יהודים קתולים והתורה

חלק שלישי: דברי פולוס על התורה ועל יהודים קתולים

האם יהודי מאמין בישוע שנטבל הוא עדיין יהודי? האם הוא עדיין מחויב לשמור את התורה? האם לא אמר פולוס כי איננו מחויב לעשות כן? מטרת מאמר זה היא לענות על שאלות אלה על ידי בחינת כמה מהקטעים הרלוונטים באיגרותיו של פולוס. נראה שקריאה זהירה באיגרותיו מובילה אותנו למסקנה כי הסיבה היחידה שמוצא פולוס לפטירת הגויים משמירת התורה גרמה דווקא להעמקת משמעותה ולהגדלת חשיבות שמירתה על ידי היהודי המאמין בישוע.

שאול הפרוש רודף הקהילה

פולוס השליחפולוס (שאול) נכנס לתולדות הכנסייה בעת רציחתו של סטפנוס.

מעשי השליחים ז, 58

הֲדָפוּהוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר וְסָקְלוּ אוֹתוֹ בַּאֲבָנִים. הָעֵדִים הִנִּיחוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם לְרַגְלֵי בָּחוּר אֶחָד, שָׁאוּל שְׁמוֹ.

מעשי השליחים ח, 1–3

גַּם שָׁאוּל הִסְכִּים לַהֲרִיגָתוֹ. בַּיּוֹם הַהוּא הֵחֵלָּה רְדִיפָה גְּדוֹלָה נֶגֶד הַקְּהִלָּה בִּירוּשָׁלַיִם וְכֻלָּם נָפוֹצוּ בַּאֲזוֹרֵי יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, חוּץ מִן הַשְּׁלִיחִים. אָז אָסְפוּ אֲנָשִׁים יִרְאֵי שָׁמַיִם אֶת סְטֵפָנוֹס וְסָפְדוּ עָלָיו מִסְפֵּד גָּדוֹל. וְשָׁאוּל עָשָׂה שַׁמּוֹת בַּקְּהִלָּה; הוּא עָבַר מִבַּיִת לְבַיִת וְגָרַר גְּבָרִים וְנָשִׁים וְהִסְגִּירָם לַכֶּלֶא.

מעשי השליחים ט, 1–2

וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ מֵפִיחַ אִיּוּמִים וָרֶצַח נֶגֶד תַּלְמִידֵי הָאָדוֹן. הוּא בָּא אֶל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ אִגְּרוֹת לְבָתֵּי הַכְּנֶסֶת בְּדַמֶּשֶׂק, כְּדֵי שֶׁיֶּאֱסֹר בִּכְבָלִים אֶת מִי שֶׁיִּמְצָא מִן הַמַּחֲזִיקִים בַּדֶּרֶךְ הַהִיא, הֵן גְּבָרִים וְהֵן נָשִׁים, וְיָבִיא אוֹתָם לִירוּשָׁלַיִם.

אל הגלטיים 13–14

הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם עַל הִתְנַהֲגוּתִי בֶּעָבָר בַּיַּהֲדוּת, שֶׁרָדַפְתִּי נִמְרָצוֹת אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים וְעָשִׂיתִי בָּהּ שַׁמּוֹת וְהִתְעַלֵּיתִי בַּיַּהֲדוּת עַל רַבִּים מִבְּנֵי גִּילִי אֲשֶׁר בְּעַמִּי, מִשּׁוּם קִנְאָתִי הַיְתֵרָה לְמָסוֹרוֹת אֲבוֹתַי.

פולוס מצהיר על היותו פרוש (מעשי השליחים ט, 5–6) ומתגאה בכך שהיה תלמידו של רבן גמליאל: גדול הרבנים של זמנו, שמו מוזכר פעמים רבות בתלמוד, תלמידיו הם מגדולי חז"ל. ובכל זאת, בעוד שרבן גמליאל, גדול הפרושים, הגן על פטרוס ועל השליחים בפני הסנהדרין (מעשי השליחים ה, 34–39) ואף הזהיר את עמיתיו להקל עימם משום שבשורתם עשויה להיות מאת אלוהים – פולוס היה דווקא "מֵפִיחַ אִיּוּמִים וָרֶצַח נֶגֶד תַּלְמִידֵי הָאָדוֹן".

פולוס, התורה והבשורה

מה הניע את פולוס להיות, כפי שהוא מכנה עצמו, קנאי לתורה ורודף הקהילה? (מעשי השליחים ט, 6) מדוע הוא שאף והתאמץ כל כך להשמידה? פולוס עצמו עונה לשאלה זו:

אל הפיליפיים ג 8–9

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב אֶת הַכֹּל לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַיִּתְרוֹן לָדַעַת אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנִי, אֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ הִפְסַדְתִּי אֶת כָּל הַדְּבָרִים; וַאֲנִי חוֹשְׁבָם לִפְסֹלֶת בִּשְׁאִיפָתִי לְהַרְוִיחַ אֶת הַמָּשִׁיחַ, וּלְהִמָּצֵא בּוֹ -- בְּאֹפֶן שֶׁצִּדְקָתִי לֹא תִּהְיֶה לִי מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא תִּהְיֶה זוֹ הַצְּדָקָה אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ. צְדָקָה אֲשֶׁר מֵאֱלֹהִים הִיא וִיסוֹדָהּ בֶּאֱמוּנָה.

לפני שחזר בתשובה האמין פולוס הפרוש כי האדם אינו נושע בזכות אמונתו, הקשר הפנימי שלו עם אלוהים, אלא בזכות מעשיו, שמירת המצוות בצורה חיצונית. ישוע מעולם לא אמר כי ציות שכזה אינו חשוב, אך מבחינת ישוע שמירת המצוות הייתה המסגרת וההזדמנות שבהן מובע מה שהוא בעל חשיבות עליונה: אדיקות ואמונה פנימיות, ללא פשרות באשר לחובה של שמירת המצוות המעשיות רבים מהפרושים הסכימו עימו. אך שאול הפרוש לא היה מסוגל להיות בעל אדיקות פנימית שכזו. הוא מבהיר זאת באיגרתו אל הרומיים:

אל הרומיים ז, 21–25

לְפִיכָךְ אֲנִי מוֹצֵא אֶת הַחֹק הַזֶּה: רְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב, אֶלָּא שֶׁהָרַע עוֹמֵד לְפָנַי. בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁבִּי אֲנִי שָׂמֵחַ בְּתוֹרַת אֱלֹהִים, אַךְ בְּאֵיבָרַי אֲנִי רוֹאֶה חֹק אַחֵר, וְהוּא נִלְחָם נֶגֶד הַחֹק שֶׁבְּשִׂכְלִי וּמְשַׁעְבֵּד אוֹתִי לְחֹק הַחֵטְא הַשּׂוֹרֵר בְּאֵיבָרַי. אוֹי לִי, אָדָם אֻמְלָל שֶׁכְּמוֹתִי, מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ? תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ! וּבְכֵן, בְּשִׂכְלִי אֲנִי עֶבֶד לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַךְ בִּבְשָׂרִי אֲנִי מְשֻׁעְבָּד לְחֹק הַחֵטְא.

פולוס התוודה את האמור לעיל לאחר שהאמונה בישוע שינתה אותו והוא הבין כי הישועה אינה תוצאה של שמירה חיצונית של מצוות התורה. אמונתו חשפה "כוח להושיע" (ביטוי שלו עצמו, ראה אל הרומיים א, 16) שאפשר לו למסור את ליבו לאלוהים. אך לפני שהאמין בישוע – לא היה יכול לעשות זאת. לפני שהאמין היה "מְשֻׁעְבָּד לְחֹק הַחֵטְא". תקוותו היחידה הייתה באמונתו כי שמירת המצוות בצורה חיצונית היא מַספקת לישועתו. לכן לא היה יכול לסבול את תורתו של ישוע, שלימד כי שמירה חיצונית של מצוות התורה היא אך הזדמנות להראות את אמונה ומסירות – הכניעה הפנימית לאלוהים, שהיא מה שנחוץ על מנת להיוושע. תורת ישוע בעצם הרשיעה את פולוס, והוא לא היה יכול לשאת זאת. לכן שנא את הקהילה ורדף את המאמינים.

כיצד אנו יודעים שפולוס מתייחס בדבריו אלה לאמונה ולמסירות פנימית? אולי הוא בעצם מבכה על כך שלא היה יכול לשמור את התורה כלל – אפילו לא בצורה חיצונית? בעדותו על עצמו לפני שהאמין בישוע הוא כותב: "מִבְּחִינַת הַצְּדָקָה הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל הַתּוֹרָה, אֵין בִּי דֹּפִי" (אל הפיליפיים ג, 6). פולוס היה מסוגל לעשות מה שהוא מכנה "צדקה עצמית המבוססת על התורה". אך לאחר שהפך למאמין הבין פולוס כי "צדקה עצמית" זו הייתה בעלת ערך נמוך ביותר יחסית ל"צְדָקָה אֲשֶׁר מֵאֱלֹהִים הִיא וִיסוֹדָהּ בֶּאֱמוּנָה" (שם, 9). בפרק ז באיגרת אל הרומיים מתוודה פולוס כי ללא האמונה בישוע המשיח הוא לא היה יכול להשיג צדקה ומסירות פנימית לאלוהים.

הנקודה החשובה ביותר בדיוננו היא שאף שפולוס שינה את יחסו כלפי האמונה בישוע – יחסו לתורה לא השתנה. לפני שהפך את עורו האמין פולוס כי שמירת התורה מתבטאת בנאמנות חיצונית וכי התורה היא הדרך היחידה לישועה – באמצעות מעשים – ישועה שבפועל לא היה ניתן להשיגה. גם לאחר שהאמין המשיך לחשוב כך באשר לתורה, והוא לא חדל מלהשוות את חוסר היכולת של התורה כפי שהוא פירש אותה – לכוחה של הישועה הניתנת בזכות האמונה בישוע. הדרך שבה הבין פולוס את התורה הציבה אותו בקרב מחנה הפרושים ששנאו את ישוע ואף ביקשו להורגו. אך לעומתם היה מחנה אחר של פרושים – הפרושים שישוע מצווה עלינו לציית לדבריהם (מתי כג). הם היו בעלי תפיסה שונה לחלוטין של התורה, תפיסה הדומה מאוד במהותה לזו של ישוע; שכן גם הם הדגישו את המרכיב הפנימי בשמירת מצוות התורה. הם לא חשו מאוימים על ידי ישוע, והגדול שבהם – רבן גמליאל (רבו של פולוס!) – אף הגן על ראשי הקהילה.

ישוע עצמו מינה את פולוס להיות שליח לגויים (מעשי השליחים כו, 7; אל הגלטיים ב, 7–9), ואף שאיננו מתיימרים לדעת את מחשבות אלוהים – אנו שמים לב כי הוא התאים בצורה ייחודית ביותר למשימה; שכן ההבחנה הקיצונית שמבחין פולוס בין "צדקה עצמית המבוססת על התורה" לבין "צדקת אלוהים המבוססת על האמונה" הכינה אותו להיות שליח של דרך חדשה ואוניברסלית לישועה המתאפשרת בזכות הצלב. משום שפולוס חווה את שמירת התורה כפי שגוי היה חווה אותה, כדבר חיצוני גרידא, כציות שאין בו דבר המקרב אותו לישועה – הוא היה האדם המתאים בצורה ייחודית להפרדה בין בשורת האמונה האוניברסלית לשורשיה היהודיים.

בצטטו את פולוס מסביר תומס אקווינס כי "הברית הישנה (התורה) הונחה בצד כאשר נגלה החסד בשלמותו; לא משום שהתורה רעה, אלא משום חולשתה וחוסר התועלת שבה; שכן, כפי שממשיך פולוס השליח, "התורה אינה מצדיקה דבר". לכן הוא אומר: "אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת" (שם ג, 25; מכלול התיאולוגיה, I.II.98.2). ברגע שהפכו מצוות התורה למושלמות קורא להן תומס חלשות וחסרות תועלת! ברגע שבו גילה רוח הקודש את אמיתותן האלוהית והאנושית (קכ"ק 1968) – הונחה בצד שמירת מצוות התורה!

רוח הקודש העמיק את חשיבותה של התורה עבור היהודי המאמין בישוע, ובו זמנית הפך את שמירת מצוות התורה לבלתי הכרחית עבור הגוי המאמין בישוע.

משום שפולוס בישר לגויים, לא הייתה צריכה שמירת התורה להיות חשובה לו כל כך. ישוע, בהתאם למסורת היהודית, מעולם לא לימד את תלמידיו הגויים – כפי שלימד את תלמידיו היהודים (מתי כג) – לשמור את התורה. אף על פי כן, משמעות הברית הישנה והקשר שלה לברית החדשה היא אחד הנושאים המרכזיים באיגרות פולוס.

רבים מהגויים שפולוס כתב להם היו גרים-למחצה (יראי השם), זאת אומרת גויים שהעריצו את היהדות והיו שייכים לבית הכנסת המקומי – אך לא התגיירו. אולי משום שלא רצו לעבור ברית מילה, או לקחת על עצמם את כל עול המצוות, או להתמודד עם השפעת ההתגיירות שלהם על בני משפחותיהם ועל מעמדם בחברה הרומית. הרבה לפני שנכנס פולוס לתמונה האמינו יראי שם שכאלה כי על מנת שיוכלו לקבל חלק בברית שכרת אלוהים עִם עַם ישראל עליהם לשמור את מצוות התורה, להתגייר ולהפוך ליהודים. פולוס מסביר להם כי כעת, משהגיעה בשורת האמונה, מששלח אלוהים את בנו להיצלב, ניתן – באמצעות אמונה בישוע – לקבל חלק בברית שכרת אלוהים עִם עַם ישראל בלי להתגייר ובלי לשמור את מצוות התורה. האמונה בישוע שחררה את יראי השם הלא יהודים מקבלת עול תורה ומצוות. החסד המשלים את שמירת המצוות וההופך אותה לעמוקה ויעילה הרבה יותר – אותו חסד אפשר ליראי השם שלא לשמור את התורה. זו הסיבה שפולוס, השליח לגויים, לימד כי הברית החדשה המשלימה את המצוות גם הניחה אותן בצד. החסד, ההופך את מצוות התורה למשמעותיות יותר עבור היהודי, הופך את שמירתן למיותרת עבור יראי השם; שכן הם יכולים עכשיו לקבל חלק בברית העם היהודי גם בלעדיהן. פולוס השתמש בטיעון דומה כדי להילחם בהשפעתם של היהודים הטוענים כי על הגויים לשמור את התורה וכדי להתנגד לדרישתם שגויים ישמרו את תורת משה. כאשר אנו בוחנים את דברי פולוס לאור שליחותו לגויים – אנו מקבלים נקודת מבט חדשה לחלוטין באשר לביקורת שלו על התורה.

היהודי והיווני בקהילה/כנסייה

אל הגלטיים ג 24–28

לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל-יְדֵי אֱמוּנָה. אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת. כֻּלְּכֶם בָּנִים-לֵאלֹהִים עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ; כִּי כֻּלְּכֶם אֲשֶׁר נִטְבַּלְתֶּם לַמָּשִׁיחַ לְבַשְׁתֶּם אֶת הַמָּשִׁיחַ; אֵין יְהוּדִי אַף לֹא גּוֹי, אֵין עֶבֶד אַף לֹא בֶּן חוֹרִין, לֹא זָכָר אַף לֹא נְקֵבָה, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלְּכֶם אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.

היהודי המאמין בישוע אינו כפוף עוד לאפוטרופוס. הוא אינו חווה את התורה בצורה חיצונית עוד, כעול יום יומי שעליו לשאת; זאת משום שרוח הקודש מגלה את אמיתותן האלוהית והאנושית של המצוות ומספק "כוח ישועה" המאפשר ליהודי לשמור את המצוות בשמחה, תוך מסירות פנימית לאמת שהן מגלות (קכ"ק 1968). מובן שהיווני אינו מחויב לשמור את התורה, ולכן במובן זה שונים היהודי והיווני זה מזה; אך הבדל זה, כמו ההבדל בין זכר לנקבה, אינו משמעותי בתוך הכנסייה, משום ששניהם נושעים בזכות האמונה בישוע המשיח – שניהם בנים שקיבלו את רוח הקודש.

אל הגלטיים ד, 6–9

וְכֵיוָן שֶׁאַתֶּם בָּנִים, אֱלֹהִים נָתַן בִּלְבַבְכֶם אֶת רוּחַ בְּנוֹ הַקּוֹרֵאת "אַבָּא, אָבִינוּ". לְפִיכָךְ אֵינְךָ עֶבֶד עוֹד, כִּי אִם בֵּן; וְאִם בֵּן, אֲזַי גַּם יוֹרֵשׁ מִטַּעַם אֱלֹהִים. בֶּעָבָר, בְּעֵת שֶׁלֹּא יְדַעְתֶּם אֶת אֱלֹהִים, עֲבַדְתֶּם אֶת מִי שֶׁבְּמַהוּתָם אֵינָם אֱלֹהִים. אֲבָל כָּעֵת, כְּשֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים אֶת אֱלֹהִים -- אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק, כְּשֶׁאֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶתְכֶם -- כֵּיצַד זֶה חוֹזְרִים אַתֶּם לַיְסוֹדוֹת הַחַלָּשִׁים וְהָעֲלוּבִים שֶׁבִּרְצוֹנְכֶם לְעָבְדָם מֵחָדָשׁ?

כשפולוס כותב "אין יהודי אף לא גוי" הוא מכיר בהיות היהודי חלק מהכנסייה. היו יהודים רבים שדיברו יוונית ומבחינות רבות היו ממש כמו היוונים. מה הבדיל את היהודי מן הגוי? היהודי הנוצרי, כמו המאמינים היהודים בירושלים (מעשי השליחים כא), שמר את מצוות התורה. ועדיין טוען פולוס כי מבחינת האמונה בישוע המשיח אין כל הבדל בין יהודים מאמינים לבין גויים מאמינים (אל הגלטיים ג, 28). למרות זאת, הוא אומר לגלטים המאמינים כי "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִמּוֹל... חוֹבָה עָלָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל הַתּוֹרָה" (שם ה, 2). כיצד יכול פולוס לטעון כי יהודי שומר מצוות יכול להאמין בישוע המשיח, ובאותה נשימה לומר, כפי שנראה בקטע הבא, כי הגוי שנימול והופך ליהודי שומר מצוות "מנותק מן המשיח" ו"נשמט מן החסד"?

אל הגלטיים ה, 1–5

הַמָּשִׁיחַ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ אֱלֵי חֵרוּת, לָכֵן עִמְדוּ וְאַל תִּכָּנְעוּ שׁוּב לְעֹל הָעַבְדוּת. אֲנִי, שָׁאוּל, אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאִם תִּמּוֹלוּ, לֹא יוֹעִיל לָכֶם הַמָּשִׁיחַ. אֲנִי חוֹזֵר וּמֵעִיד בְּכָל אִישׁ אֲשֶׁר יִמּוֹל, כִּי חוֹבָה עָלָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל הַתּוֹרָה. אַתֶּם הַמְבַקְשִׁים לְהִצָּדֵק בַּתּוֹרָה נֻתַּקְתֶּם מִן הַמָּשִׁיחַ, נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד. וַאֲנַחְנוּ, בְּרוּחַ, עַל-יְסוֹד אֱמוּנָה, מֵיַחֲלִים לַתִּקְוָה, פְּרִי הַצְדָּקָתֵנוּ.

נדמה שתשובתו של פולוס, תוך נאמנות לתפיסתו את התורה, היא כי גוי הבוחר להימול מכריז במעשה זה שאינו מאמין כי האמונה בישוע לבדה מַספקת עבור הישועה. אם כן, גוי המתגייר ימצא עצמו במצב המייאש וחסר התקווה שהיה בו פולוס לפני שהאמין. בהתרחקותו מישוע המשיח נידון הגוי המתגייר להיכנע לתורה כאפוטרופוס. הוא ממיר את שעבודו ל"מִי שֶׁבְּמַהוּתָם אֵינָם אֱלֹהִים" (שם ד, 8) בשעבוד למצוות התורה, שכן ביקש למצוא את ישועתו בנאמנות חיצונית. אך יהודי המאמין בישוע היה כבר מחויב לשמור את התורה לפני שנטבל. ביודעו כי האמונה בישוע המשיח די בה כדי להיוושע – הוא אינו מחפש עוד ישועה באמצעות שמירה חיצונית של מצוות התורה, אלא בו זמנית אמונתו בישוע אינה מבטלת את נאמנותו לתורה. הוא ממשיך לשמור את התורה; אך כעת, בעזרת גבורת רוח הקודש, הציות החיצוני שלו מובע כמקבילה פולחנית של מסירותו לאמיתותן האלוהית והאנושית של המצוות. עבור היהודי מחזקת שמירת התורה את אמונותו בישוע. עבור הגוי הבוחר להתגייר בגלל דחייתו את האמונה בישוע – שמירת המצוות מחזקת דחייה זו.

שמירת התורה אינה גורמת עוד לפירוד בין היהודי והגוי

אל האפסיים ב, 11–22

עַל כֵּן זִכְרוּ אַתֶּם מֶה הָיָה בֶּעָבָר, אַתֶּם, הַגּוֹיִים מִבְּחִינָה גּוּפָנִית, הַנִּקְרָאִים "עֲרֵלִים" בְּפִי הַנִּקְרָאִים "נִמּוֹלִים", אֲשֶׁר מִילָתָם בַּבָּשָׂר וּמַעֲשֵׂה יָדַיִם הִיא. בְּאוֹתָהּ עֵת הֱיִיתֶם בְּלִי מָשִׁיחַ, זָרִים לַעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִים לִבְרִיתוֹת הַהַבְטָחָה, מְחֻסְּרֵי תִּקְוָה וּלְלֹא אֱלֹהִים בָּעוֹלָם. אֲבָל כָּעֵת, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אַתֶּם הָרְחוֹקִים בֶּעָבָר, נִהְיֵיתֶם קְרוֹבִים עַל-יְדֵי דַּם הַמָּשִׁיחַ. הֵן הוּא שְׁלוֹמֵנוּ; הוּא עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה. הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם, וּכְדֵי שֶׁבְּגוּף אֶחָד יְרַצֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם לֵאלֹהִים עַל-יְדֵי הַצְּלָב, בַּהֲמִיתוֹ בּוֹ אֶת הָאֵיבָה. הוּא בָּא וּבִשֵּׂר שָׁלוֹם, לָכֶם הָרְחוֹקִים וְגַם לַקְּרוֹבִים. דַּרְכּוֹ יֵשׁ לָכֶם וְלָנוּ גִּישָׁה בְּרוּחַ אַחַת אֶל הָאָב. לָכֵן אֵינְכֶם עוֹד זָרִים אוֹ תּוֹשָׁבִים נָכְרִים, אֶלָּא בְּנֵי עִירָם שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים וּבְנֵי בֵּית אֱלֹהִים; בְּנוּיִים עַל יְסוֹד הַשְּׁלִיחִים וְהַנְּבִיאִים, וְהַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עַצְמוֹ הוּא אֶבֶן הַפִּנָּה. בּוֹ כָּל הַבִּנְיָן מְחֻבָּר יַחַד וְגָדֵל לִהְיוֹת הֵיכַל קֹדֶשׁ לַיהוה; וּבוֹ גַּם אַתֶּם נִבְנִים יַחְדָּיו לִהְיוֹת מִשְׁכַּן אֱלֹהִים עַל-יְדֵי הָרוּחַ.

איגרתו של פולוס אל האפסים היא אחד המקורות הבולטים ביותר עבור אלה הטוענים כי הברית החדשה ביטלה את התורה וכי היהודי שנטבל ומאמין בישוע אינו יכול להישאר מחויב לשמירת התורה בלי שתיווצר פשרה עם אמונתו בישוע. אך אם קוראים איגרת זו כמכתב לגויים מאמינים – כפי שאכן הייתה – וזוכרים את עניין יראי השם, דבריו של פולוס כי האמונה בישוע המשיח מחליפה את התורה (ישוע ביטל את התורה ו"עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה. הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם, וּכְדֵי שֶׁבְּגוּף אֶחָד יְרַצֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם לֵאלֹהִים עַל-יְדֵי הַצְּלָב...") – דברים אלה אינם חלים על היהודי המאמין בישוע השומר את התורה. באמצעות הצלב בא הגוי בברית היהודית, אך אין משמעות הדבר כי היהודי משוחרר משמירת התורה. נהפוך הוא; באמצעות רוח הקודש מתרחבת חובתו לשמור את התורה מהמעשים החיצוניים שהיא דורשת לכדי המקבילה הפנימית. שכן רוח הקודש מעניק את החסד המחזק את היהודי המאמין בשמירת המצוות החיצוניות בלב נאמן. המצוות, כמו פרטיטורה מוזיקלית, מספקות את הלחן וההרמוניה של חיי רוח עשירים ומתפתחים, אשר רק תורה מאת האלוהים יכולה לספק.

התורה כעבודת אלוהים וכמבשרת את העתיד

אל הקולסיים ב, 16–17

לָכֵן אִישׁ אַל יַחֲרֹץ עֲלֵיכֶם מִשְׁפָּט עַל-דְּבַר מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה אוֹ עַל-דְּבַר מוֹעֵד, רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ שַׁבָּת, אֲשֶׁר הֵם צֵל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים לָבוֹא, אֲבָל הַגּוּף הוּא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ.

אחת הטענות הבסיסיות נגד הרעיון שעל פיו היהודי המאמין בישוע נותר מחויב לשמור את התורה היא כי התורה הייתה צלם המשיח אשר בישרה את הברית החדשה. מאחר שישוע כבר בא לעולם והדברים שבישרה התורה הושלמו – לתורה אין עוד תפקיד משום שהוחלפה במה שבישרה.

כך כתב תומס אקווינס:

"התורה החדשה אינה מבטלת את שמירת התורה הישנה פרט לעניין המצוות הפולחניות... התורה הישנה בישרה משהו העתיד לקרות. מדוע, אם כן, מעצם העובדה שהושלמו המצוות הפולחניות, כאשר התגשמו הדברים שבישרו, נובע כי אין לשמור אותן עוד: משום שאם עדיין יש לשומרן משמעות הדבר היא שעתידים לקרות דברים נוספים שטרם התגשמו. לכן הבטחת מתנה עתידית אין לה עוד תוקף מרגע שהוצגה המתנה. בצורה זו הטקסים הפולחניים מבוטלים משום שהתגשמו." (מכלול התיאולוגיה I.II.107.2, תשובה להתנגדות מס' 1)

אך האם התורה היא אך ורק הבטחה של מתנה עתידית? כפי שכותב תומס בעצמו (I.II.102.6):

"העם היהודי... נבחר במיוחד לעבודת אלוהים, ובקרבם יוחדו הכוהנים למטרה זו. וכשם שיש לסמן במיוחד דברים אחרים המיוחדים לעבודת אלוהים כדי שיהיו ראויים למשימה זו – כך גם היה צורך בקרב העם היהודי, ובעיקר בקרב הכוהנים, בעניינים מיוחדים ההולמים את עבודת האלוהים, בין אם עניינים רוחניים או גופניים. עבודת אלוהים המתוארת בתורה בישרה את מסתורין המשיח: כך שכל מה שעשו היה סמל לדברים השייכים לישוע המשיח, על פי הראשונה אל הקורינתיים י, 11: "מַה שֶּׁקָּרָה לָהֶם הָיָה לֶקַח לְדֻגְמָה". עקב כך יש להבין את הסיבות לשמירת מצוות פולחניות אלה בשתי דרכים: ראשית בשל היותן הולמות את עבודת אלוהים; שנית, משום שבישרו משהו הנוגע לחיי המאמין בישוע."

האם תומס סותר את עצמו? כיצד הוא יכול לומר כי הטקסים, כפי שהוא קורא לשמירת מצוות התורה, בוטלו והתגשמו כהבטחה למתנה עתידית ברגע שניתנה מתנה זו, בעוד שההבטחה – בישור מסתורין המשיח – היא רק סיבה אחת מתוך שתיים שהוא מעלה לשמירת התורה? הלא משום שהן עדיין הולמות את עבודת אלוהים – עדיין יש לשמור אותן!

התשובה היא שאך ורק מסיבה זו מותר לגוי שלא לשמור אותן, שכן הוא מחויב לעשות רק את מה שדרוש לישועתו; ולשם כך, אין לו בהן צורך, בדיוק כפי ש"העניינים המיוחדים ההולמים את עבודת האלוהים" שהיו מנת חלקם של הכוהנים אינם נעשים עוד על ידי מי שאינם כוהנים משום שאינם הכרחיים לישועתם. מאחר שעבור הגוי היה די באמונה בישוע המשיח כדי להיוושע, גם בהיות מצוות התורה הולמות את עבודת האלוהים – אינן יכולות להיחשב עוד כחובה, משום שהוא יכול להיוושע בלעדיהן. הגוי המאמין אינו מחויב לשמור את מצוות התורה המבשרות את ביאתו של המשיח לאחר שהמשיח כבר בא.

אך הפיכתה של התורה, הישועה המוצעת לגויים, לאוניברסלית, לא ביטלה את התורה עבור היהודים – אשר צוו על ידי אלוהים לשמור אותה. וכפי שאמר זאת יוסף רצינגר, כעת האפיפיור ברוך (בנדיקטוס) ה-16: "התוצאה של קריסת חומת הכתוב היא שניתנה לגויים גישה להתגלות הרוחנית – ולפיכך לאלוהים האב, אביו של ישוע המשיח. הפיכת המסורת לאוניברסלית היא אישורה האולטימטיבי – ולא ביטולה או החלפתה" (Behold the Pierced One, Ignatius Press. 1986 p. 29). לכן גם אם היהודי הקתולי אינו נדרש עוד לשמור את התורה, שכן היא "בישרה את מסתורין המשיח" וישועתו מובטחת באמונה במשיח שכבר בא – היהודי הקתולי נותר מחויב לשמור את התורה משום שהיא "הולמת את עבודת האלוהים".

במקום אחר הרחיק תומס אקווינס לכת באומרו כי שמירת מצוות התורה היא חטא למוות, שכן בכך כאילו מצהיר המאמין כי ישוע טרם בא לעולם:

"... מצוות התורה ניבאו את המשיח כמי שייוולד, יעונה וימות; אך הסקרמנטים (תקדישים) שלנו מבשרים אותו כמי שכבר נולד, עונה ומת. כתוצאה מכך, בדיוק כפי שיהיה זה חטא למוות אם יצהיר מאמין בימינו כי על המשיח עוד להיוולד – דבר שאמרו אבותינו באדיקות ובאמת; כך יהיה זה חטא למוות לשמור את המצוות ששמרו אבותינו באדיקות ובנאמנות. כך מלמד הקדוש אוגוסטינוס באומרו: "אין זה מובטח עוד כי הוא ייוולד ויסבול ויקום לתחייה – אמיתות שהיו משקפות המצוות שלהם – אלא מוכרז כי הוא כבר נולד וסבל וקם לתחייה; אמיתות שהתקדישים שלנו, שאנו לוקחים בהם חלק כמאמינים, מייצגים באמת." (S.T. I.II.103.4)

טיעון זה נטען, כך נדמה, בהנחה כי הרעיון שעל פיו על המשיח לבוא בעתיד – ההתייחסות לזמן – הוא אינהרנטי לשמירת המצוות. איני מבין כיצד. הלא בהיות המצוות מסמלות את המשיח הן דומות למשיח; אם משום שכמו המשיח הן מכוונות את לב המאמין לאלוהים, או משום שיש דמיון כלשהו בין תוכן המצוות לבין אירועי הבשורה – דימויים המוסברים בפירושים טיפולוגיים של כתבי הקודש היהודיים. אך אף לא אחת משתי הדרכים הללו שבהן מבשרות מצוות התורה את בואו של המשיח אינה מתייחסת לזמן. לכן קשה להבין מדוע שמירת המצוות יש בה כדי לרמוז כי המשיח טרם בא לעולם.

אולי מתכוון תומס למשהו מעין זה: אם ברשות מישהו תמונת אימו, הגיוני כי יביט בתמונה כדי לזכור את אימו בעת שהיא אינה איתו; אך כשאימו בבית, יושבת ליד בנה, לא יהיה זה מוזר אם יביט בתמונתה כדי להיזכר בה? יהיה זה כאילו אינו מבחין בהימצאותה שם. אם אנו מתעסקים בדברים המסמלים את המשיח בעת שהוא נמצא כאן בינינו – זה מוזר לא פחות, ויש בכך אפילו כדי להכחיש כי כבר בא.

האם לכך התכוון תומס? אם כן, מדוע עודדה הכנסייה את השימוש בסמלים – צלמיות, פסלים, צלבים ואומנות דתית? מדוע לא לימדה הכנסייה כי אסור להרהר בפסל בכנסייה בעת שלחם הקודש חשוף? הסיבה היא שבני אדם הם חלשים וחוטאים. בלי תזכורות קדושות שכאלה אכן שוכחים המאמינים כי המשיח מצוי בינינו, והם עלולים אף להכחיש כי כבר בא. בהיותנו חלשים וחוטאים אנו באמת עלולים לחשוב כי הוא רחוק מאיתנו.

העובדה כי המצוות מסמלות את המשיח היא סיבה טובה לשמור אותן. כל עוד נחוצה העדות על ביאתו של המשיח, נחוצות גם תזכורות קדושות שכאלה; וכל עוד הלב האנושי אינו מכוון בשלמותו אל המשיח – שמירת מצוות התורה מחזיקה בחשיבות שהייתה לה מאז ומעולם, בהיותה הדרך המשיבה את ליבו של האדם אל אלוהים והמכינה אותו לקבל את החסד המוצא על ידי בנו שנצלב. אין בכך כדי לומר, כמובן, כי שמירת המצוות נחוצה לישועה. אין הכרח לשמור את המצוות על מנת להיוושע, אך הן עוזרות; שכן בהיותן תזכורות קדושות שמירתן מכוונת את לב האדם אל אלוהים.

האיגרת אל העברים 6–13

וְהִנֵּה יֵשׁוּעַ הִשִּׂיג כְּהֻנָּה נַעֲלָה יוֹתֵר, בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁהוּא מְתַוֵּךְ שֶׁל בְּרִית מְעֻלָּה יוֹתֵר אֲשֶׁר נוֹסְדָה עַל הַבְטָחוֹת טוֹבוֹת יוֹתֵר. אִלּוּ הָיְתָה הַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה בְּלִי חִסָּרוֹן, לֹא הָיָה נִדְרָשׁ מָקוֹם לַשְּׁנִיָּה. הֲלֹא בְּהוֹכִיחוֹ אוֹתָם הוּא אוֹמֵר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יהוה, וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה; לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּחַלְתִּי בָם, נְאֻם-יהוה. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יהוה: נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם, וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ אֶת יהוה; כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם. כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד." הִנֵּה בְּאָמְרוֹ בְּרִית חֲדָשָׁה יִשֵּׁן אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּמַה שֶּׁנוֹשָׁן וּמַזְקִין קָרוֹב לַחֲלֹף.

כותב האיגרת אל העברים טוען כי בוטלו מצוות התורה בהסתמכו על קטע מדברי הנביא ירמיהו, המכריז כי בכוונת אלוהים לכרות ברית חדשה עם העם היהודי, ברית שתחליף את הברית שנכרתה במעמד הר סיני. ההבדל בין שתי הבריתות אינו בתורה שהן מכילות אלא בדרך שבה התורה ידועה לעם ישראל. בברית שנכרתה בהר סיני היה על היהודי ללמוד את מצוות אלוהים, בעוד שבברית החדשה ייכתבו מצוות אלוהים בקרבו של היהודי ועל ליבו. מאחר שזה בדיוק מה שעושה הברית החדשה שהביא ישוע המשיח, כך לדברי כותב האיגרת אל העברים, זוהי הברית החדשה שעליה מדבר הנביא ירמיהו; לכן היהודי הלוקח חלק בברית החדשה הזו באמצעות אמונתו בישוע המשיח אינו מחויב עוד לשמור את מצוות הברית הישנה.

האב הקדוש כתב כי ישוע הפך את מצוות התורה לאוניברסליות. הוא היה יכול (ואינני זוכר אם אכן עשה זאת) לצטט את הקטע הנ"ל כהוכחה. שכן הנביא ללא ספק מזהה את התורה, כפי שנלמדה, עם התורה שתיכתב בקרבם ובליבם של היהודים, את התורה שניתנה בהר סיני כתורה של הברית החדשה; וכותב האיגרת אל העברים ללא ספק מזהה ברית חדשה זו עם הברית שהובאה בבשורות, התורה האלוהית הנכתבת על לב המאמין במצוות ישוע.

ובכן, האם הגיע הזמן לוותר על המצוות כפי שלימדו ולמדו אותן היהודים במשך אלפי שנים? האם אין עוד צורך ללמד את מצוות אלוהים שכן גם בלי ללמוד אותן יידעו כל בני האדם מהן וכיצד לשמור אותן, שכן הן כתובות על ליבם ובקרבם? אין ספק שהם אינם יודעים. ויש לכך אישור בקתכיזם (ראו להלן), המלמד אותנו כי אף שישוע נוכח בעולם – מלכותו עדיין לא הושלמה וכוחות הרשע, אף שהובסו, חזקים דיים במלחמתם באהבה ובקדושה. המשיח כבר בא, ועדיין מתפללים המאמינים "מרן אתא" – "אדוננו, בוא!" שכן רק בביאתו בשנית יכרות אלוהים את הברית החדשה, והנביא מדבר ללא ספק על הביאה השנייה; שכן הוא מתייחס ליהודים כמי שיקבלו את הברית החדשה הזו, ורק אז, באחרית הימים, ייכללו היהודים בישועת המשיח.

"אף שמלכותו של ישוע כבר נוכחת בכנסייתו, היא עדיין צריכה להתגשם "בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב" בשובו של המלך לעולם. מלכות זו נמצאת עדיין תחת התקפה של כוחות הרשע, אף שהם הובסו ללא ספק על ידי קורבן הפסח של ישוע. עד אשר הכול ייכנעו לפניו, עד אשר יהיו שמים חדשים וארץ חדשה שבהם שוכן צדק – עד אז הכנסייה הצליינית, באמצעות הסקרמנטים והמוסדות שלה, השייכים לתקופה הנוכחית, תמשיך לשאת את סימני העולם הזה אשר עבור יעבור; והכנסייה עצמה תמשיך למצוא את מקומה בין הבריות הנאנחות והעמלות עדיין, והמחכות להתגלות בני האלוהים". לכן המאמינים מתפללים, בראש ובראשונה בסעודת האדון, כדי לזרז את חזרתו של המשיח באומרם עליו: " מָרָן אָתָא!" שמשמעותו "אדונינו, בוא!"." (קה"ק 671)
ביאתו המפוארת של המשיח נדחית בכל רגע נתון בהיסטוריה, עד שיכירו אותו "כל ישראל", משום ש"קֵהוּת לֵב אָחֲזָה בְּמִדַּת מָה אֶת יִשְׂרָאֵל" מפאת חוסר אמונתם בישוע... "ההכללה המלאה" של היהודים בישועת המשיח, בעקבות "מלוא הגויים", יאפשרו לעם אלוהים להגיע "אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ", שבה "יִהְיֶה הָאֱלֹהִים הַכֹּל בַּכֹּל" (קכ"ק 674)

אין כל בסיס לטענה כי יש לצטט קטע זהו מהאיגרת אל העברים כדי להוכיח כי כשיהודי נטבל לשם ישוע הוא אינו מחויב עוד לשמור את מצוות התורה. הקטע המצוטט מדברי הנביא (ירמיהו לא, לג–לד) אינו מבחין בין תוכן המצוות כפי שנלמדו לבין התורה כפי שתיכתב על הלב. עדיין ניתן לפרש ללא כל ספק כי המצוות שייכתבו על הלב הן המצוות בתורת משה.

פסוקים 10–11: נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם, וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ אֶת יהוה; כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם.

והברית החדשה הזו תהיה אות לאחרית הימים, שכן רק אז יגורש הרוע מליבות בני האדם. יתרה מכך, כיוון שכותב האיגרת אל העברים מזהה את הברית החדשה עם הברית שנכרתה בבשורות – הציטוט מדברי הנביא מבשר את הכללתם של היהודים בכנסייה; אך גם דבר זה יקרה אך ורק באחרית הימים. אם כן, אין בקטע שלעיל כדי להוכיח כי היהודי שנטבל אינו מחויב עוד לשמור את מצוות התורה.

לסיכום, רצוני להתייחס לשאלה שחלקכם ודאי תוהים בעטיה: כיצד אני יכול אפילו לחשוב להתחיל לשמור את מצוות היהדות? איני יודע עליהן דבר וחוץ מזה... זהו עול כה גדול!

פולוס גורם לנו לחשוב לא פעם כי שמירת מצוות התורה הן בבחינת "הכול או כלום"; וכי מי שמנסה לשמור את מצוות התורה – עליו לשמור עליהן במלואן. אך המסורת היהודית אינה מלמדת כך. מיהודי שאין לו ידע או ניסיון בשמירת המצוות אין מצפים לשמור את התורה כמו יהודי דתי שחונך בשמירת מצוות מיום שנולד. חשוב, אם כן, להתחיל במצוות בעלות משמעות שקל לשמור אותן. תוכל למשל להחליט שלא לכתוב בשבת, או שלא לאכול חזיר, או לחבוש כיפה בבית; ותחליט לעשות זאת לא משום שהמעשים החיצוניים הם העיקר אלא מתוך ידיעה כי המעשה החיצוני נשמר כמקבילה הטקסית של החיים הרוחניים העשירים שהוא יוצר; אלה נוצרים כאשר השמירה נעשית תוך בחינת המשמעות הרוחנית ותוך פתיחות לקבלת המסר שהמעשה החיצוני נושא בחובו. באומרו "הלוואי שהייתי יכול לשמור את כל המצוות בצורה זו" הופך היהודי באמת לשומר מצוות. ומשם, עליו להמשיך ללמוד, להתעמק, לבחון ולגלות את הדרכים הרבות שבהן החיים הפנימיים של היהודי הקתולי יכולים להיות מועשרים על ידי שמירת המצוות.