הליטורגיה של הכנסייה הקתולית – יציאת מצרים החדשה
יציאת מצרים ויציאת מצרים החדשה
סיפור יציאת מצרים – גאולת עם ישראל מעבדות במצרים, על ידי אלוהים – מצוי בלב ליבו של התנ"ך. לאחר 400 שנה של שעבוד במצרים שמע אלוהים את זעקת עמו, מינה את משה למנהיגם והכין לפניהם את דרכם לארץ כנען – ארץ זבת חלב ודבש, שבה יוכלו לחיות בחופש ובעצמאות בגבולותיה הבטוחים של ארצם שלהם.
אך ליציאת מצרים הייתה מטרה נוספת: הפיכת עם ישראל לעם אלוהים. אלוהים אמר למשה: "וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים... וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..." (שמות יט, ה–ו). הוצאת ישראל ממצרים והובלתם לארץ המובטחת לא הייתה מטרה כשלעצמה. הייתה זו מטרה בדרגה נמוכה מהמטרה העיקרית: הפיכת עם עבדים זה לעם סגולה קדוש השייך לאלוהים. כדי שמתנת הארץ המובטחת תהיה ברכה אמיתית, על מנת שבני ישראל יוכלו לחיות שם בשלום ובביטחון, הם היו זקוקים לחוקי חיים שמקורם בטובו ובחוכמתו של מושיעם. ללא חוקים אלה – התורה – לא היו יכולים החיים בארץ המובטחת להיות חיי חופש וצדק, אלא חיי אנרכיה. יתרה מכך, על חוקי המוסר שגיבשו את זהותו של עם ישראל היה להתבסס תמיד על קשר ישיר עם מי שקבע חוקים אלה. רק באיחוד עם אלוהים הייתה התורה יכולה להבטיח שמירה על הסדר, הצדק והשלום – בלי שתהפוך לחוק שרירותי הכפוף לשינויים בידי בני אדם הקובעים חוקים על פי דעת הרוב. קשר זה בין אלוהים לעמו, שהבטיח את חירותם ואת שלומם – קשר זה היה עבודת הכוהנים (הפולחן או הליטורגיה) באוהל מועד.
בזמן הנדודים במדבר מקום המפגש בין אלוהים לעם ישראל היה אוהל מועד – משכן נייד או גרסה ניידת של בית המקדש שנבנה מאוחר יותר בירושלים. על עבודת הקודש של בני ישראל בזמן נדודיהם במדבר היה להיות, מצד אחד, ציפייה ו"חזרה כללית" לפולחן העתידי בבית המקדש בירושלים. אך עבודת הקודש באוהל מועד הייתה אמיתית וחיונית לא פחות עבור הישרדותם וקיומם במדבר. במשך 40 שנה היה זה חבל ההצלה בינם לבין אלוהים, תזכורת לישועתם המופלאה מעבדות, אות לתקוות הירושה המובטחת שהייתה לפניהם, והדרך שבה הגשימו את ייעודם כעם אלוהים. משימה זו התבררה כקשה יותר עבור עם ישראל מאשר השחרור משעבוד במצרים: אף שהוצאת ישראל ממצרים ארכה יום אחד בלבד – הוצאת מצרים מישראל ארכה 40 שנה. לאחר מנוסתם המהירה מפני פרעה נזקקו לעשרות שנים כדי להיפטר מ"מנטליות העבד" שלהם וכדי ללמוד כיצד לחיות כילדי אלוהים הנושעים והאהובים.
אף שיציאת מצרים הייתה מעשה גאולה כביר ואמיתי, היא סימלה משהו גדול הרבה יותר: הישוע שהכין אלוהים האב עבור האנושות כולה – השחרור מעבדות לחטא באמצעות מושיע חדש ואדיר יותר – ישוע המשיח; הוא זה המוביל את מאמיניו ביציאת מצרים חדשה לקראת הארץ המובטחת האמיתית שלנו, ביתנו הנצחי – גן עדן וחיי הנצח במלכות השמים.
גם אנחנו, במידה גדולה יותר, נקראים להיות "עַם נִבְחָר, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש, עַם סְגֻלָּה" (הראשונה לפטרוס ב, 9). כפי שעם ישראל היה צריך להיות מוכן מראש כדי לחיות כילדיו החופשיים של אלוהים בארץ שהבטיח להם – כך גם עלינו להתכונן מראש לבית הנצחי המובטח לנו. אך שלא כמו עם ישראל בזמן יציאת מצרים, אנחנו איננו מתקדמים היום לעבר "מקום אחר" על פני כדור הארץ, אלא נקראים להשתתף בחיים העל-טבעיים של אלוהים במלכותו. עם זאת, אף שהמטרה שונה ההכנות זהות: כמו עם ישראל דאז גם עלינו להיעשות עם המאוחד עם אלוהים באמצעות ליטורגיה למשך גלותנו על פני כדור הארץ. אנו משוחררים מהשעבוד לחטא בבת אחת בזמן שאנו נטבלים, אך לוקח חיים שלמים להגשים ולחיות את ייעודנו כילדי אלוהים שנולדו מחדש לתוך משפחתו. חיי הליטורגיה של הכנסייה הם שמאפשרים לנו להיות ראויים לקריאה זו, שכן הם האמצעי שדרכו מועברים לנו חיי אלוהים. הליטורגיה היא גם האמצעי שדרכו אנו מחוברים למאורעות הגדולים של תולדות הישועה, מאורעות ההופכים אותנו למשפחתו של אלוהים.
שה הפסח: תחילת הישועה
גאולת ישראל קרתה אך ורק בשל יוזמתו של אלוהים. ה' שמע ממקום משכנו בשמים את זעקת עמו המעונה. בשל רחמיו עליהם הוא שלח משה כדי להוציא אותם ממצרים ולהוביל אותם לארץ כנען. הוא שפט את מצרים והביא עליהם עשר מכות ששיאן היה מכת בכורות. עם ישראל היה מוגן מפני מלאך המוות בזכות דמו של שה הפסח, הדם שצוו להזות על מזוזות בתיהם. היה עליהם לאכול את השה עם מצות (בצק ללא חמץ) – ואז לעזוב את מצרים בחיפזון. אלוהים ציווה על העם להנציח מאורע זה לדורי דורות (שמות יב, יד); עד לימינו אנו חוגגים היהודים את חג הפסח וזוכרים את יציאת מצרים כאילו יצא כל אחד ואחד מהם ממצרים בעצמו.
יציאת מצרים החדשה, כמו זו הראשונה, היא יוזמתו הבלעדית של אלוהים, הניתנת חינם, ותחילתה בפסח חדש: ישוע המשיח הוא שה האלוהים, דמו נשפך על הצלב לכפרה על חטאי העולם כולו. במותו על הצלב הביא לפיוס בינינו לבין אלוהים, ואפשר לנו להיות ילדיו של אלוהים. בתחייתו מן המתים ניצח את המוות. ישוע הפך את תוכנית האב – להשיב אליו את הבריאה כולה – לאפשרית ולמעשית. אך בניגוד לכל מאורע אחר בהיסטוריה לא נשאר רז הפסחא של המשיח בעבר. אף שישוע מת, נקבר, קם מן המתים וישב לימין האב פעם אחת ולתמיד, מאורעות אלה נמצאים מחוץ לכל זמן והם נגישים לנו כל העת – הם מוחשיים עבורנו הרבה יותר מאשר הפסח עבור היהודים בימינו. כשאנו זוכרים את רז הפסחא בעת המיסה אנחנו נמצאים שם, למרגלות הצלב, חיים מחדש את המאורעות שהביאו לישועתנו. משום שאלוהים אינו מוגבל במקום ובזמן, ישוע באמת נוכח בליטורגיה הארצית, שהיא עצמה השתתפות בליטורגיה השמימית (קכ"ק 1085, 1088, 1090).
עמוד ענן, עמוד אש – מודרכים על ידי רוח הקודש
לא היה די בכך שאלוהים סיפק עבור בני ישראל נתיב בריחה ממצרים. היה עליו גם להראות להם לאן ללכת ולהדריך אותם בדרכם אל הארץ המובטחת. מיד לאחר שיצאו ממצרים העניק להם אלוהים את עמוד הענן כדי שידריך אותם בשעות היום, ואת עמוד האש כדי שידריך אותם בשעות הלילה (שמות יג, כא–כב).
עשרה ימים לאחר שעלה ישוע השמימה שלח את רוח הקודש לשליחים. הרוח הדריך אותם כעמוד ענן ועמוד אש פנימיים – הדריך אותם ואת יורשיהם אל כל האמת (יוחנן טז, 13), כדי שיוכלו להוביל את הכנסייה הצליינית לעבר יעדה השמימי. רוח הקודש מוציא אל הפועל את התוכנית שהכין אלוהים האב ושישוע המשיח הפך לאפשרית; הוא מכין את ליבות המאמינים לקבלת המשיח, מזכיר להם את רז הפסחא, הופך אותו לנוכח באמת בקרבם באמצעות הליטורגיה והתקדישים (הסקרמנטים), ומביא אותם לאחדות עם המשיח (קכ"ק 1091–1108). נוסף על כך, באמצעות הליטורגיה אנו, עם אלוהים, לוקחים חלק באמת ב"עבודת הקודש של אלוהים".
חציית ים סוף: הטבילה
עם ישראל ברח ממצרים, אך המצרים רדפו אחריהם. גאולת ישראל הפכה לבטוחה, סופית ובלתי הפיכה רק לאחר שחצו את ים סוף והמצרים טבעו מאחוריהם. אירוע זה היה נקודת המפנה בין חיי העבדות שלהם לדרך החירות שהייתה מונחת לפניהם. לא הייתה עוד דרך חזרה.
בתחילת חייו הציבוריים הזדהה ישוע עם "טבילת" עמו בים סוף בכך שנטבל בנהר הירדן. עבור מאמינים בישוע המשיח הטבילה היא פתח הכניסה אל חיי הנצח העל-טבעיים ותחילת "יציאת מצרים" שלהם לעבר ביתם השמימי. כשאנו נטבלים "לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" אנו נולדים מחדש מהמים ומרוח הקודש, אל תוך משפחתו של אלוהים, והופכים ל"בריאה חדשה".
מי הטבילה הם סמל למוות, המזכיר לנו את מותם של המצרים בים סוף. כמו כן, הם מייצגים את מסתורין הצלב. אך הטבילה – כמו יתר הסקרמנטים – אינה סמל בלבד, אלא אות המבצע את שהוא מסמל: באמצעות הטבילה נכנס המאמין לאיחוד עם מותו של המשיח, נקבר איתו וקם איתו לתחייה (קכ"ק 1220, 1227; אל הרומיים ו, 3–4). כשאנו נטבלים, אנו מתים לחטא. "האדם הנטבל אינו שייך עוד לעצמו, כי אם לזה שמת וקם בעבורנו". הטבילה היא גם סימן לרחיצה ולשחרור: חטאינו נסלחים ואנו חופשיים מהשעבוד לחטא. הטבילה היא "מקור החיים החדשים במשיח, שמהם נובעים חיי המאמין בשלמותם" (קכ"ק 1269, 1263, 1254). באמצעות הטבילה אנו הופכים לחלק מעם אלוהים ומגוף המשיח, הכנסייה. זו הסיבה שאנו מחויבים לגדול באמונה ובחיי התקדישים של הכנסייה, ועל ההורים לעזור לילדים הנטבלים בדרכם אל חיי אמונה (קכ"ק 1255). כפי שבני ישראל לא יכלו לשוב ולחזור למצרים לאחר שחצו את ים סוף – גם לו רצו בכך – כך גם אנחנו מסומנים בעת הטבילה בסימן בלתי מחיק. אין דרך חזרה. אנו יכולים להמשיך במסענו ולהיות בטוחים כי אלוהים יוביל אותנו לייעדנו, או שנמות במדבר.
הטבילה היא גם סימן נבואי כחותם של חיי הנצח: "אִם הִתְאַחַדְנוּ אִתּוֹ בְּמָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ, כָּךְ גַּם נִתְאַחֵד אִתּוֹ בִּתְחִיָּתוֹ" (אל הרומיים ו, 5). בהישארותו נאמן לדרישות הטבילה מסוגל המאמין לעזוב את החיים האלה בציפייה לחזון המבורך של אלוהים בתקוות תחיית המתים (קכ"ק 1274).
מעמד הר סיני: ברית וכהונה
רק לאחר שהושיע אלוהים את עמו מעבדות הוא הביא אותם למרגלות הר סיני כדי לכרות איתם ברית רשמית. אלוהים פעל בראשונה והושיע את בני ישראל ביד חזקה ובזרוע נטויה. כעת, משראו את ניסיו ונפלאותיו, יכלו לבטוח בו. במעמד הר סיני אימץ אלוהים את עם ישראל כבנו בכורו וכרת איתם ברית – ברית הדורשת תגובה מצידם לגאולתו, תגובה שתגרום להם להתחיל לחיות על פי ייעודם החדש כבנו בכורו של אלוהים.
במעמד הר סיני לימד אלוהים את בני ישראל, דרך הברית שכרת איתם, כיצד עליהם להפוך ל"עם פולחני". הם קיבלו לא רק חוקים לחיי צדק – עשרת הדיברות ותורת משה – אלא גם הוראות לבניית אוהל מועד על פי התבנית השמימית שהראה אלוהים למשה. בהר סיני גם יוסדה כהונת אהרון ובניו. במשך נדודיהם במדבר ואף לאחר שהתנחלו בארצם שימשו הכוהנים כמתווכים בין אלוהים הקדוש לעם החוטא. באמצעות תיווך זה זכו בני ישראל להגיע לנוכחות אלוהים.
ישוע לא היה רק שה הפסח. הוא גם הכוהן הגדול הנצחי אשר מקריב עצמו כל העת לפני האב (קכ"ק 1544; אל העברים ה, 10). לפני שעלה השמיימה העניק לשליחיו וליורשיהם יכולות מיוחדות לקחת חלק בכהונתו הנצחית. כהונה מיוחדת זו עומדת לרשות כהונת הטבילה של כל המאמינים, והיא "מבטיחה כי זהו באמת המשיח מי שפועל בתקדישים, באמצעות רוח הקודש, עבור הכנסייה". "הכוהן המוסמך הוא "הקשר התקדישי" המחבר בין הליטורגיה לבין מה שעשו ואמרו השליחים, ובאמצעותם – מחבר בין הליטורגיה לבין המילים והמעשים של המשיח, מקור הסקרמנטים ובסיסם" (קכ"ק 1120). אם כן, באמצעות השליחים ויורשיהם מעניקה לנו הכנסייה את התקדישים, את אמיתות ההתגלות ואת החסד המושיע אותנו.
כהונת הברית החדשה והתקדישים שמעניקה הכנסייה מציגים כיצד התגלמותו של אלוהים לא עברה מן העולם כשחזר המשיח לימין האב. בדיוק כפי שאלוהים בא לעולם כבשר ודם, הוא ממשיך להעניק לנו את עצמו באמצעות דברים מוחשיים כגון מים, לחם ויין. כמה מדהים לחשוב שדווקא באמצעות דברים גשמיים שכאלה מעניק לנו אלוהים את הטבע האלוהי שלו!
כוח ממעל: חתימת הקודש (אישוש)
עמוד הענן ועמוד האש הובילו את עם ישראל דרך ים סוף אל הר סיני. אך משעזבו את הר סיני לא היו עוד קבוצה בלתי מאורגנת של פליטים, אלא עם מוקדש לאלוהים באמצעות בריתו הקדושה. במעמד הר סיני ירשו בני ישראל אחריות מיוחדת להיות עדי אלוהים בפני כל הגויים, בעת נדודיהם וגם אחרי שיתנחלו בארצם. נוכחות אלוהים בקרבם הוצגה בעיקר בסוף ספר שמות, לאחר שהושלמה בניית אוהל מועד, המשכן, והכהונה יוסדה וקודשה – בעת שכיסה ענן את האוהל והוא התמלא בכבוד ה'.
לאחר שנטבל ישוע נח עליו רוח הקודש בדמות יונה, ובעינוייו רכש המשיח את נתינת הרוח במלואה לכל מאמיניו. תקדיש חתימת הקודש מהווה השלמה לחסד הטבילה, שכן הנטבלים "מחויבים יותר לכנסייה ומועשרים על ידי כוח מיוחד מאת רוח הקודש. 
לפיכך, כעדי המשיח האמיתיים, הם מחויבים מאוד להפיץ את אמונתם ולהגן עליה במילים ובמעשים". בחתימת הקודש מעניק הבישוף את התקדיש באמצעות משיחת שמן הקודש על מצחו של הנטבל, הנעשית ביד ותוך אמירת המילים: "היה חתום במתנת רוח הקודש". חותם זה, כמו הטבילה, מטביע סימן בלתי מחיק על נשמת הנטבל, סימן המלביש את המאמין בכוח עליון למשך שארית חייו כדי שיהיה עדו של המשיח וחלק מצבאו. חותם רוח הקודש "מסמן את השתייכותנו המוחלטת לישוע המשיח, את גיוסנו בשירותו לנצח, כמו גם את ההבטחה לשמירה אלוהית בזמן ניסיון אחרית הימים (קכ"ק 1285, 1296, 1300).
כמו בני ישראל גם אנחנו איננו נושעים כיחידים אלא כקהילה. בליטורגיה של הכנסייה כולה מתאחד גוף המשיח וחוגג מאוחד עם ראשו, ישוע המשיח. אחדות ואיחוד מושגים ומוצגים בליטורגיה. עדותנו על אודות המשיח, בעולם המנוכר לעתים מאלוהים, נראית בראש ובראשונה בדרך שבה אנו מתייחסים זה לזה ואוהבים זה את זה.
קורבנות וסליחת חטאים
כחלק בלתי נפרד בפולחן באוהל מועד הקריבו הכוהנים קורבנות יום-יומיים לכפרה על חטאי עם ישראל. בכל יום, במשך כל השנה, היה דמם של הקורבנות תזכורת מוחשית למחיר הכבד הדרוש מעם חוטא כדי שיוכל להימצא בנוכחותו של אלוהים. קורבנות נוספים הוקרבו בחגים ובמועדים, ושיאם היה ביום הכיפורים – היום היחיד בשנה שבו היה הכוהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כדי להזות את דם השעיר על המזבח, לכפרת חטאי בני ישראל.
אך קורבנות תמידיים אלה לא היה בכוחם לסלוח על חטאים; הם יכלו רק "לכסות" על עבירות שבוצעו אך לא לבטלן (אל העברים י, 4). הם היו רק סמל לקורבן הפסח האמיתי – ישוע המשיח, שה האלוהים, שהסיר את חטאי העולם במותו על הצלב.
בטבילה המאמינים נרחצים, מקודשים ומטוהרים בשם האדון ישוע המשיח (הראשונה אל הקורינתיים ו, 11). החיים החדשים הללו אינם מבטלים את חולשות המין האנושי או את הנטייה לחטוא – הקיימות גם בקרב מי שנטבלו. הנטבלים זקוקים תמיד לטיהור נוסף, ומצויים במצב תמידי של חזרה בתשובה וחרטה. כבר בחייו הציבוריים הפתיע ישוע רבים בכך שסלח על חטאים – יכולת השייכת אך ורק לאלוהים, כפי שחשבו רבים. לפני שחזר אל ימין האב הוא העניק לשליחיו את היכולת לסלוח על חטאים (מתי טז, 19; יוחנן כ, 21–23). בימינו ממשיכים הבישופים, יורשיהם של השליחים, יחד עם הכוהנים, להעניק סליחת חטאים בשם ישוע המשיח. אין עוד קורבנות דם. במקומם קיים תקדיש יעיל באמת שביכולתו להעניק לחוטא סליחה מלאה ולהשיב אותו לפיוס עם אלוהים ועם הכנסייה.
אף שהמאמינים נדרשים להתוודות על חטאיהם לפחות פעם אחת בשנה (על חטאים למוות), הכנסייה ממליצה לעשות זאת לעתים קרובות יותר – אפילו על חטאים שאינם למוות. זאת, שכן בהשבתנו לחיק חסד אלוהים התקדיש מסייע בידינו לעצב את מצפוננו ולהילחם בנטיותינו הרעות. כדי שמביע החרטה יקבל מחילה עליו להיות כן בצערו על חטאיו – ובכך נכללת, פרט לצער זה, גם התחייבות שלא לחטוא שוב. עליו להתוודות על חטאיו ולהביא לתיקונם בכל צורה שיטיל עליו הכוהן. כדרישה כללית יותר עלינו לזכור תמיד לסלוח לאלה שחטאו נגדנו, באותה המידה שאנו רוצים שאלוהים יסלח לנו.
סקרמנט זה הוא גם נבואי, משום שהחוטא, "בהעמידו את עצמו בפני משפטו מלא הרחמים של אלוהים, מקדים במידה זו או אחרת את גזר הדין הצפוי לו בסוף חייו על פני כדור הארץ. שכן עכשיו, בחיים אלה, מוצגת בפנינו הבחירה בין חיים ומוות, ורק בדרך של חזרה בתשובה אנחנו יכולים להיכנס אל המלכות" (קכ"ק 1470).
ה' רופאך
אלוהים אינו דואג רק לחוליינו הרוחניים אלא לרווחתנו הכוללת – של גופנו ונשמתנו. בזמן יציאת מצרים הבטיח אלוהים לעם ישראל, אם יהיו נאמנים לבריתו: "אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו).
פעמים רבות ריפא ישוע את הגוף כדי להצביע על המחלה הקשה יותר – מחלת החטא. אך חמלתו כלפי החולים וריפוי כל סוגי המחלות והמדווים בעם הם עצמם "סימן מובהק לכך ש'אלוהים פקד את עמו'... הוא בא לרפא את האדם השלם – גוף ונפש; הוא הרופא שהחולים זקוקים לו" (קכ"ק 1503). ייעודו של ישוע כמרפא חולים נמסר גם הוא לידי הכנסייה בדמות תקדיש משיחת החולים. אף שרק ישוע מחליט אם לרפא פיזית אדם שקיבל תקדיש זה אם לאו – הכנסייה מאמינה כי יש בתקדיש זה חסד, חיזוק, שלום ועידוד מיוחדים עבור החולה. "סיוע זה מאת האדון דרך גבורת רוחו מיועד להוביל את האדם החולה לריפוי נפשו, אך גם לריפוי גופו אם זהו רצון אלוהים. יתר על כן, אם חטא החולה – חטאיו ייסלחו לו" (קכ"ק 1520). מאמינים קתולים יכולים לבקש את התקדיש בכל עת שהם חולים מאוד, לא רק בעת מחלה אנושה על סף מוות.
צידה למסע: סעודת האדון
ב-40 שנות נדודיהם במדבר סיפק אלוהים לבני ישראל מזון – הלחם מן השמים, המָן. לאחר שהאכיל ישוע חמשת אלפים איש בחמש כיכרות לחם ושני דגים בלבד, הדהים את שומעיו כשהכריז: "אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים... הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם" (יוחנן ו, 35, 41). מאוחר יותר, לפני עינוייו על הצלב, כשערך את סדר הפסח עם תלמידיו נתן לדבריו אלה משמעות חדשה. בבצעו את הלחם אמר: "זֶה גּוּפִי"; בהחזיקו את כוס היין אמר: "זֶה דָּמִי" (מתי כו, 26–28). בסעודה האחרונה כונן ישוע את סעודת האדון – "המקור והפסגה של חיי הנוצרים". כל התקדישים האחרים וכל חיי הליטורגיה מכוּונים כולם אל המיסה, שבה מוצג בפנינו קורבנו הנצחי של ישוע בדמות לחם ויין. במיסה, לאחר שאנו שומעים את דבר אלוהים ומגיבים אליו, אנו מציעים ו"מקריבים" את עצמנו – גופו הרוחני של המשיח, מאוחד עם ישוע המשיח, ראש הגוף – כקורבן קדוש אחד רצוי לפני האב; אנו מקבלים בתמורה לא פחות מאשר את גופו, דמו, נפשו ואלוהותו של מושיענו. בסעודת האדון אנו לוקחים חלק בחיי השילוש של אלוהים בצורה המוחשית ביותר.
לפני שאנו משתתפים בסוד העצום ובמתנה הנהדרת האלה של אלוהים אבינו, רובצת עלינו אחריות כבדה להכין את ליבותנו לפני שניגש אל השולחן להשתתף בסעודה! יותר מכל מחייבת אותנו סעודת האדון לחיות את חיינו בהתאם לסימנים שאנו מקבלים. "כִּי הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה מִבְּלִי לִנְהֹג הַבְחָנָה בְּגוּף הָאָדוֹן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה דִּין לְעַצְמוֹ" (הראשונה אל הקורינתיים יא, 29). עלינו לטהר את ליבנו לפני שאנו משתתפים בסעודה השמימית – אף באמצעות תקדיש הווידוי, אם ידוע לנו כי ביצענו חטא חמור. אף שאנו מחויבים להשתתף בסעודת האדון רק פעם אחת בשנה ולהשתתף במיסה רק בימי ראשון ובימי חג – הכיצד נוכל שלא להשתוקק לקחת חלק בסעודת הפסח הזו פעמים רבות ככל הניתן?
סעודת האדון אינה רק מחזירה אותנו ללילה ההוא שבו הפך עם ישראל לעם חופשי ולרגע שבו נכרתה ברית חדשה נצחית עם האנושות כולה. סעודת האדון היא נבואה לגבורה עתידית: "הֵן בְּכָל עֵת שֶׁאַתֶּם אוֹכְלִים אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה וְשׁוֹתִים מִן הַכּוֹס הַזֹּאת, אַתֶּם מַזְכִּירִים אֶת מוֹת אֲדוֹנֵנוּ, עַד שֶׁיָּבוֹא" (שם שם, 26). המיסה מאחדת אותנו עם הקדושים שבשמים, כאשר אנו "טועמים טעימה מוקדמת מהליטורגיה השמימית הנחגגת בירושלים העיר הקדושה, שהיא היעד הסופי במסענו, שם יושב המשיח לימין האלוהים" (קכ"ק 1090).
והיו לבשר אחד: הנישואין
מראשית ברא אלוהים את האדם בצלמו ובדמותו, ברא אותם זכר ונקבה. "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ... עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית א, כז; ב, יח, כד). בתורת משה עדיין לא הועלו הנישואין לדרגה המכובדת של תקדיש. אך עם כינון הברית החדשה קיבלו הנישואין משמעות חדשה. ישוע השיב על כנה את עובדת היות הנישואין בלתי הפיכים, כפי שהיו בתוכנית אלוהים מאז בריאת העולם. הנישואין הופכים אם כן לסימן מופגן של חסד מקדש שבאמצעותו "הגבר והאישה מכוננים ביניהם שותפות לכל חייהם, שמטרתה אושרו של בן הזוג והולדת צאצאים וחינוכם" (קכ"ק 1601).
תקדיש הנישואין משמש גם כהנצחה לבריתו של אלוהים עם ישראל, המתוארת פעמים רבות כאהבת נישואין בלעדית ונאמנה. יתרה מכך, תקדיש זה משמש כהנצחה לעינויי המשיח – שם רכש את הכנסייה ככלתו. על כן, כל נישואין בין מאמינים הם "כנסייה ביתית" הנקראת לשקף את החיים הפנימיים של השילוש הקדוש, של המשפחה הקדושה מנצרת ואת קשרי האהבה בין המשיח לבין כלתו. הנישואין, המבורכים במעלות רבות, יש בהם גם אחריות רבה – כגון התחייבות לשמור ולהזין את האיחוד הבלתי הפיך של הנישואין, את נאמנות האהבה בין בני הזוג ואת הפתיחות לרבייה.
תקדיש הנישואין גם הוא בעל ממד נבואי, שכן גם הוא, כמו סעודת האדון, סימן לגבורה העתידית: המשתה השמימי הממתין לנו בסוף מסענו מתואר כחגיגת החתונה של השה – כל הנבחרים יישבו לשולחן המלכות ויחגגו עם החתן.
האוניברסליות הקוסמית של מלכות אלוהים
כל הבריאה מכוונת לקראת מטרה אחת: מלכות אלוהים, אשר תיאסף כולה במשיח באירוע קוסמי חד פעמי, ותתאחד בירושלים השמימית. המלכות אם כן מאמצת אל חיקה את כל הברואים שמטרתם אחת, המאוחדים בסולידריות ובתלות הדדית, ומהווים סימפוניה אחת עולמית. לאור זאת, הליטורגיה רואה ביקום כולו כמאוחד ובלתי ניתן להפרדה בעבודת אלוהים. ראינו לעיל בסיפור יציאת מצרים והישועה כיצד הליטורגיה מגשימה את האדם בשלמותו – גוף ונשמה – ועוזרת להתפתחותו בשלבי החיים השונים. משום שהאדם הוא צירוף של גוף ונשמה, אין הליטורגיה יכולה להיות מוגבלת לעקרונות רוחניים או ל"אמונה בלבד": "בליטורגיה אלוהים מטהר לא רק את נשמתו של המאמין, אלא את שלמותו הממשית של המאמין, באיחוד המוצק של קיומו – גוף ונשמה; הגוף והנשמה שניהם מקודשים על ידי אלוהים, ושניהם עובדים אותו" (ק. ואגאג'יני, ממדים תיאולוגיים של הליטורגיה, עמ' 312). זו הסיבה שבליטורגיה קיימות מחוות מיוחדות כגון קידות והצטלבות – האדם כולו חייב לכוון עצמו לפעולת הליטורגיה.
נוסף על כך, שאר העולם החומרי מחובר למלכות אלוהים באמצעות האדם. אנו רואים זאת לא רק בעובדה כי בתקדישים יש שימוש בסימנים מוחשיים כדי לציין אמיתות רוחניות, אלא גם ב"סימנים סקרמנטלים": חפצים מוחשיים מבורכים המונחים בצד כדי להעניק משמעות אמיתית וממשית לאמיתות רוחניות; מים קדושים לדוגמה משמשים כסימן המזכיר לנו את טבילתנו.
לסיום, הליטורגיה נמצאת מחוץ לכל זמן ומקום, ומחברת בינינו לבין תולדות הישועה ב"היום" נצחי. כפי שבני ישראל דאז – והעם היהודי בימינו – ממשיכים לשמור את החגים "תחילה בפסח, לזכר מעשיו המופלאים של אלוהים המושיע, על מנת להודות לו עליהם, להנציח את זכרם וללמד את הדורות הבאים לפעול בצורה דומה", כך גם הכנסייה חיה מחדש כל העת את מאורעות חייו של המשיח, בכל שנה ליטורגית שחולפת. "בעידן הכנסייה – בין הפסח של המשיח שהושג עבור כל בני האדם בפעם אחת ויחידה, ובין הגשמתו במלכות אלוהים – הליטורגיה הנחגגת במועדים מסוימים מגלה את חותם החידוש של סוד המשיח" (קכ"ק 1164). בליטורגיית השעות "מהלך היום והלילה הופך לקדוש על ידי שבח האלוהים" (קכ"ק 1174), והמאמינים – גם אם הם מתפללים לבדם בחדרם – מכוונים לתפילה האוניברסלית של הכנסייה, ומבצעים את כהונתם המלכותית של הנטבלים. בליטורגיה נכנסת מלכות האלוהים לתוך זמננו שלנו. בליטורגיה משתף אלוהים את עמו בחייו. הליטורגיה היא המקור וההתגשמות של הכנסייה, שממנה זורמים כל מעשיה באהבה ובצדק המשמשים כעדי המשיח בעולם כולו.
ראה גם:
בנוכחותו: אלוהים פוגש את עמו באוהל מועד ובליטורגיה של הכנסייה* (מצגת פאוורפוינט)
