היהודי למצוות באשר לסוגי בשר לא כשר – שהם מטמאים את הגוף בצורה כזו המקשה על האדם לפתוח את ליבו לקדושה.

תומס מסביר בפירוט רב את מצוות סוגי הבשר האסורים באכילה. איננו חייבים לקבל את כל פירושו כדי להכיר בכך שהוא האמין ללא ספק כי לשמירת הכשרות היה ערך דתי אמיתי וחשוב, וכי ערך זה – כפי שהוא מתאר זאת – אינו רלוונטי פחות בימינו מאשר היה לפני שקם ישוע לתחייה.

ישוע והשבת

פעמים רבות בבשורות מואשם ישוע כי הוא מחלל את השבת, כמעט כולן בעת שריפא חולים. על מנת להבין מקרים אלה בצורה נכונה עלינו לזכור כי הרבנים אסרו על ריפוי בשבת פן בשל כך יטחן החולה תרופות בשבת – וטחינה הייתה אסורה על פי התורה. במילים אחרות, האיסור לרפא בשבת היה סייג למצווה מהתורה (שבת נג, ע"ב; ראו פירוש רש"י). אך האיסור על ריפוי כפי שלימדו הפרושים בתלמוד, איסור שנכלל מאוחר יותר בהלכה היהודית, לא חל על מחלות חמורות. מדוע, אם כן, התנגדו הפרושים למעשי הריפוי של ישוע? ובכן, חלקם התנגדו וחלקם לא התנגדו. בקרב הפרושים הייתה קשת רחבה של דעות בנושאים רבים. בדיוננו זה נחלק את הפרושים לשני מחנות: אלה שהתנגדו לישוע ואלה שלא התנגדו לו. אכן, כשאמר ישוע:

"הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מֹשֶׁה. לָכֵן כָּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לָכֶם עֲשׂוּ וְשִׁמְרוּ..." (מתי כה, 2–3)


הוא לא התכוון לפרושים שהתנגדו לתורתו. הסיבה שהוא לימד כי על תלמידיו לציית ללימודי הפרושים היא פשוטה: חברה יהודית או נוצרית דתית זקוקה למצוות חיצוניות, אך ישוע לא לימד את המצוות המעשיות שבתורה. לא זו הייתה מטרתו. יתרה מכך, על מנת להבין את המצוות המעשיות בתורה הוא הפנה ללימודם של הפרושים – הפרושים שלא התנגדו לו. המצווה שחוקקו באשר לשבת למשל, כפי שמופיעה בתלמוד, זהה ביותר למה שלימד ישוע: אם צריך לרפא מותר לרפא. אכן, אנו מוצאים כי רבים מדברים של ישוע מופיעים בצורה זו או אחרת בספרות חז"ל. רבן גמליאל, שהגן על פטרוס והשליחים בפרק ה במעשי השליחים, היה הרב הפרוש הגדול בזמנו.

בפרק יב בבשורת מתי מואשמים תלמידי ישוע בחילול התורה, משום שקטפו שיבולים בשבת. גם במעשה זה הם הפרו את מצוות חז"ל, משום שאף על פי שאסור לקצור בשבת – כאשר גרעיני החיטה יבשים האיסור הוא דרבנן; ומאחר שבקרוב הייתה החיטה אמורה להיקצר – ניתן להניח כי היא הייתה בשלה ויבשה בעת שקרה המקרה הנידון. נוסף על כך, יש לנו עדות בתוך הטקסט כי המקרה נגע לאיסור דרבנן.

מתי יב, 1–6

בְּאוֹתָהּ הָעֵת עָבַר יֵשׁוּעַ בְּשַׁבָּת בִּשְׂדֵה קָמָה; תַּלְמִידָיו הָיוּ רְעֵבִים וְהֵחֵלּוּ לִקְטֹף שִׁבֳּלִים וְלֶאֱכֹל. רָאוּ זֹאת הַפְּרוּשִׁים וְאָמְרוּ לוֹ: "הִנֵּה תַּלְמִידֶיךָ עוֹשִׂים מַה שֶּׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת." הֵשִׁיב לָהֶם: "הַאִם לֹא קְרָאתֶם מַה שֶּׁעָשָׂה דָּוִד כַּאֲשֶׁר רָעַב הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ? הֲרֵי נִכְנַס לְבֵית הָאֱלֹהִים וְאָכַל אֶת לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלֹּא הָיָה מֻתָּר לוֹ וְלַאֲנָשָׁיו לֶאֱכֹל כִּי אִם לַכֹּהֲנִים בִּלְבַד. הַאִם לֹא קְרָאתֶם בַּתּוֹרָה כִּי בְּשַׁבָּתוֹת מְחַלְּלִים הַכֹּהֲנִים אֶת הַשַּׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ וְאֵין עֲלֵיהֶם אַשְׁמָה? וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁגָּדוֹל מִן הַמִּקְדָּשׁ נִמְצָא כָּאן.

בפסוק 5 ישוע מרמז ככל הנראה לעובדה שהרבנים פטרו את הכוהנים ששירתו בבית המקדש משמירת ה"סייגים" למצוות התורה, סייגים שנחקקו כאמצעי ביטחון נגד הפרת מצוות התורה באשר לשבת מתוך רשלנות (ביצה עא, ע"ב). הרבנים האמינו כי ניתן לסמוך על הכוהנים שישמרו את מצוות התורה משום שבהימצאם בנוכחות אלוהים בבית המקדש ודאי לא יתרשלו בשמירתן. בפסוקים 5 ו-6 מתייחס ישוע לפטור שהיה נחלת הכוהנים וטוען כי יש לפטור גם את תלמידיו שלו מאיסור הרבנים, איסור שהואשמו בהפרתו, משום שהם היו איתו, והוא היה "גָּדוֹל מִן הַמִּקְדָּשׁ". ישוע אינו מציג שני טיעונים במקרה זה, אלא רק אחד: "כשדוד ואנשיו היו רעבים היה מותר להם לאכול את מה שבאופן רגיל מותר רק לכוהנים לאכול. תלמידיי רעבים, ולכן גם להם מותר לעשות את מה שמותר לכוהנים בבית המקדש לעשות כדי לאכול, בהימצאם במצב דומה: להפר איסור דרבנן; שכן הסיבה שהרבנים פטרו את הכוהנים נכונה גם לגבי תלמידיי – גם הם נמצאים בבית המקדש, בנוכחותו של מישהו גדול יותר מבית המקדש".

ישוע כיבד מאוד את מצוות הרבנים. הוא אינו אומר: "ובכן, הם הפרו רק את מצוות דרבנן , אז מה?" לא, להפך – הוא מעוניין מאוד להצדיק את התנהגות תלמידיו במסגרת המצוות.

ישוע אינו מלמד כי ניתן להפר את איסור המלאכה בשבת למען עשיית מעשי צדקה כלשהם. המעשה היחיד (למעט מקרה קטיפת השיבולים) של ישוע למען אחרים, מעשה שהביא להאשמות באשר לחילול השבת, הוא ריפוי; ודבריו באשר לריפוי בשבת זהים כמעט לחלוטין לדברי חז"ל, דברים הנשמרים עד לימינו אנו – מותר לרפא בשבת. מצוות השבת מחייבות מנוחה תוך חיקוי מנוחתו של אלוהים. מנוחה זו מוגדרת בתורה באמצעות איסורים שאינם מתירים מעשי צדקה. להוציא מקרים דחופים שבהם מצויים חיי אדם בסכנה ("פיקוח נפש") – יש לחכות לצאת השבת בשביל כל דבר המצריך את חילולה. ובאותו זמן, משום שהשבת היא יום מנוחה זוהי הזדמנות לעשות מעשי צדקה רבים שאינם גורמים לחילול שבת. אכן, השבת עצמה היא מקור לצדקה – שכן היא היום של אחדות בין אלוהים לבין עם ישראל, יום מלא חסד אלוהי הגורם לאדם לעשות מעשי צדקה. השבת מצויה בלב ליבו של הקשר עם אלוהים, ולכן יש להשוותה לסעודת האדון באמונה הקתולית.

פטרוס ומראה בעלי החיים

מעשי השליחים י, 9–28

... עָלָה כֵּיפָא אֶל הַגַּג לְהִתְפַּלֵּל; זֶה הָיָה בְּעֵרֶךְ בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם. הוּא הָיָה רָעֵב וְרָצָה לֶאֶכֹל. אֲבָל בְּעֵת שֶׁהֵכִינוּ אֶת הָאֹכֶל הָיְתָה עָלָיו הָרוּחַ וְהִנֵּה הוּא רוֹאֶה אֶת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְיוֹרֵד אֵיזֶה כְּלִי דּוֹמֶה לְמִפְרָשׂ גָּדוֹל, מוּרָד בְּאַרְבַּע קְצוֹתָיו אֶל הָאָרֶץ, וּבוֹ מִכָּל חַיּוֹת הָאָרֶץ וְהָרְמָשִׂים וּמִכָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם. וְקוֹל הָיָה אֵלָיו: "קוּם, כֵּיפָא, שְׁחַט וֶאֱכֹל!" אָמַר כֵּיפָא: "בְּשׁוּם פָּנִים לֹא, אֲדוֹנִי, כִּי מֵעוֹלָם לֹא אָכַלְתִּי שׁוּם פִּגּוּל וְטָמֵא." שֵׁנִית הָיָה הַקּוֹל אֵלָיו: "לַאֲשֶׁר טִהֵר אֱלֹהִים, אַתָּה אַל תִּקְרָא 'טָמֵא'." כָּךְ הָיָה שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים וּמִיָּד נִלְקַח הַכְּלִי הַשָּׁמַיְמָה. כֵּיפָא הָיָה עוֹדֶנּוּ חוֹכֵךְ בְּדַעְתּוֹ מַה כַּוָּנַת הַמַּרְאֶה שֶׁרָאָה, וְהִנֵּה הָאֲנָשִׁים, שֶׁנִּשְׁלְחוּ מֵאֵת קוֹרְנֶלְיוֹס וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, עָמְדוּ בַּשַּׁעַר. הֵם קָרְאוּ וְשָׁאֲלוּ אִם שִׁמְעוֹן הַמְכֻנֶּה כֵּיפָא מִתְאָרֵחַ שָׁם. כְּשֶׁהִרְהֵר כֵּיפָא עַל הַמַּרְאֶה אָמְרָה לוֹ הָרוּחַ: "הִנֵּה כַּמָּה אֲנָשִׁים מְבַקְשִׁים אוֹתְךָ. קוּם, רֵד וְלֵךְ אִתָּם, אַל תְּהַסֵּס, כִּי אֲנִי שְׁלַחְתִּים." יָרַד כֵּיפָא אֶל הָאֲנָשִׁים וְאָמַר: "הִנֵּה אֲנִי הָאִישׁ שֶׁאַתֶּם מְבַקְשִׁים. לְשֵׁם מַה בָּאתֶם?" הֵשִׁיבוּ וְאָמְרוּ: "שַׂר הַמֵּאָה קוֹרְנֶלְיוֹס, אִישׁ צַדִּיק וִירֵא אֱלֹהִים אֲשֶׁר שֵׁם טוֹב לוֹ בְּקֶרֶב כָּל הָעָם הַיְהוּדִי, צֻוָּה עַל-יְדֵי מַלְאָךְ קָדוֹשׁ לִקְרֹא לְךָ אֶל בֵּיתוֹ וְלִשְׁמֹעַ דְּבָרִים מִפִּיךָ." כֵּיפָא הִזְמִינָם לְהִכָּנֵס וְאֵרַח אוֹתָם. לְמָחֳרָת קָם וְיָצָא אִתָּם, וְכַמָּה מִן הָאַחִים שֶׁבְּיָפוֹ נִלְווּ אֵלָיו. יוֹם לְאַחַר מִכֵּן בָּאוּ לְקֵיסַרְיָה, וְקוֹרְנֶלְיוֹס חִכָּה לָהֶם עִם בְּנֵי מִשְׁפַּחְתוֹ וִידִידָיו הַמְקֹרָבִים שֶׁכִּנֵּס אֶצְלוֹ. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ כֵּיפָא נִגַּשׁ אֵלָיו קוֹרְנֶלְיוֹס, נָפַל לְרַגְלָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה. הֵקִים אוֹתוֹ כֵּיפָא בְּאָמְרוֹ: "קוּם! גַּם אֲנִי עַצְמִי בֶּן אֱנוֹשׁ". כְּשֶׁהוּא מְשׂוֹחֵחַ אִתּוֹ נִכְנַס הַבַּיְתָה וּמָצָא נֶאֱסָפִים רַבִּים. אָמַר לָהֶם: "אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאָסוּר לְאִישׁ יְהוּדִי לִהְיוֹת חָבֵר לְנָכְרִי אוֹ לָבוֹא אֵלָיו, אַךְ לִי הֶרְאָה אֱלֹהִים שֶׁלֹּא לִקְרֹא לְשׁוּם אָדָם 'שִׁקּוּץ' אוֹ 'טָמֵא'.

את חלומו של פטרוס פירשו כמסר מאת ישוע כי מותר לאכול בשר שאינו כשר על פי התורה. אך הבעיה בפירוש מסוג זה, כפי שדנו בפרק ז בבשורת מרקוס, היא שפטרוס מעולם לא העביר מסר כזה ליתר השליחים; ובצדק: הוא עצמו אינו מפרש מראה זה כהיתר אכילת מזון לא כשר, אלא כהיתר המגע בין בני אדם: אָמַר לָהֶם: "אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאָסוּר לְאִישׁ יְהוּדִי לִהְיוֹת חָבֵר לְנָכְרִי אוֹ לָבוֹא אֵלָיו, אַךְ לִי הֶרְאָה אֱלֹהִים שֶׁלֹּא לִקְרֹא לְשׁוּם אָדָם 'שִׁקּוּץ' אוֹ 'טָמֵא'." (פסוק 28)

בכל מקרה, המראה שנגלה לפטרוס הוא מעורפל. לו רצה ישוע ללמדו כי מותר לאכול מאכלים לא כשרים – על המראה היה להכיל אך ורק בעלי חיים שאסור לאכול את בשרם. מאחר שבמראה ניגלו לפניו כל סוגי בעלי החיים, היה באפשרותו לשחוט ולאכול את הכשרים שבהם. לא יעלה על הדעת כי איסור העומד במרכז חיי הדת היהודית יבוטל באמצעות מסר מעורפל המועבר בעת חזון. ולו הציג פטרוס את חלומו לזקני הקהילה בירושלים כמסר מאת האדון כי חוקי הכשרות בטלים – היו דוחים זאת על הסף; ואכן, היו עושים זאת בצדק, מאותה סיבה שהכנסייה דוחה על הסף חזיונות הנגלים ליחידים – פירוש שכזה סותר את דבר אלוהים בכתבי הקודש. האיסור על אכילת בשר לא כשר נשאר נכון עבור מאמינים למשך זמן רב. אף בדידאכה (חיבור נוצרי קדום מסוף המאה הראשונה או תחילת המאה השנייה) יש קטע המעודד הימנעות מאכילת בשר לא כשר: "ובאשר לבשר, שמרו את אשר אתם יכולים לשמור. אך הישמרו מאוד מפני זבחי אלילים, שכן זהו פולחן אלים." (6, 3)