השילוש הקדוש

Icon of the Blessed Trinity (Ruvlin)השילוש הקדוש הוא הסוד המרכזי באמונה הנוצרית. המונח מתאר את חייו של אלוהים – איחוד נצחי של שלוש ישויות, משפחה שחייה הם אהבה. האם רעיון השילוש הוא המצאה נוצרית, שאובה ממחשבות יווניות-רומיות פגניות? או האם יש רמזים לשילוש בתנ"ך ובמקורות יהודיים אחרים?

הקדמה

השילוש הקדוש הוא הסוד המרכזי באמונה הנוצרית. המונח מתאר את חייו של אלוהים – איחוד נצחי של שלוש ישויות, משפחה שחייה הם אהבה. ובשפה תיאורית יותר מגדירה הכנסייה את השילוש במילים אלה:

אנו מאמינים ומודים ללא סייג כי יש אלוהים אחד אמיתי, נצחי, בלתי משתנה, בלתי ניתן להבנה, כל-יכול ובל-יתואר – האב, הבן ורוח הקודש; אכן, שלוש ישויות, אך מהות אחת וטבע אחד. (קכ"ק 202)

פרנק שיד (תיאולוגיה למתחילים, עמ' 27) מתאר את השילוש בתיאור פשוט זה:

  1. בטבע האלוהי האחד יש שלוש ישויות – האב, הבן ורוח הקודש
  2. אף אחד מאלה אינו אחת מן הישויות האחרות – כל אחד מהם שלם בפני עצמו
  3. האב הוא אלוהים, הבן הוא אלוהים, רוח הקודש הוא אלוהים
  4. הם אינם שלושה אלוהים אלא אלוהים אחד

וכצפוי סוד זה הוא כה מפליא עד כי הינו גם אבן הנגף המרכזית עבור רבים המנסים להבין את האמונה הנוצרית ב-2000 השנים האחרונות. רבים בימינו מסכימים עם וולטיר, שכתב ב"מילון הפילוסופי" שלו:

וולטיר צודק בכך שהמונח 'שילוש' לא מופיע בכתבי הקודש. אך טענתו כי הלימוד על היות אלוהות משולשת ועל היות הפרדה בין שלוש ישויות בתוך המהות האחת אינו מופיע בכתבי הקודש – היא שגויה. במאמר זה נבחן את נוכחותו של השילוש הקדוש בכתבי הקודש – תחילה בתנ"ך ואז בברית החדשה. בחלק השלישי של מאמר זה נוסיף כמה ציטוטים נבחרים מכתבי אבות הכנסייה כדי להבין כיצד נתפסה האמונה בשילוש בכנסייה הקדומה.

אין צורך לומר כי נוכל אך לגרד אך את קצה הקרחון בהציגנו כאן את סוד השילוש, שעליו נכתבו ספרים על גבי ספרים. אך עצם העובדה שאנו קוראים לשילוש 'סוד' אין משמעותה כי זהו רעיון בלתי הגיוני ובלתי מובן לחלוטין, וכי עדיף לנו כלל לא לנסות להבינו. סוד איננו סתירה עצמית, אלא משהו שכן יכול להיות מובן, גם אם בצורה חלקית ועמומה – ורק משום שאלוהים בחר כן לגלות לנו רעיון זה. כפי שמלמד אותנו הקתכיזם של הכנסייה הקתולית:

השילוש הוא סוד אמונה בתכלית, אחד הסודות הנסתרים באלוהים, סוד שלעולם אינו יכול להיות ידוע ללא התגלות מאת אלוהים עצמו. ללא ספק, אלוהים הותיר עקבות של מהותו המשולשת בבריאה ובהתגלותו בתנ"ך. אך מהותו העמוקה ביותר כשילוש קדוש היא סוד שלא ניתן להבינו באמצעות היגיון בלבד או אפילו באמצעות האמונה היהודית – לפני התגלמותו של בן אלוהים בבשר ושליחת רוח הקודש. (קכ"ק 237)

שאלה חשובה אחת עולה מהפסקה שלעיל: אם השילוש הוא מהותו של אלוהים, והוא רוצה מאוד שנדע זאת, מדוע לא גילה לנו זאת מראש? מדוע לא הציג לנו את עצמו בבירור מלכתחילה, במקום להשאיר "עקבות של מהותו המשולשת בבריאה ובהתגלותו בתנ"ך"? הקדוש גרגוריוס מנציאנצוס, אב הכנסייה במאה הרביעית, מספק את התשובה:

התנ"ך מראה את האב בצורה ברורה, ואת הבן בצורה מעומעמת. הברית החדשה מגלה את הבן ומרמזת על אלוהותו של הרוח. כיום חי רוח הקודש בקרבנו ובכך הופך עצמו לידוע בצורה ברורה יותר. היה זה מסוכן לטעון בגלוי כי הבן הוא אלוהי כל עוד אלוהותו של האב לא הובנה במלואה, ועל אחת כמה וכמה, לפני שהתקבלה אלוהותו של הבן, להוסיף את כובד משקלו של רוח הקודש... היה ראוי יותר כי בהוספת מעט ידע בכל פעם, כפי שאומר דוד, בהתרוממות מגבורה אל גבורה – תואר תפארתו של השילוש היה זורח בהדרגה. (הדרשה התיאולגית החמישית, 31, 26)

החידה

ישוע הוא אלוהים

"שֶׁכֵּן אִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים כִּי אֲנִי הוּא, מוֹת תָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם [...] אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, בְּטֶרֶם הֱיוֹת אַבְרָהָם, אֲנִי הוּא." (יוחנן ח, 24, 58; ראה שמות ג, יד)
"אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ. שׁוּב הֵרִימוּ אֲבָנִים כְּדֵי לִרְגֹּם אוֹתוֹ... עָנוּ לוֹ: לֹא עַל מַעֲשֶׂה טוֹב נִרְגֹּם אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל חִלּוּל שֵׁם שָׁמַיִם וְעַל שֶׁבִּהְיוֹתְךָ אָדָם אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת עַצְמְךָ אֱלֹהִים." (יוחנן י, 30–33)
"הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב... הַאֵינְךָ מַאֲמִין שֶׁאֲנִי בָּאָב וְהָאָב בִּי?" (שם יד, 9–10)
"הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: 'אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!'" (שם כ, 28)

ראינו כבר במאמר אחר כי ישוע, באמצעות דבריו ומעשיו, רמז להיותו אלוהי. ואם לומר זאת באופן בוטה יותר, ישוע טען כי הוא אלוהים עצמו – טענה מזעזעת שהתקבלה ואומתה בכל זאת על ידי כותבי הברית החדשה ואבות הכנסייה. לא נבחן שוב טענות אלה כאן, אך מומלץ לקורא לקרוא או לסקור את המאמר על אלוהותו של המשיח, שכן מוצג בו הבסיס למאמר זה על השילוש הקדוש.

ישוע נבדל מן האב

ישוע טען להיותו אחד עם אלוהים. אך הוא גם גילה עצמו כנבדל מאלוהים האב. ישוע קרא לאלוהים 'אבי'. הוא התפלל לאלוהים. כותבי הברית החדשה הבחינו גם הם בין 'אלוהים האב' ובין 'ישוע המשיח אדוננו':

כָּל מִי שֶׁיּוֹדֶה בִּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם גָּם אֲנִי אוֹדֶה בּוֹ לִפְנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם. (מתי י, 32)
הַכֹּל נִמְסַר לִי מֵאֵת אָבִי וְאֵין אִישׁ מַכִּיר אֶת הַבֵּן, זוּלָתִי הָאָב; אַף אֵין אִישׁ מַכִּיר אֶת הָאָב, זוּלָתִי הַבֵּן וְכָל מִי שֶׁהַבֵּן רוֹצֶה לְגַלּוֹת לוֹ. (שם יא, 27)
אָבִי, אִם אֶפְשָׁר הַדָּבָר, הַעֲבֵר נָא מִמֶּנִּי אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת, אַךְ לֹא כִּרְצוֹנִי אֲנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ אַתָּה. (שם כו, 39)
וַאֲנִי אֲבַקֵּשׁ מֵהָאָב וְיִתֵּן לָכֶם מְנַחֵם אַחֵר שֶׁיִּהְיֶה עִמָּכֶם לְעוֹלָם. (יוחנן יד, 16)
חֶסֶד וְשָׁלוֹם לָכֶם מֵאֵת הָאֱלֹהִים אָבִינוּ וְהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. (אל הרומיים א, 7)
הֵן אֶחָד הָאֱלֹהִים, וְאֶחָד הַמְתַוֵּךְ בֵּין אֱלֹהִים לִבְנֵי אָדָם – הָאָדָם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. (הראשונה אל טימותיאוס ב, 5)

חידה ללא פתרון?

במבט ראשון נדמה כי אולי וולטיר צדק: על פי התנ"ך יש רק אלוהים נשגב אחד. אך ישוע טען להיותו אלוהים. כמו כן טען להיותו נבדל מאלוהים האב. כיצד ניתן לפתור את הסתירה בין שתי טענות אלה? אם ישוע הוא אלוהים, אך אינו אותה ישות כמו אלוהים האב, האם אלה שני "אלוהים" שונים? הסבר זה סותר לחלוטין, כמובן, את הטענה הבסיסית ביותר באמונה היהודית – היות הבורא אחד – כפי שניסח הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים, והוא לבדו אלוהינו, היה הווה ויהיה" (שלושה עשר עיקרי האמונה, 2).

הבה נראה אם ביכולתנו לפתור חידה זו.


חלק ראשון: השילוש בתנ"ך ובכתבים יהודיים

אלוהים הוא רוח

כפי שאמרנו, אלוהים הוא נשגב – נפרד לחלוטין מן הבריאה. הוא אינו גופני או גשמי כמו בני האדם. הוא רוח ואין לו גוף. הוא בלתי משתנה ונצחי (קכ"ק 42, 212, 300). ובאותו זמן, אלוהים הוא אימננטי: הוא מחזיק את הבריאה ותומך בה כל הזמן (קכ"ק 300–301). ובמילותיו של מחבר תהלים:

אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ. (מזמור קלט, ז–ח)

אלוהים אחד

עובדת היות אלוהים אחד מודגשת ביותר בתנ"ך; קריאת שמע מהווה את עמוד השדרה של האמונה היהודית:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. (דברים ו, ד)
אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים. (ישעיה מה, ה וגם מו, ט)

אך בו זמנית עובדת היות אלוהים אחד אינה מתוארת כישות יחידה לחלוטין. המילה 'אחד' בעברית משמשת לעתים קרובות לתיאור צירוף של שני מרכיבים או יותר:

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד. (בראשית א, ה)
עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. (שם ב, כד)
כָּל-הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת שִׁשִּׁים. (עזרא ב, סד)

הריבוי של אלוהים בתנ"ך

נוסף על כך, יש מספר פסוקים בתנ"ך המציגים את אלוהים כאחדות מורכבת. הדוגמה המוכרת ביותר לכך מצויה כמעט בכל עמוד בתנ"ך: עצם שמו של אלוהים בעברית – שם ברבים אשר ניתן לתרגמו גם כ"אלוהים" = יותר מאלוה אחד. דוגמאות מפורשות יותר:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. (בראשית א, כו)
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ. (שם ג, כב)
וַיֹּאמֶר יְהוָה... הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם. (שם יא, ו–ז)
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי. (שם כ, יג)
אַךְ יֵשׁ-אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ. (תהלים נח, יב)
נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד-אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ. (שם בי, א)
וּזְכֹר אֶת-בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ. (קהלת יב, א)

אלוהים אחד, שלוש ישויות

במקומות אחרים מוצגות כמה ישויות, שתיים או שלוש לכל היותר, בתוך אלוהים עצמו. שים לב כי בפסוקים הבאים אלוהים מדבר, אך נדמה שהוא מדבר על אלוהים "אחר" – ועל רוחו:

כֹּה-אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל [1] וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת [2]. (ישעיה מד, ו)
שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי אֲנִי-הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אַחֲרוֹן... מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי [2] וְעַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה [1] שְׁלָחַנִי [2] וְרוּחוֹ [3]. (שם מח, יב... טז)
הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם-יְהוָה [2]... וְיָדַעַתְּ כִּי-יְהוָה צְבָאוֹת [1] שְׁלָחַנִי [2] אֵלָיִךְ. (זכריה ב, יד–טו)

הרז דשלושא (סוד השילוש) בספר הזוהר

ספר הזוהר, הספר החשוב ביותר במיסטיקה היהודית, מתאר מפורשות את האלוהים שהוא שלושה (ההדגשות שלי):

  • אבל תי חזא רזא דמלה ג' דרגין אינון. וכל דרגא ודרגא בלחודוי. ואע"נ דכלא חד. ומתקשרי בחד. ולא מתפרשי דא מן דא.
  • ("אך, בוא וראה את הסוד שבמלה ['יהוה']: קיימות שלוש דרגות וכל דרגה מתקיימת בזכות עצמה; אף-על-פי-כן, הן אחד והן מאוחדות באופן כזה שאינן יכולות להיות מופרדות זו מזו.") (הזוהר, כרך ג, עמ' 65, מהדורת אמסטרדם; מתוך: הרב צבי נשיא, "הרז דשלושא", קרן אחוה משיחית, תשנ"ז, עמ' 24)
  • האי עתיקא סבא דסבין, כתרא עלאה לעילא דמתעטרין ביה כל עטרין וכתרין. מתנהרין כל בוצינין מניה ומתלהטין. והוא הוא בוצינא עלאה טמירא דלא אתידע. האי עתיקא קדישא אשתכח בתלת רישין. וכליל בחד רישא. וההוא הוא רישא עלאה לעילא לעילא. ובגין דעתיקא קדישא אתרשים בתלת. אף הכי כל שאר בוצינין דנהרין מיניה כלילין בתלת.
  • ("מדובר באותו אחד עתיק ימים (דניאל ז, 13) הוא עילת כל העילות (סיבת הסיבות), אותו כתר נשגב, אשר באמצעותו מתקיימים כל הכתרים והעטרות, כל המאורות מקבלים ממנו את אורם וזורחים באמצעותו, משום שהוא המאור העליון ביותר; האור הטמיר הנאלם מן העין. אותו אחד קדוש ועתיק ימים מתגלה בשלושה ראשים הנכללים בראש אחד, והוא הראש הנעלה שלוש פעמים. העתין הקדוש מתואר כשלוש ואף האורות האחרים המואצלים ממקורו נכללים בשלוש.") (שם, שם, עמ' 288; ראה "הרז דשלושא", עמ' 26)
  • אלהים אומנא לעילא... אלהים אומנא לתתא, ודא שכינתא דלתתא... מארי דבנינא איהו אומר, ואומנא עביד מיד...כד מטא לעלמא דפרודא, (דאיהו עולם הנבדלים) אמר אומנא למראי בנינא נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.
  • ("אלהים הוא האומן השוכן מעלה... אלהים הוא האומן מטה, וזוהי השכינה שעל פני האדמה... אלהי הבריאה ציוה, ומיד עבד האומן ועשה כדבריו...כשנגלה אלהים בעולם הנבדלים (המלאכים), אמר האומן לאדון הבניינים: 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.'") (זוהר, בראשית, עמ' 22; ראה "הרז דשלושא", עמ' 37)
  • בגין דתלת רוחין קשירין כחדא. רוח תתאה. דאקרי רוח הקדש. רוח דלגו באמצעית, דאקרי רוח חכמה ובינה. וכן אקרי רוח תתאה... רוח עלאה דאיהו סתים בחשיא. דביה קיימין כל רוחין קדישין. וכל אנפין נהירין.
  • ("שלושת הרוחות מאוחדות באחד. הרוח הנמצאת מטה נקראת "רוח-הקודש". הרוח האמצעית היא עמוד התווך, הנקראת "רוח חכמה ובינה" וכן מכונה בשם "רוח תתא – הרוח אשר למטה." הרוח העליונה חבויה בסתר ובה קיימות כל רוחות הקודש (רוח הקודש והרוח האמצעית) וכל מקורות האור.") (שם, שם, עמ' 15; ראה "הרז דשלושא", עמ' 41)
  • ת"ח יהוה אדני איהו קב"ה ושכינתיה בתרין שוקין. יהוה לימינא אדני לשמאלא: ואינון אספקלריאה המאירה. ואספקלריאה שאינה מאירה. בצדיק תרווייהו חד יאהדונהי. והכי בתרין דרועין יהוה לימינא אדני לשמאלה. בעמודא דאמצעיתא יאהדונהי תרווייהו ביחודא חדא בסוד אמן וכו'.
  • ("בוא וראה! יהוה, אדוני, והשכינה הם הקדוש ברוך הוא האחד, והשכינה נמצאת בין שני קטבים: יהוה מצידה הימני ואדוני מצידה השמאלי. והם מראה מאירה. אך ללא השכינה תהיה המראה אפלה. בצדיק האחד, בשכינה, הם אחד [אהדונהי].") (תיקוני הזוהר, אמ' 66, פרק יח; ראה "הרש דשלושא, עמ' 42)

"הרוח האמצעי" – דבר אלוהים

בקטעים לעיל מתאר ספר הזוהר את אלוהים כשילוש הנקרא בשמות שונים: יהוה, אדוני, השכינה; או הרוח העליונה, הרוח האמצעית והרוח התחתונה (רוח הקודש). את ה'רוח האמצעית' ניתן לקשר לדבר אלוהים, שהיה קיים טרם הבריאה, ומתואר בתרגומים הארמיים. תרגומים אלה הם תרגומי התנ"ך לארמית, וזמנם במאות הראשונות של הספירה. נראה כעת כי כמה מקומות בתנ"ך, המתייחסים ישירות לאלוהים, מתייחסים בתרגומים ל'דבר אלוהים'. הפסוקים הבאים יובאו זוגות-זוגות. הראשון שבכל זוג הוא הפסוק המקראי והשני הוא תרגומו לארמית:

  • וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. (בראשית א, כז)
  • וברא מימרא די"י ית אדם בדמותיה בדמות מן קדם י"י ברא י"י זכר וזוגיה ברא כדלקמן. ("ודבר ה' ברא את האדם בדמותו, בדמות ה' ברא ה'; זכר ונקבה ברא אותם.") (תרגום ירושלמי)
  • וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר... (שמת כ, א)
  • ומלל מימרא די"י ית כל שבח דבריא אלין למימר... ("ודבר ה' דיבר את כל דברי השבח הללו") (תרגום ירושלמי)
  • קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ (במדבר י, לה)
  • קום כען מימרא די"י בתקוף חילך ויתבדרון בעלי דבביהון דעמך... ("קומה כעת, דבר ה', בכוח גבורתך, ויפוצו כל אויביך...") (תרגום ירושלמי)
  • יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהוָה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים... בַּיהוָה יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְלוּ כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל (ישעיה מה, יז וגם כה)
  • ישראל יתפריק במימרא די"י פורקן עלמיא... במימרא די"י יזכון וישתבחון כל זרעא דישראל. (ישראל יושע בדבר ה' ישועת עולמים... בדבר ה' יוצדקו וישתבחו כל זרע ישראל.) (תרגום יהונתן)

כפי שראינו במאמר על אלוהותו של המשיח, אלוהים מופיע בתנ"ך גם כ'מלאך יהוה'. מלאך ה' נקרא בספר הזוהר ובמקורות מיסטיים אחרים ביהדות גם 'מטטרון' ו'בן אלוהים'. סביר להניח כי 'בן אלוהים' זהה ל'דבר אלוהים' שעליו מדובר בתרגום.

רוח אלוהים

נוסף על ה'רוח האמצעית', שהיא דבר אלוהים הנצחי, אנו נתקלים בתנ"ך גם ברוח אלוהים – רוח הקודש – שנדמה כי גם הוא נבדל בצורה כלשהי מאלוהים עצמו:

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. (בראשית א, ב)
אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי. (תהלים נא, יג)
וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה. (ישעיה יא, א–ב)
רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי... (שם סא, א)

לסיכום, אנו רואים כי אף שאלוהי התנ"ך נחשף בראש ובראשונה כאיחוד, ועל כך מושם שם הדגש, איחוד זה אינו יחיד בשום אופן, אלא מורכב מכמה – ואיחוד מורכב זה גם מקבל אישור בכתבים יהודיים מאוחרים כגון התרגומים וספר הזוהר.


חלק שני: השילוש בברית החדשה

בתנ"ך מודגש האיחוד של אלוהים, ונרמז שם על היותו שלושה. כפי שראינו בדבריו של גרגוריוס מנציאנצוס בהקדמה לעיל, היה זה מן ההכרח כי אלוהים קודם כל יבסס מפורשות את אחדותו, לפני שיוכל לחשוף את היותו אחדות של שלושה. האמונה באלים מרובים הייתה נפוצה ביותר בעולם העתיק, וייתכן שעם ישראל היה מתפתה להאמין בשלושה אלים אילולא התעקש אלוהים להדגיש את אחדותו במשך אלף או אלפיים שנה לפני שגילה עצמו כשילוש.

עם ביאתו של המשיח החל אלוהים לחשוף בהדרגה את טבעו המשולש ואת איחוד האהבה הנצחי שלו – האיחוד שהיה קיים בין שלוש הישויות שלו מאז ומעולם. נבחן כעת כמה מקומות בברית החדשה הנוגעים בשילוש.

אדון אחד

הברית החדשה מסכימה עם התנ"ך באשר לכך שיש אך ורק אדון אחד:

אך בה בעת נקראים האב, הבן ורוח הקודש 'אדון':

שלוש ישויות אלוהיות

כל שלוש הישויות – האב, הבן ורוח הוקדש – נקראות 'אלוהים':

האב הוא אלוהים [1]:

הבן הוא אלוהים [2]:

רוח הקודש הוא אלוהים [3]:

השילוש בברית החדשה

עַל כֵּן לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב [1] וְהַבֵּן [2] וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ [3]. (מתי כח, 19)
אֲבָל הַמְנַחֵם, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ [3] שֶׁהָאָב [1] יִשְׁלַח לָכֶם בִּשְׁמִי [2], הוּא יְלַמֵּד אֶתְכֶם הַכֹּל וְיַזְכִּיר לָכֶם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם. (יוחנן יד, 26)
אָמְנָם יֵשׁ מַתָּנוֹת שׁוֹנוֹת, אֲבָל הָרוּחַ הִיא אוֹתָהּ רוּחַ [3]. יֵשׁ תַּפְקִידִים שׁוֹנִים, אַךְ אוֹתוֹ אָדוֹן [2]. וְיֵשׁ פְּעֻלּוֹת שׁוֹנוֹת, אַךְ אוֹתוֹ אֱלֹהִים [1] הוּא הַפּוֹעֵל הַכֹּל בַּכֹּל. (הראשונה אל הקורינתיים יב, 4–6)
חֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ [2] וְאַהֲבַת הָאֱלֹהִים [1] וְהִתְחַבְּרוּת בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ [3] עִם כֻּלְּכֶם! (השנייה אל הקורינתיים יג, 14)
דַּרְכּוֹ [דרך ישוע] [2] יֵשׁ לָכֶם וְלָנוּ גִּישָׁה בְּרוּחַ [3] אַחַת אֶל הָאָב [1]. (אל האפסיים ב, 18)
מִשּׁוּם כָּךְ כּוֹרֵעַ אֲנִי עַל בִּרְכַּי לִפְנֵי הָאָב [1]... שֶׁיִּתֵּן לָכֶם כֹּחַ... לְהִתְחַזֵּק עַל-יְדֵי רוּחוֹ [3] בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁלָּכֶם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁכֹּן הַמָּשִׁיחַ [2] בִּלְבַבְכֶם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה וְתִהְיוּ מֻשְׁרָשִׁים וּמְיֻסָּדִים בְּאַהֲבָה. (אל האפסיים ג, 14–17)
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ [2] אֲשֶׁר הִקְרִיב עַצְמוֹ לֵאלֹהִים [1] בְּרוּחַ עוֹלָמִים [3] וּבְלֹא מוּם – יְטַהֵר אֶת מַצְפּוּנֵנוּ מִמַּעֲשֵׂי מָוֶת כְּדֵי שֶׁנַּעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים חַיִּים. (אל העברים ט, 14)
עַל-פִּי יְדִיעָתוֹ מִקֶּדֶם שֶׁל אֱלֹהִים הָאָב [1], בְּקִדּוּשׁ הָרוּחַ [3], אֶל צִיּוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ [2] וְהַזָּיַת דָּמוֹ. (הראשונה לפטרוס א, 2)
וְאַתֶּם, אֲהוּבַי... וְהִתְפַּלְּלוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ [3]. שִׁמְרוּ אֶת עַצְמְכֶם בְּאַהֲבַת הָאֱלֹהִים [1] וְחַכּוּ לְרַחֲמֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ [2] לְשֵׁם חַיֵי עוֹלָם. (יהודה 20–21)

האמונה בשילוש הקדוש

פסוקי הברית החדשה שלעיל מגלים את קיומו של השילוש, אך הם אינם מסבירים לנו כיצד הוא "פועל". בלי להרחיב מאמר זה לכדי מסה על השילוש, נפנה כעת ל'תקציר הקתכיזם של הכנסייה הקתולית', על מנת לקבל תיאור של הביטוי המהותי ביותר של השילוש הקדוש:

48. כיצד מביעה הכנסייה את אמונתה בשילוש?

הכנסייה מביעה את אמונתה בשילוש בכך שהיא מכריזה על אמונתה באלוהים אחד, שבו שלוש ישויות: אב, בן ורוח קודש. שלוש ישויות אלוהיות אלה הן אלוהים אחד, שכן ברשות כל אחד מהם מצוי מלוא הטבע האלוהי השלם האחד. הם באמת נבדלים זה מזה בשל הקשרים המציבים אותם בהתאמה אחד לשני. ??? האב "הוליד" את הבן; הבן "נולד" על ידי האב; רוח הקודש נובע מהאב והבן.

חשוב לציין כי המילים "הוליד" ו"נולד" כאן אין משמעותן כי האב "ברא" או "ילד" את הבן במובן האנושי של המילה. מעולם לא היה האב לבדו ורק אז "ברא" או "ילד" את הבן. הבן לא נוצר "אחרי" האב; הוא אינו "צעיר" מאביו (זהו פוליתיאזם לשמו). אדרבה, הבן הוא "יילוד נצחי" על ידי האב, והוא מקבל לנצח נצחים את טבעו האלוהי מאת האב. הבן הוא דבר האלוהים הנצחי, רעיון, ביטוי עצמי. היחס בין האב והבן הוא כמו היחס בין החושב לבין הדבר שהוא חושב, הרעיון שבמוחו: נבדלים, אך לא נפרדים זה מזה, קיימים תמיד זה לצד זה ובאיחוד מושלם זה עם זה.

כמו כן, הבן לא החל להתקיים כאשר נוצר ישוע ברחמה של הבתולה מרים לפני 2,000 שנה לערך. הבן האלוהי היה קיים מאז ומעולם; אך הוא לקח על עצמו את טבענו האנושי והפך לאדם לפני כ-2,000 שנה.

ה'קתכיזם של הכנסייה הקתולית' המקיף יותר מרחיב הבנה זו של השילוש:

253 השילוש הוא אחד. איננו מאמינים בשלושה אלוהים, אלא באלוהים אחד בעל שלוש ישויות – 'שילוש בעל מהות אחת'. הישויות האלוהיות הללו אינן מחלקות את האלוהות האחת בין עצמן, אלא כל אחד מהם הוא אלוהים שלם במלואו: "האב הוא מה שהבן הינו, הבן הוא מה שהאב הינו, האב והבן הם מה שרוח הקודש הינו – אלוהים אחד מטבעם".

254 הישויות האלוהיות באמת נבדלות זו מזו. "אלוהים אחד אך אינו יחיד או 'בודד'". 'אב', 'בן' ו'רוח קודש' אינם שמות המציינים צורות שונות של האל [כמו למשל מים, קרח ואדים – שלוש צורות של אותו חומר] – שכן הן באמת נבדלות זו מזו: "מי שהוא האב אינו הבן, ומי שהוא הבן אינו האב, ומי שהוא רוח הקודש אינו האב או הבן". הם נבדלים זה מזה ביחסיהם ובמקורם: "האב הוא זה שבורא, הבן נולד, ורוח הקודש הוא הנובע". האיחוד האלוהי הוא משולש.

255 הישויות האלוהיות הן יחסיות זו לזו. משום שאין בכך כדי לפצל את האיחוד האלוהי, ההבדל האמיתי בין שלושתם נמצא אך ורק ביחסים בינם לבין עצמם: בשמות היחסיים של ישויות אלה האב קשור לבן, הבן לאב ורוח הקודש לשניהם. אף שהם נקראים שלוש ישויות לאור יחסיהם – אנו מאמינים בטבע אחד ובמהות אחת... בשל איחוד זה האב לחלוטין בבן וברוח הקודש; הבן לחלוטין באב וברוח הקודש; רוח הקודש לחלוטין באב ובבן.

הדגמה

כל האמור לעיל הוא תיאולוגיה מסובכת. למזלנו, יש דרך פשוטה יותר להסביר את השילוש. אף שהסבר קלאסי זה מקורו בקדוש אוגוסטינוס (תחילת המאה ה-5), הניסוח הבא לקוח מספרו המעולה של פרנק שיד, 'תיאולוגיה ושפיות':

אלוהים, כישות (person), יודע ואוהב. משום שהוא נצחי גם הידע והאהבה שלו הם נצחיים. משום שהוא נצחי הידע והאהבה שלו הם פשוט הוא עצמו. הידע האינסופי של אלוהים הוא הישות השנייה בשילוש – הבן. אהבתו האינסופית של אלוהים היא הישות השלישית בשילוש – רוח הקודש. הישות השנייה, אם כן, נובעת מהראשונה באמצעות ידע. הישועת השלישית נובעת באמצעות אהבה.

הישות השנייה: דבר אלוהים, הבן

בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר (יוחנן א, 1)

במילותיו של פרנק שיד:

"רעיון הוא... הדימוי או הכפיל השכלי של המושא בו אנו הוגים; הוא מבטא את כל מה שאנו מצליחים לכלול בתוך אותו מושא. בגלל מוגבלותם של כוחותינו, הרעיון אותו אנו יוצרים לעולם אינו הכפיל או הדימוי המושלם, ולעולם לא מבטא את המושא לחלוטין. בפשטות, הוא לעולם לא מספק לחלוטין. לעומת זאת אם, כפי שידוע לנו, אלוהים הוא שיוצר את הרעיון של האלוהים עצמו, הרעיון יהיה חייב להיות הולם לחלוטין; בשום אופן לא פחות מן הישות שאותו רעיון מייצג. לא יכול להתקיים דבר אצל החושב (אלוהים) שלא יתקיים במחשבתו על עצמו, אחרת ייווצר מצב בו החושב יהגה על עצמו בצורה לא מספקת, ודבר זה בלתי אפשרי לגבי האל האינסופי. כך הרעיון, הדבר שנוצר מאת האל, הוא ,אינסופי, נצחי, חי, "אישיות" (person), שווה בכול לזה שיצר אותו – מישהו כמותו, מודע לעצמו כפי שהוא, אלוהים כפי שהוא." (עמ' 104)

דבר נוסף המסייע בהבנתנו הוא המחשבה על שני הכינויים המרכזיים המתארים את הישות השנייה בשילוש – אלוהים 'הבן' ואלוהים 'הדבר'. ישוע הוא 'בן אלוהים': הבן דומה בטבעו לאביו. וכך אלוהים הבן, בדומה לאב, הוא נצחי וכל-יכול. ישוע הוא גם 'דבר האלוהים': אלוהים הוא רוח, ועל כן דברו הוא מחשבה או רעיון. אלוהים מכיר את עצמו. כאשר אלוהים חושב על עצמו מחשבה זו היא ללא ספק מושלמת, שכן אלוהים מושלם, ולכן כל מה שיש באלוהים האב חייב להיות מצוי במחשבה זו על עצמו – צֶלֶם שֶׁל הָאֱלֹהִים הַבִּלְתִּי נִרְאֶה. (אל הקולסיים א, 15)

הישות השלישית

בין שתי הישויות הנצחיות שהן האב והבן יש אהבה אינסופית. מאחר שבאהבתם ההדדית הם נותנים כל מה שברשותם – כי אז האהבה ביניהם היא מושלמת; כך שהיא מייצרת ישות נצחית נוספת, רוח הקודש:

"הישות הראשונה מכירה את עצמה; הפעולה של ההכרה העצמית יוצרת רעיון, מילה; ורעיון זה, מילה זו, הם הישות השנייה. הישות הראשונה והשנייה משולבות במעשה האהבה – אהבה זה לזה, אהבה לתהילתו של האלוהות השייכת להם; וכפי שפעולת ההכרה יוצרת רעיון בתוך הטבע האלוהי, מעשה האהבה יוצר מצב של אהבה בתוך הטבע האלוהי. לתוך אהבה זו, האב והבן שופכים את כל מה שיש להם ואת כל מה שהם, ללא גריעה, בלי להחסיר ממנה דבר. כך האהבה הזו בתוך האלוהות שווה לחלוטין לאב ולבן, משום שהם הכניסו לתוכה את כל מה שבהם. אין דבר שיש בהם שלא קיים בתוכה. כך אהבתם גם היא אינסופית, נצחית, חיה, מישהו, 'אישיות' (person), אל. שימו לב שעדיין מדובר כאן על תוככי הטבע האלוהי. שכן אהבה היא לחלוטין בתוך טבעו של האוהב. אך אהבה זו מכילה לחלוטין את הטבע האלוהי, מאחר שאלוהים שם את כל כולו בתוך האהבה."

פעולת השילוש

פעולת השילוש היא מעניינת, ניתן לומר, אך מה הקשר שלה אלינו? למעשה, השילוש קשור אלינו ביותר. שכן השילוש, חייו של אלוהים ואהבתו, הוא הבית הנצחי שאליו אנו נקראים. אלוהים חפץ להעניק לנו בחופשיות את תפארת חייו המבורכים. זוהי התוכנית הנצחית של אהבתו: "הוּא יָעַד אוֹתָנוּ לִהְיוֹת לוֹ לְבָנִים", "לְהִדָּמּוֹת לְצֶלֶם בְּנוֹ" באמצעות "רוּחַ הַמַּקְנָה מַעֲמָד שֶׁל בָּנִים" (אל האפסיים א, 4–5; אל הרומיים ח, 15, 29). תוכניתו של אלוהים מתגלה בבריאה, בכל תולדות הישועה שאחרי הנפילה ובשליחותם של הבן ושל רוח הקודש, שליחות הנמשכת בשליחותה של הכנסייה. המהות האלוהית כולה היא הפעולה המשותפת של שלוש הישויות האלוהיות. אך לכל אחד מהם יש תפקיד: האב הוא הבורא והמקיים; הבן הוא המושיע והגואל; הרוח הוא המקדש, המדריך והערב (קכ"ק 257–259).

הפסוקים הבאים מתארים את פעולת שלוש הישויות בשילוש:

בבריאה

בטבילתו של ישוע

בתחייתו של ישוע

בחיי הנוצרי/המאמין

בהענקת החיים האלוהיים

בתחיית המתים של המאמינים

בצלמו ובדמותו של אלוהים: הקריאה לקחת חלק בחיי אלוהים

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. (בראשית א, כו–כז)

האל שהוא שילוש ברא אותנו בצלמו ובדמותו. הוא חפץ בכך שנכיר אותו וניקח חלק בחייו (קכ"ק 257, 260) – כדי שנוכל לקחת חלק באמיתו, יופיו וטובו (קכ"ק 41, 319). בהיותו בצלם אלוהים יכול האדם להיות בעל ידע עצמי ושליטה עצמית, והוא יכול להעניק את עצמו בחופשיות ולהיות מאוחד עם אנשים אחרים (קכ"ק 357). במילים אחרות, ביכולתו של האדם לחקות את אהבת השילוש המעניקה חיים. זוהי קריאתנו הנעלה: להשתנות כך שנוכל לאהוב כפי שאלוהים אוהב אותנו, ולחקות את האהבה המעניקה חיים שהיא טבעו של אלוהים – אהבה הדדית אינסופית בינו לבין עצמו. ההשתתפות שלנו בחיי השילוש האלוהיים אפשרית בעיקר בליטורגיה ובתקדישים (בסקרמנטים) של הכנסייה, שם אנו לוקחים חלק בחיי החסד של אלוהים. התקדישים הם סימני חסד יעילים שבאמצעותם ניתנים לנו חיי השילוש האלוהיים של אלוהים. (קכ"ק 1131)


חלק שלישי: השילוש בכתבי אבות הכנסייה

המקור לחלק זה: Catholic Answers

בחלק זה נכלול כמה ציטוטים נבחרים של אבות הכנסייה הקדומה, המעידים על אמונתם באל שהוא שלושה, זאת לצד הפסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה שהבאנו לעיל.

הדידאכה (The Didache)

לאחר ההוראות הנ"ל, היטבלו לשם האב, הבן ורוח הקודש, במים חיים [זורמים]... אם אין ברשותכם מים כאלה, מזגו מים על הראש שלוש פעמים לשם האב, הבן ורוח הקודש. (הדידאכה 7, 1 [40 לספירה])

איגנטיוס מאנטיוכיה

[ל]כנסייה אשר באפסוס... הנבחרת באמצעות סבל אמיתי ברצון האב בישוע המשיח אלוהנו. (איגרת אל האפסיים 1 [110 לספירה])
שכן אלוהנו, ישוע המשיח, הורה ברחמה של מרים בהתאם לתוכנית אלוהים: מזרע דוד, כן, אך גם מרוח הקודש. (שם 18, 2)

יוסטינוס מרטיר

נוכיח כי אנו משתחווים לפניו בהיגיון; שכן למדנו כי הוא בנו של אלוהים האמיתי בעצמו ובכבודו, כי הוא נמצא במקום השני, וכי רוח הנבואה במקום השלישי. לכן הם מאשימים אותנו בטירוף, באומרם כי אנו מעניקים לאדם צלוב את המקום השני אחרי האלוהים הנצחי והבלתי משתנה, בורא כל הדברים; אך הם בורים ואינם מבינים את הסוד שעומד מאחורי כל זאת. (אפולוגיה ראשונה 13, 5–6 [151 לספירה])

תיאופילוס מאנטיוכיה

זוהי תכונתו של אלוהים, הנשגב, הכל-יכול, החי: לא רק להיות בכל מקום – אלא גם לראות ולשמוע הכול; שכן אינו מוגבל בשום אופן מבחינת מקום... שלושת הימים שלפני בריאת המאורות הם סוגי השילוש: אלוהים, דברו וחוכמתו. (נגד כפירות 1, 10, 1 [189 לספירה])

איראניוס מליאון

שכן הכנסייה, אף שהיא מפוזרת בעולם כולו, בכל קצווי תבל, קיבלה מהשליחים ומתלמידיהם את האמונה באלוהים אחד, האב הכל-יכול... ובישוע המשיח האחד, בן אלוהים, שהפך לבשר ודם למען ישועתנו... וברוח הקודש. (נגד כפירות 1, 10, 1 [189 לספירה])

טרטוליאנוס

אנו אכן מאמינים כי ישנו אלוהים אחד בלבד, אך אנו מאמינים כי בתוך מהות זו... יש גם בן לאלוהים אחד זה, דברו, שנבע ממנו ואשר על ידו נהיה הכול ובלעדיו לא היה נהיה דבר... אנו מאמינים כי הוא נשלח על ידי האב, בהתאם להבטחתו שלו, רוח הקודש, המנחם, מקדש אמונתם של אלה המאמינים באב ובבן וברוח הקודש... חוק האמונה היה קיים מאז תחילת הבשורה, עוד לפני שקמו הכופרים הראשונים. (נגד פרקסיאס 2 [216 לספירה])
ובו זמנית מוגן סוד ההתגלות, שכן האיחוד מתגלה כשילוש. לפי הסדר – השלושה הם האב, הבן והרוח. הם שלושה לא מבחינת מצבם אלא מבחינת דרגתם; לא בקיום, אלא בצורה; לא בכוח, אלא בסוג; אך בעלי קיום אחד ובעלי מצב אחד וכוח אחד – משום שהוא אלוהים אחד שבו שלוש דרגות וצורות ושלושה סוגים – לשם האב, הבן ורוח הקודש. (שם)
זכרו תמיד את חוק האמונה שלימדתי ואשר עליו אני מעיד, כי לא ניתן להפריד בין האב והבן והרוח, ואז תבינו מה הייתה כוונתי בכך. שימו לב כעת באומרי כי האב הוא אחר, הבן הוא אחר והרוח הוא אחר. הצהרה זו מובנת בצורה שגויה על ידי מי שאינו מלומד או עקשן – כאילו משמעות הדבר היא פיצול אשר ממנו משתמע כי האב, הבן ורוח הקודש נפרדים זה מזה. (שם, 9)
אם כן, הקשר בין האב והבן ובין הבן והמנחם מייצר שלוש ישויות לכידות, עדיין נבדלות זו מזו. שלושת אלה הם מהות אחת לא ישות אחת, כפי שנאמר "אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ" (יוחנן י, 30) באשר לאיחוד הקיום לא באשר ליחידות המספר. (שם, 25)

אוריגנס

שכן איננו מאמינים במה שחושבים הכופרים שאנו מאמינים: שחלק מסוים של אלוהים הוחלף לכדי היות/היווצרות הבן, או שהאב התרבה וכך נוצר הבן מחומר שלא היה קיים קודם לכן – ממשהו שהיה קיים מחוץ לאלוהים – כך שהיה זמן שבו הוא [הבן] לא היה קיים. (הדוקטרינות היסודיות 4, 1, 1 [225 לספירה])
לא, בכך שאנו דוחים כל רעיון של גופניות אנו מאמינים כי הדבר והחוכמה נבראו מתוך האלוהים הבלתי נראה והלא גשמי – בלי שקרה שום דבר גופני... אם כן, יש להבין את אמונתנו, שמעולם לא היה זמן שבו לא היה קיים, בסובלנות. שכן מילים אלה בעצמן – 'כאשר', 'מעולם' – הן מונחים בעלי משמעות של זמן, בעוד שכל מה שנאמר על האב, הבן ורוח הקודש – יש להבינו כנמצא מחוץ לזמן ולתקופה.

האפיפיור דיוניסיוס

כעת, אם כן, אפנה לאלה המחלקים, חותכים והורסים את הצהרתה המקודשת ביותר של כנסיית האלוהים, והופכים אותה [את הצהרת השילוש], כאילו יש שלושה כוחות, חומרים שונים זה מזה, שלוש אלוהויות... [חלק מן הכופרים] טוענים כי יש, בצורה כלשהי, שלושה אלוהים, ובכך מפרידים את האיחוד הקדוש לכדי שלושה חומרים זרים זה לזה ונפרדים לחלוטין. (איגרת אל דיוניסיוס מאלכסנדריה 1 [262 לספירה])
אם כן, יש להבין את השילוש הקדוש וללמדו כאחד, כפסגה, כאלוהים הכל-יכול של היקום... זהו חילול השם – לא חילול השם "רגיל" אלא הגרוע שבחילולי השם – לומר כי הבן הוא באיזשהו אופן "עבודת יד" [נברא]... שכן אם הבן נברא היה זמן שבו תכונותיו לא היו קיימות; וכתוצאה מכך, היה זמן שבו אלוהים היה קיים בלעדיהן – דבר מגוחך לחלוטין. (שם, 1–2).
ובצורה דומה, אם כן, אל לנו לחלק לשלוש אלוהויות את האיחוד האלוהי הנפלא... אדרבה, עלינו להאמין באלוהים, האב הכל-יכול; ובישוע המשיח, בנו; וברוח הקודש; וכי הדבר מאוחד עם אלוהי היקום. שכן הוא אומר "אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ" וגם "אֲנִי בָּאָב וְהָאָב בִּי". (שם, 3)

גרגוריוס עושה הניסים

יש אלוהים אחד... יש שילוש קדוש מושלם, בגבורה, בנצחיות ובריבונות – והוא אינו מחולק ואינו מנוכר זה מזה. ועל כן אין שנברא או ששועבד בתוך השילוש; וגם אין דבר שנוצר, כאילו בזמן כלשהו בעבר לא היה קיים והותחל בזמן כלשהו בעתיד. ועל כן, הבן מעולם לא היה חסר לאב, וגם הרוח מעולם לא היה חסר לבן; אלא ללא השתנות וללא שינוי היה השילוש קיים כפי שהוא, מאז ומעולם. (הצהרת האמונה [265 לספירה])

הקדוש פטריק מאירלנד

אני קושר על עצמי היום את כוח הכרזת השילוש – האמונה בשילוש המאוחד, בורא היקום. (המגן של הקדוש פטריק 1 [447 לספירה])
אין אלוהים אחר, ומעולם לא היה בעבר, ולעולם לא יהיה בעתיד, פרט לאלוהים האב שלא נברא, שאין לו התחלה, ואשר ממנו כל ההתחלות כולן, והתומך בדברים כולם, כפי שאנו אומרים; ובנו ישוע המשיח, שגם באשר אליו אנו מאמינים כי תמיד היה עם האב – טרם בריאת העולם... ישוע המשיח הוא האדון והאלוהים שבו אנו מאמינים... הוא זה שהעניק לנו בשפע את רוח הקודש... שבו אנו מאמינים ואותו אנו מעריצים כאלוהים אחד בשילוש השם הקדוש. (הווידוי של הקדוש פטריק 4 [452 לספירה])

אוגוסטינוס הקדוש

כל הפרשנים הקתולים שפירשו את כתבי הקודש, התנ"ך והברית החדשה, שאת דבריהם קראתי, אשר כתבו לפניי על השילוש הקדוש – אלוהים – היה בכוונתם ללמד בהתאם לכתבי הקודש כי האב והבן ורוח הקודש הם אחד ומאותה מהות המהווה איחוד אלוהי בעל שוויון שאין להפרידו; ועל כן, אין שלושה אלוהים אלא אלוהים אחד, אף שהאב הוליד את הבן, ועל כן מי שהוא הבן אינו האב; ורוח הקודש אינו האב ואינו הבן, אלא אך ורק הרוח של האב ושל הבן, וגם הוא שווה במעמדו לאב ולבן והוא חלק לאיחוד השילוש. (השילוש 1, 4, 7 [408 לספירה])