נכתב על ידי Fr. Romuald Jakub Weksler-Waszkinel
קטגוריה: יחסים בין יהודים ונוצרים

להיות עם חופשי לעשות טעויות

הדימוי "עם קשה עורף" כביטוי לבגידת היהודים באלוהים הוטבע בחיפזון ובטעות, ויש לבחון אותו בזהירות יתרה

הארץ

עם ישראל, שיצא מארץ מצרים מבית עבדים "בכח גדול וביד חזקה", נדד במדבר לארץ המובטחת. בנדודיו, בהר סיני, אמר אלוהים למשה: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ד-ה). עם ישראל, המשועבד במצרים, למד במדבר להיות חופשי, אך בה בעת למד להתעמת עם תביעות אלוהים.

באחד העימותים החשובים האלה בין העם לאלוהיו נקבעה הנוסחה: עם קשה עורף. לאחר שמשה מבושש לרדת מהר סיני, מגלה העם חוסר סבלנות ומבקש לעשות עגל זהב. בתגובה לכך אומר אלוהים למשה: "לך רד כי שחת עמ אשר העלית מארץ מצרים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתם... ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא" (שם לב, ז-ט). האירוע המקראי הזה ידוע היטב. אבל הגדרת ישראל כ"עם קשה עורף" אינה חד פעמית, אלא היא נשנית במקומות שונים בתורה (למשל שמות לג, ג; שמות לד, ט; דברים ט, ו). יש לבחון אותה בזהירות יתרה מפני שכבר בתחילת המאה השנייה לספירה מצאו בה התיאולוגים הנוצרים הוכחה לכך שאלוהים דחה את היהודים ובחר במקומם בנוצרים בבריתו החדשה. הבחירה בנוצרים נעשתה לשיטתם משום שהיהודים לא הכירו בישוע מנצרת כמשיח, ואף צלבו אותו. מדוע לא הכירו? למה צלבו? - הנוצרים הראשונים השיבו: מפני שהם עם קשה עורף, עם לא-נאמן.

שלוש התוכחות הללו - היהודים אשמים במותו של ישוע מנצרת, היהודים נדחו על ידי האלוהים, והנוצרים מילאו את מקומם - היו למעין כדורי שלג. הם הלכו, גדלו והתגלגלו במהלך ההיסטוריה, הלכו וצברו שנאה, במיוחד מאז המאה הרביעית, לאחר שהנצרות היתה לדת הרשמית של האימפריה הרומית, ונהפכו למפולת נוראה במלחמת העולם השנייה, בהשמדת מיליוני יהודים. אף על פי שהאידיאולוגיה הנאצית לא היתה נוצרית, הצליחו הנאצים לנצל את האנטישמיות המושרשת, ולגייס את אירופה הנוצרית לשנאת היהודים.

יעקב וקסלר-ושקינלנולדתי בשנים הללו, בשנת 1943, למשפחה יהודית, ובהיותי תינוק מסרה אותי אמי למשפחה נוצרית-פולנית, שגידלה אותי באהבה. על מוצאי היהודי למדתי מאמי הפולנייה רק בהיותי בן 35, לאחר שהייתי כומר כבר 12 שנה. בפעם הראשונה עמדתי על אדמת ישראל ב-1992. עד מהרה זכיתי לפגוש את דודתי ואת דודי, אחיו של אבי. אחת השאלות הראשונות ששאל דודי, יהודי דתי, היתה: "איך אתה יכול לשאת בתוכך, ככומר, את שנאת היהודים של הנוצרים במשך אלפיים שנה?" התקשיתי לענות לו. שאלתו פגעה במקום שכאב לי, וכואב עדיין. ובכל זאת עניתי לו שאינני יכול לדבר בשמן של אלפיים שנה, אלא רק 49 (זה היה גילי ב-1992), ואני אוהב יהודים. אבל דודי המשיך וחקר אותי: "כמה כמרים קתוליים היו אומרים כמוך שהם אוהבים יהודים?" לא יכולתי לנקוב במספר המדויק, אבל יכולתי לומר לו שהכומר שאוהב יהודים יותר מכולם עומד בראש הכנסייה הקתולית - האפיפיור יוחנן פאולוס השני (קרול וויטילה).

ראשיתו של השינוי בעולם הנוצרי ביחס ליהודים וליהדות התרחש כמעט מיד לאחר מלחמת העולם השנייה (בוועידה היהודית-נוצרית בזליסברג שבשווייץ, 1947). השמדת היהודים באירופה הנוצרית גרמה בסופו של דבר לפקיחת עיניהם של נוצרים רבים. אבל את השינוי המעשי ביחסה של הכנסייה הקתולית ליהודים הביא האפיפיור יוחנן ה-23. דווקא בחג הפסחא, שהכנסייה מציינת בו את צליבתו של ישוע, בימים שבמשך דורות רבים הובלטה בהם אשמתם של היהודים; דווקא אז הורה האפיפיור להתפלל גם על היהודים. השינוי היסודי בתפישת היהודים והיהדות התקבל במועצת הוותיקן השנייה (1962-1965). על פי החלטת המועצה, היו שלוש התוכחות הנוצריות המוקדמות דעות פסבדו-תיאולוגיות שגויות. אמור מעתה שהיהודים אינם אשמים במותו של ישוע; שאין זה נכון שאלוהים דחה אי פעם את היהודים, והנצרות אינה תחליף לעם ישראל, אשר היה ונשאר העם הנבחר.

הדימוי "עם קשה עורף" כביטוי לבגידת היהודים באלוהים הוטבע אפוא בחיפזון ובטעות. ההיסטוריה ראתה אמנם מקרים שבהם דחו יהודים את אלוהים בשמו של חופש המאבק, כמו קרל מרקס וממשיכי דרכו, אבל ההיסטוריה ראתה גם מקרים רבים של נאמנות לאל עד קידוש השם. הלא רבים אמרו על מוקד האינקוויזיציה, או בדרך לתאי הגזים, את המלים: "שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד". האומנם היו היהודים מגטאות ורשה, לודז', לבוב או וילנה, בנים לעם קשה עורף? והאם אמי היהודייה היתה קשת עורף בהזכירה לאמי הנוצרייה, לפני שמסרה אותי לידיה, שישוע היה יהודי?

לכן יש לחזור ולבחון את הגדרת ישראל כ"עם קשה עורף". לשם כך יש להיזכר במצב הקיומי של בני ישראל במדבר. הלא הם נשאו עדיין את הזיכרון הטרי של שנות עבדות, חששו שהם עלולים לחזור לבית עבדים והשתוקקו להיות חופשיים בארץ המובטחת. לכן, כאשר בושש משה לרדת מהר סיני, אמרו לאהרן "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו". הם רצו ללכת מהר יותר, להיות חופשיים, ומעל לכל: פחדו להיות לבד ורצו בנוכחותו של אלוהים כלשהו. מה שדרשו מאהרן היה טעות מרה, כמעט בגידה, אבל ראוי לבחון את תגובתו של משה בדבריו לאלוהים: "כי עמ הגוי הזה" (שמות לג, יג), ואחר כך: "ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" (שם לד, ט). בתהליך הלמידה להיות עם חופשי נעשות טעויות, ולכן ראוי לסלוח לעם הזה. ואמנם נאמר, "הנה אנכי כרת ברית" בין העם לאלוהיו, וזו ברית עולם.

ההגדרה המקראית של ישראל כעם קשה עורף אינה חד-משמעית. יש לה פנים רבות, המציירות משמעויות שונות של המאמץ ללמוד להיות עם חופשי, וליתר דיוק: המאמץ ליישב בין חירותם האישית לציות לאלוהים. אבל בתוך כך, יש לזכור, האל הבוחר נשאר נאמן לעמו אף על פי שהעם לא תמיד נשאר נאמן לאלוהיו. אמנם האפולוגטים הנוצרים הפיצו בקהילות הנוצרים הראשונות (בין השאר מתוך קנאה) את שלוש התוכחות שהוזכרו לעיל, אבל בניגוד גמור אליהם כתב השליח פאולוס (שאול התרסי). אל הקהילה הנוצרית ברומא: "ואני אומר: הכי השליך אלהים את עמו מעל פניו חלילה?... לא השליך אלוהים מעל פניו את עמו אשר ידעו מקדם" (איגרת אל הרומיים 11, 1-2), ובהמשך: "כי לא יינחם אלוהים על מתנת ידו ועל קריאת פיהו" (שם, 29).

מבט מבחוץ על היחסים שבין אדם למקום מגלה תמונה צבעונית ומושכת: עם ישראל עדיין לומד בשלל דרכים להיות חופשי ועם זאת להתמודד עם התביעות של אלוהים ממנו. אבל ביחסים שבין אדם לחברו אפשר למצוא בישראל הרבה איבה, סלידה, ולפעמים אפילו בוז ביחסים שבין התפישות השונות של אלוהים ושל מי שנותר אדיש לו. גישות כאלה מעציבות אותי.

אבל מה שהכי מעציב ומדאיג הוא היחס לזר ולאחר. מבחינה זו, עם ישראל הוא בעל העורף הקשה ביותר. הלא מצוותו של אלוהים לעם ברורה מאוד: "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים" (ויקרא יט, לד). גם בנסיבות המקומיות המורכבות של ישראל יש לזכור כי הזר והאחר צריך להיות אחד מאתנו. האם זה אפשרי, או חלום שאי אפשר להגשימו? הלא רבים מאמינים שהארץ הזאת מסוגלת לנסים. האדמו"ר מקוצק, ר' מנחם מנדל מורגנשטרן (1787-1859) השיב פעם לשאלה, היכן הוא אלוהים, במאמר הידוע: "בכל מקום שנותנים לו להיכנס". אפשר ללמוד מדבריו. כאשר אנו מזמינים אורח חשוב, צריך בראש וראשונה לסדר את הבית; רק אחר כך אפשר לצפות לנסים.

יעקב וקסלר-ושקינל היה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה הקתולית של לובלין. חי היום בירושלים ועובד ב"יד ושם".


FaLang translation system by Faboba