זוכרים את פולוס השליח

יהודה ושומרון לאור מתנתו וקריאתו של אלוהים עבור העם היהודי

עבור רוב היהודים פולוס השליח היה יהודי בוגד; זיכרונו בתודעתם מהול פולוס השליחבמרירות בשל הביקורת שהעביר על הדת היהודית לאחר שנעשה תלמיד נלהב של ישוע מנצרת. אולי הגיע הזמן לאזן את הדעה השלילית הזו באמצעות איגרת שכתב פולוס לכנסייה הרומית בערך בשנת 50 לספירה, ובה הוא מגן בתקיפות על העם היהודי. חוקרים מעריכים כי המטרה העיקרית לכתיבת איגרת זו הייתה לעודד את הדו-קיום בין היהודים לנוצרים, כמו גם למנוע בעד נוצרים רומים מלתמוך ברגשות האנטי-יהודיים שהלכו וגברו ברומא באותה התקופה. התמיכה המשמעותית שמציג פולוס באיגרת זו הייתה הבסיס המקראי החשוב ביותר לתפנית שעברה הכנסייה הקתולית ביחסה אל היהודים בוועידת הוותיקן השנייה. ניתן לשער כי אילו היו מבינים את הגנתו של פולוס על היהודים ומצייתים לדבריו, לעולם לא היה מתפתח בכנסייה הבוז כלפי העם היהודי.

באיגרת זו לנוצרים הרומים יש הצהרה אחת הראויה לתשומת לב מיוחדת בזמננו אנו, בעת שהעולם כולו מתייחס למתיישבי יהודה ושומרון כעבריינים, שלא לומר יצורים מרושעים, ודורש כי יתפנו מאזורים אלה לאלתר. הטינה ה'אנטי-התיישבותית' הזו נובעת למעשה ממוסדות וכנסיות נוצריים, שיחסם ליהודים צריך להיות שונה בעקבות איגרתו של פולוס לרומים – אם כי ברור שיחסם אינו שונה כלל וכלל. בשנים האחרונות הוציאו מועצת הכנסיות העולמית, הכנסייה הפרסביטריאנית (ארה"ב), השליחים וכנסיית המשיח המאוחדת (Disciples and United Church of Christ), המועצה המרכזית של הכנסייה המנוניטית, והארגונים הנוצרים-פלשתינאים סאביל (Sabeel) וקיירוס פלסטין (Kairos Palestine) גינויים חריפים נגד ישראל / מתיישבי יהודה ושומרון – וזו רק רשימה חלקית. לאחרונה החליטה הכנסייה המתודיסטית המאוחדת להעניש את היהודים ביהודה ושומרון באמצעות הטלת חרם. נוצרים אלה מהזרם המרכזי בנצרות אינם רק מגנים ומרשיעים את היהודים ביהודה ושומרון על כך שהם יושבים במולדתם משכבר הימים, אלא נוצרים אלה גם משפיעים על מדינאים ופוליטיקאים בכירים ועל ארגונים חוץ-ממשלתיים – לעשות כמותם, ואף גרוע מכך.

מבלי להתייחס לטיעונים החוקיים, הסוציו-דתיים וההיסטוריים התומכים ביישובים יהודיים ביהודה ושומרון – על נוצרים אלה לבחון את עמדתם, שכן היא עומדת בסתירה לעמדתו של פולוס בעניין זה. באיגרתו לנוצרים הרומים אומר פולוס על היהודים: "אָמְנָם בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּשׂוֹרָה הֵם אוֹיְבִים בִּגְלַלְכֶם, אֲבָל בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּחִירָה אֲהוּבִים הֵם בִּגְלַל הָאָבוֹת, שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ" (רומים יא, 28¬–29). בהקשר של היות עם ישראל העם הנבחר, בשל האבות אברהם, יצחק ויעקב, פולוס מאשר כי 'המתנות והבחירה' אינן ניתנות לביטול. בהתייחסות זו לעניין 'המתנות והבחירה'  שהוענקו בצורה פלאית לצאצאיהם של האבות – אף אחד אינו יכול להכחיש כי המתנה שקיבלו בצורת 'ארץ, מולדת' גם היא חלק מהמתנות החשובות ביותר. אין כאן שום התייחסות לעניין תיאולוגיית ההחלפה או הביטול של היהודים על ידי הנוצרים, שכן פולוס השליח מאשר כי המתנות, ובהן מתנת הארץ, אינן ניתנות לביטול. עניין זה אמור להיות ברור מאליו עבור כל הנוצרים המאמינים באשר הם, אך ברור שאין זה המצב.

עניין זה מוביל אותנו לחוסר ההבנה התמידי של פסוקים אלה במשך השנים. הפרופסור יוסף סיוורס חקר את תולדות הפירוש של פסוקים אלה, והוא מסכם בצורה הבאה סדרת אי הבנות בכנסייה הנוצרית, אי הבנות הקיימות כבר כמעט אלפיים שנה:

הבחנו כי הפירוש המוטעה שנתן אמברוסיאסטר לרומים יא, 29, פירוש המבוסס על טעות פשוטה או על תיאולוגיה מאולצת משהו הקשורה בטבילה – פירוש זה שלט בכיפה למעלה מאלף שנה, אפילו אחרי הרפורמציה הפרוטסטנטית. אראסמוס ואחרים תיקנו פירוש מוטעה זה על סמך שיקולים פרשניים. באופן דומה, תורתו של אוגוסטינוס באשר לחסד ולבחירה הקדומה, תורה שבה נזכר פסוק זה פעמים רבות, הייתה לה השפעה נרחבת על התיאולוגיה הקתולית והתיאולוגיה הפרוטסטנטית; אך פרשנות מודרנית מראה כי בפסוק זה פולוס אינו מתרכז בעניין הבחירה הקדומה דווקא. מצד שני, גישתו התיאולוגית של קארל בארת', שצמחה מתוך ניסיונו הפרקטי, סייעה בהארת המשמעות של רומים יא, 29 באור חדש. ולבסוף, פרצי הגות פרשנית ותיאולוגית נוספת נבעו מלימודיהם של ועידת הוותיקן השנייה ושל האפיפיור יוחנן פאולוס השני. (‘A History of the Interpretation of Romans 11:29’, in Annali di Storia dell’Esegesi 14/2 [1997], 381-442, p. 442).

קצת קשה להאמין שפסוק כה קטן ופשוט לכאורה ייאלץ להמתין עד אמצע המאה ה-20 כדי שנוצרים נאמנים יוכלו להבינו. פרופסור סיוורס מייחס עיכוב זה לדעות הקדומות העזות נגד יהודים הקיימות בקרב נוצרים, דעות קדומות אשר נמשכו ללא חת פחות או יותר עד השואה של הנאצים:

הפסוק, שהוא אולי ההצהרה התכליתית ביותר לנאמנותו של אלוהים, הוזנח זה מכבר או הציב קשיים. שהרי בהתבסס על קריאת פסוקים אחרים בכתבי הקודש דרך עיניים נוצריות, זה לא התקבל על הדעת כי עדיין יהיה קשר חיובי בין יהודים שלא קיבלו את ישוע כמשיח ובין אלוהים. על כן, נטען לעתים קרובות כי מתנותיו וקריאתו של אלוהים [עבור העם היהודי] הועברו בשלמותן לכנסייה הנוצרית או נידחו עד למועד שבו יקבלו היהודים את המשיח. עיניהם של תיאולוגים, סופרים, פרשנים וראשי כנסייה נוצריים נפקחו רק תחת השפעת ההתקפה האנטישמית במאה [הקודמת], והם נוכחו לדעת כי ייתכן שהטקסט שלפנינו, בהקשר של רומים ט-יא... עשוי לספק מפתח פרשני להבנה טובה יותר של הקשר בין העם היהודי ובין אלוהים והכנסייה. (עמ' 440 – 441).

כשפרצה השואה ציטטו קהילות נוצריות מכל הזרמים פסוק זה, שוב ושוב, כשניסו להביט ביהודים באור חדש ולהגביר את ההבנה והסובלנות כלפיהם. בייחוד בכנסייה הקתולית זהו אחד הפסוקים המצוטטים ביותר במסמכים העוסקים בקשר שבין יהודים לנוצרים. ללא ספק היה זה אחד הפרצים העיקריים לקראת ההכרה בחשיבות התיאולוגית המתמשכת של היהדות ושל העם היהודי, ולקראת הנטישה של גישות ההחלפה.

אך כשאנו נתקלים בגישות הנוצריות הנוכחיות כלפי היהודים מתיישבי יהודה ושומרון, קשה שלא לתהות האם הם תופסים את משמעותו המלאה של פסוק זה; ויתרה מכך, האם אנטישמיות מתמדת בחוגים מסוימים עדיין מונעת את הבנתו.

יוחנן בן-דניאל