אהבת אלוהים אליך: בשורת ישוע המשיח
העולם שסביבנו
כל אדם משתוקק לאושר ולאהבה. זוהי השאיפה הבסיסית ביותר המצויה עמוק בליבו של כל בן אנוש – כולל אותך.
לפעמים יופיו עוצר הנשימה של העולם שסביבנו מעורר או מגביר בנו את הכמיהה העמוקה ל"יותר". במקרים אחרים אנו נדהמים אולי מיופיים ומטובם של האנשים מסביבנו שאנו מכירים ואוהבים. אנו מרותקים לנוכח מסתורין האנושות, שלעתים קרובות משקף כל כך הרבה אמת, יופי וטוּב.
ובו בזמן אנו יודעים גם שיש משהו מאוד לא בסדר עם העולם – המוכתם בכיעור, ברוע ובסבל. מכל עבר אנו שומעים על עוני, מחלות, חוסר צדק, אנוכיות, כעס, פשע, אלימות, אכזריות ומלחמה, עד כי יכולים החיים בנקל להיות מלאי פחד, בדידות, כאב, חוסר תקווה וייאוש. אנשים רבים מנסים לברוח, ולו לזמן מה, מן המציאות הקשה הזו באמצעות מיני "גן עדן" חמקמקים ומלאכותיים כגון סמים, אלכוהול ומערכות יחסים קצרות – אך בסופו של דבר כל אלה מגבירים את כאבנו ואת זרותנו בעולם. מזמן לזמן אנו מוצאים נחמה בדברים טובים באמת, כמו מוסיקה, בידור, ספורט, תחביבים, עבודה, חברים ומשפחה – ובכל זאת עמוק בתוכנו אנו יודעים שגם בדברים הללו אין כדי לספק את ליבנו חסר המנוחה.
האם מתקבל על דעתנו שהעולם כה יפה וכה פצוע בכל כך הרבה רשע וסבל?
אהבת אלוהים לבריאה
אלוהים, המושלם בצורה אינסופית ומבורך בזכות עצמו, ברא את האדם מתוך טובו המוחלט, כדי שיוכל לקבל חלק בחייו המבורכים. (קכ"ק 1)
החדשות הטובות הן שאלוהים ברא את העולם* ואת כל מה שבו – כולל אותך – מתוך אהבה אינסופית. אלוהים איננו סתם כוח סתמי, אלא אלוהים אישי המכיר אותך ואוהב אותך יותר משתוכל אי פעם להבין. הוא הכיר אותך עוד כשהיית ברחם אמך:
כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי. (תהלים קלט, יג)
הוא יודע מאין באת, היכן היית, ולאן אתה הולך. הוא יודע גם כל אחד ואחת ממחשבותיך, תקוותיך, הנאותיך, כאביך ופחדיך:
יְהוָה חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק. אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל-דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה. כִּי אֵין מִלָּה, בִּלְשׁוֹנִי הֵן יְהוָה יָדַעְתָּ כֻלָּהּ. (שם שם, א–ד)
אלוהים אוהב אותך אהבה אינסופית, בדיוק כפי שהוא אוהב כל אדם בעולם, ויש לו תוכנית נפלאה עבורך: הוא ברא אותך כדי שתוכל להשתתף בחייו האלוהיים מלאי האהבה (השנייה לפטרוס א, 4), על מנת שתוכל לחיות איתו בשמחה לנצח:
מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד (ירמיה לא, ג); כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם-יְהוָה מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה. (שם כט, יא)
בראשית ההיסטוריה האנושית כרת אלוהים ברית* עם משפחת בני האדם – קשר משפחתי קדוש, שבו אנו מאומצים כילדי אלוהים האוהב אותנו ודואג לנו. אלוהים קורא לכל אחד מאיתנו לבוא בברית זו איתו: לחלוק ידידות עימו ואחד עם השני, כשאנו בוטחים בו ומצייתים לו בכול.
חופש הבחירה שלנו
עם זאת, אלוהים אינו כופה עצמו עלינו ואינו מכריח אותנו לאהוב אותו. אהבה אמיתית היא תמיד פרי רצון חופשי. אלוהים העניק לנו חופש בחירה כדי שנוכל לאהוב אותו ואחד את השני. חופש הבחירה שלנו הוא מתנה נהדרת, אך בעטיו יש לנו האפשרות לבחור אם לקבל את חיי אלוהים ואהבתו או לדחות אותם:
הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם. (דברים ל, יט–כ)
החטא
החדשות הרעות הן שכולנו הפרנו את הברית עם אלוהים. כיוון שאנו חופשיים לבחור "לא אלוהים" נכנס החטא* לעולם. החטא הוא שורש כל הרע והסבל שסביבנו. אנו חוטאים כשאנו מתרחקים מאלוהים, מטובו ומהאמת שלו, ובמקום לשמור את מצוותיו – אנו עושים כרצוננו; זאת לעתים קרובות תוך אנוכיות, קבלת החלטות שגויות וחיים ללא אלוהים כמרכז חיינו. החטא שבנו גורם לקרע בקשר שלנו עם אלוהים ומפריד בינינו ובין אלוהים וחייו. כתבי הקודש מזכירים לנו דבר שכולנו יודעים – כולנו חוטאים, מורדים ומתרחקים מאלוהים במידה זו או אחרת במשך חיינו:
יְהוָה מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת, הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת-אֱלֹהִים. הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד. (תהלים יד, ב–ג)
כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. (שם נט, ה)
כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. (קהלת ז, כ)
כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. (אל הרומיים ג, 23)
המוות
התוצאה הנוראה של החטא היא המוות (אל הרומיים ו, 23). אנו נוטים לראות במוות את סופו הטבעי והבלתי נמנע של החיים. עם זאת, בהווייתנו העמוקה ביותר אנו פוחדים פחד מוות מן המוות – מהאפשרות שנחדל להתקיים או גרוע מכך – מהאפשרות שנופרד לעד ממקור האהבה, השמחה, השלום והאושר. כולנו מתעלמים מהעובדה כי אלוהים מעולם לא רצה שהמוות יהיה חלק טבעי מן החיים. ובכל זאת, כל אחד מאיתנו משתוקק במידה זו או אחרת להיות בן-אלמוות. כולנו היינו רוצים לחיות חיים נטולי סבל, מחלות ומוות, כשאנו נהנים מטוּב העולם הזה ללא הגבלה. אכן, המוות אינו יעדנו האחרון. אלוהים קורא לנו לחיות חיים שלמים. רק משום נוכחות החטא בעולם – התרחקותנו המכוונת מאלוהים – המוות שולט כעת:
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. (בראשית ב, יז)
מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. (שמות לב, לג)
כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ. (ישעיה נט, ב)
הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת. (יחזקאל יח, ד)
הגישור על הפער
בין אם אנו מאמינים באלוהים ובין אם לאו; בין אם אנו מודעים לעובדה כי סבל ומוות מאיימים ללא הפסקה על חיינו השבריריים – כולנו קוברים עצמנו בסערת פעילויות בניסיוננו למצוא שלום בתוכנו, "להתפייס" עם אלוהים ועם הסובבים אותנו, להשקיט את מצפוננו, למצוא סיבה לקיומנו, ולהשאיר את חותמנו בעולם באופן כלשהו. אולי אנו מנסים לעשות זאת באמצעות פופולריות, עושר או סמכות; באמצעות למידה, הצלחה בעסקים, יצירתיות או מעשי צדקה; באמצעות פילוסופיה, מדיטציה או דת.
ועדיין איננו מסוגלים לתקן בעצמנו את הקרע בינינו לבין אלוהים. הוא קדוש לאין שיעור – ואנחנו חוטאים. הניסיון לגשר על הפער האינסופי בינינו לבינו דומה לניסיון לקפוץ מעל "התעלה האנגלית" (תעלת למנש) שבין אנגליה וצרפת. חלקנו יצליחו לקפוץ למרחק של מטר אחד; אלה שבכושר טוב יצליחו לקפוץ שני מטרים. אך כולנו נחטיא את המטרה בצורה אינסופית. בדומה לכך מגלים לנו כתבי הקודש כי מאמצינו – גם אם כוונתנו טובה – אין בהם עצמם כדי לגשר על התהום האינסופית בינינו לבין אלוהים:
יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת. (משלי יד, יב)
כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ. (ירמיה יז, ה)
אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ. שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט. הִנֵּה עֵין יְהוָה אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב. (תהלים לג, טז–יט)
אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר. (שם קכז, א)
טבענו האנושי פצוע וחלש מכדי שנוכל לשוב למצב הקדושה והטוּב העל-טבעיים שבו נבראנו על ידי אלוהים מבראשית. מי מאיתנו יכול להימנע ממוות בזכות מעשיו הטובים? אף שכל מעשה חסד ונדיבות הוא יקר בעיני אלוהים – קדושתו ושלמותו האינסופיות מונעות מאיתנו להימצא בקרבתו מפאת החטא שבנו. קל יותר לחיות על פני המאדים מאשר לחיות בקרבת אלוהים במצבנו הנפול. כפי שנחוץ לנו ציוד מיוחד כדי שנוכל לנשום על מאדים – כך אנו זקוקים לכוחות חדשים, על-טבעיים, כדי לחיות שוב עם אלוהים ולקחת חלק בחייו.
על אלוהים היה לספק עבורנו את הדרך שבה נשוב אליו. רק הוא יכול לתת לנו את הכוחות העל-טבעיים הללו.
קורבנות כפרה
אלוהים בחר זה מכבר עם אחד, עם ישראל, שדרכו החל לגלות עצמו לעולם כהכנה לגאולת האנושות מהנזק שנגרם על ידי החטא. אלוהים הוציא את עם ישראל מעבדות במצרים, אימץ אותם כעם סגולה ונתן להם את התורה – החוק שעל פיו היו אמורים לחיות כעם אלוהים. על עם ישראל היה לשמור מצוות רבות מתוך אמונה וציות לאלוהים שהושיעם ואימצם כעמו. אך שמירת המצוות, חשובה ככל שתהיה, מעולם לא הייתה אמורה להיות הדרך היחידה שבאמצעותה יקבל העם ישועה. כדי להיות "מפויסים" עם אלוהים היה עליהם לבטוח בו, לשמור את המצוות ולקחת חלק בעבודת הקודש באוהל מועד (ומאוחר יותר בבית המקדש), שכללה הקרבת קורבנות שדמם מכפר על חטאים.
כשהושיע אלוהים את עם ישראל מעבדות, ציווה עליהם לשחוט שה ולהזות את דמו על מזוזות הבתים כדי שמלאך המוות, שהמית את בכורי מצרים, יפסח עליהם (שמות יב). בכל השנים שלאחר מכן היה על עם ישראל להקריב קורבנות על המזבח באוהל מועד ובבית המקדש כדי שהדם יכפר על חטאיהם. ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה היהודית, היה נכנס הכוהן הגדול אל קודש הקודשים כדי להזות דם על הכפורת, מקום נוכחותו המוחשית של אלוהים, כדי לכפר על חטאי העם (ויקרא טז). בתקופה שבית המקדש היה קיים היה נשפך דם כבשים על המזבח בכל יום ויום (שמות כט).
מדוע ציווה אלוהים לקיים פולחן מלוכלך ומוכתם בדם שכזה? התשובה מצויה בספר ויקרא:
כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. (ויקרא יז, יא)
כפי שראינו לעיל – שכר החטא הוא המוות. כיוון שכולנו חוטאים – לכולנו מגיע למות. יש לשפוך את דמנו כולנו. כך על פי הצדק האלוהי. אך אלוהים מלא הרחמים מעוניין לסלוח לנו ולתת לנו הזדמנות נוספת בכל פעם שאנו חוטאים. אם אלוהים ישמיד אותנו יהיה זה צודק – אך לא רחום. אם יסלח לנו ללא כל עונש יהיה זה רחום – אך לא צודק. הלא הרצון הטבעי של כולנו הוא שייענשו הרשעים ושיתוקן עוול שנעשה. זו הסיבה שבעטיה ציווה אלוהים להקריב קורבנות. החטא, האשמה והעונש הועברו מהחוטא אל בעל החיים שהוקרב. דמו של בעל החיים נשפך במקום דמו של החוטא, והוא מת במקומו. דם הקורבן כיפר על חטאי האדם שהקריב אותו, ואז היה אותו אדם שוב ידידו של אלוהים. אנו יכולים לתאר לעצמנו את המחיר האדיר של הצאן והבקר שהוקרבו מדי יום בבית המקדש. היה בכך כדי להראות כי לחטא מחיר כבד; אך מחיר זה היה כלא כלום לעומת החוב שאנו חייבים לאלוהים. עם זאת, קורבנות אלה היו נחוצים בשעתם – משום שבישרו את הקורבן העצום הרבה יותר שעתיד היה לבוא.
אך בשנת 70 לספירה הרסו הרומאים את בית המקדש בירושלים והביאו לסיומה המוחלט של הקרבת הקורבנות. היכן עתה הקורבן המכפר על חטאי עם ישראל?
פתרונו של אלוהים – ישוע המשיח
כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם. (יוחנן ג, 16)
למזלנו, אלוהים סיפק פתרון אוניברסלי מוחלט עבור בעיית החטא שלנו. לפני כ-2000 שנה שלח אלוהים את בנו ישוע*, משיח ישראל*, כדי לכרות ברית חדשה עִם עַם ישראל וכדי להראות לנו את הדרך חזרה אל אלוהים. ישוע בישר את החזרה בתשובה ואת ביאת מלכות האלוהים. הוא ריפא חולים, סלח על חטאים והראה לנו כיצד עלינו לחיות כילדי אלוהים. הוא בא לעולם כדי להשיג ארבע מטרות עיקריות (קכ"ק 457–460):
- להושיע אותנו ולפייס בינינו ובין אלוהים, בכך שהציע עצמו כקורבן שיכפר על חטאינו
- לגלות לנו – במילים ובמעשים – את אהבת אלוהים האב אלינו
- להוות עבורנו דוגמה לקדושה ולהראות לנו כיצד עלינו לחיות כילדי אלוהים: "זֹאת מִצְוָתִי: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אָהַבְתִּי אֶתְכֶם" (יוחנן טו, 12)
- לגרום לנו לקחת חלק בחיי אלוהים, כפי שאלוהים תכנן מבראשית
ישוע המושיע
ישוע, דבר האלוהים הנצחי ובן אלוהים, לבש בשר, טבע אנושי, והציע עצמו כקורבן שיכפר על חטאינו וכמי שיפייס בינינו לבין אלוהים. מותו על הצלב היה קורבן הפסח* שהשלים את קורבנות הברית הישנה כולם. הוא לקח על עצמו את העונש המגיע לנו כדי שייסלח לנו ונהיה חופשיים:
וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. (ישעיה נג, 5–6)
במותו ניצח ישוע את המוות. אך שליחותו לא נסתיימה בכך. ביום השלישי הוא קם מן המתים בגבורת רוח הקודש. או אז שלח את רוח הקודש כדי שישכון בנו ויפייס בינינו לבין אלוהים ויאחד אותנו איתו (הראשונה אל הקורינתיים טו, 3–8; אל הרומיים ה, 5), וכדי לפייס אותנו אחד עם השני. בתחייתו מן המתים הכין ישוע עבורנו את הדרך לחיי הנצח. שערי גן עדן – שהיו סגורים בעדנו מאז שנכנס החטא לעולם – שוב היו פתוחים.
ישוע, אל אמיתי ובן אדם אמיתי, הוא הגשר בין אלוהים לבני האדם. הוא בא כדי לפייס בינינו לבין אלוהים וכדי לתת לנו חיים חדשים של אמונה, תקווה ואהבה, כבניו האהובים של אלוהים האב. אם אנו מקבלים את ישוע ואת בשורתו, אנו מקבלים את תוכנית אלוהים בשלמותה:
אֲנִי הַדֶּרֶך וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי. (יוחנן יד, 6)
עבודת השליחים
בתקופה שבה בישר בגליל מינה ישוע 12 שליחים שימשיכו את שליחותו. הוא נתן לשמעון תפקיד מיוחד, וקרא לו פטרוס, "הסלע". ישוע הסמיך את פטרוס להנהיג את קהילתו באומרו אליו:
וְגַם אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כִּי אַתָּה כֵּיפָא וְעַל הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ. אֶתֵּן לְךָ אֶת מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְכָל מַה שֶּׁתֶּאֱסֹר עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה אָסוּר בַּשָּׁמַיִם, וְכָל מַה שֶּׁתַּתִּיר עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה מֻתָּר בַּשָּׁמַיִם. (מתי טז, 18–19)
בחג השבועות, 40 יום אחרי שקם ישוע מן המתים, צלח רוח הקודש על השליחים. זו הייתה לידתה של הכנסייה*. בתחילה הייתה הקהילה מורכבת אך ורק מיהודים שהאמינו כי ישוע הוא משיח ישראל המובטח. זמן קצר לאחר מכן החלו גם גויים להיות חלק מהקהילה, וזו הפכה למקום שבו יכלו יהודים וגויים להיות מאוחדים בעבודה המשותפת של אלוהי ישראל. השליחים, ופטרוס בראשם, היו מנהיגי הקהילה הראשונה שהמשיכה את שליחותו של המשיח. ככל שגדלה הקהילה מינו השליחים בישופים והעניקו להם את הסמכות הרוחנית* שהעניק ישוע להם:
הַשּׁוֹמֵעַ אֲלֵיכֶם, אֵלַי הוּא שׁוֹמֵעַ. הַדּוֹחֶה אֶתְכֶם, אוֹתִי הוּא דּוֹחֶה. (לוקס י, 16)
וְהַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְתָּ מִמֶּנִּי בְּמַעֲמַד עֵדִים רַבִּים, הַפְקֵד אוֹתָם בִּידֵי אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים הַמֻּכְשָׁרִים לְלַמֵּד גַּם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. (השנייה אל טימותיוס ב, 2)
בימינו ממשיכי דרכם של השליחים הם הבישופים, והאפיפיור* הוא יורשו של פטרוס. יחד הם ממשיכים לעשות את עבודת ישוע ושליחיו, בלמדם את בשורתו, בפיקוחם על התקדישים (הסקרמנטים) המוסרים את חיי המשיח ובהנהגתם את הכנסייה.
הלידה החדשה
ישוע אמר שעלינו להיוולד מחדש – מהמים ומהרוח – כדי להיכנס למלכות אלוהים:
אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אָדָם מִלְמַעְלָה, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים... אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אִישׁ מִן הַמַּיִם וְהָרוּחַ לֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים. (יוחנן ג, 3, 5)
הלידה החדשה, מהמים ומהרוח, היא האמונה בישוע והטבילה*. באמצעות הטבילה אנו הופכים להיות חברי הכנסייה, גוף המשיח. עבור יהודים הטבילה אין משמעותה נטישת היהדות. נהפוך הוא, הטבילה היא התגשמות ההבטחה שנתן אלוהים לעם ישראל בפי הנביא ירמיה: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו, 25–26).הטבילה היא "רְחִיצַת הַלֵּדָה הַחֲדָשָׁה וְהַהִתְחַדְּשׁוּת בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (אל טימותיוס ג, 5), והיא מטהרת אותנו מכל חטאינו, גורמת לנו להזדהות עם מותו של ישוע ותחייתו, הופכת אותנו לידידיו של אלוהים והיא הפתח לחיי הנצח. ישוע עצמו אמר כי האמונה בו והטבילה הכרחיות כדי להיוושע; זו הסיבה שהעניק ליורשיו את השליחות הגדולה ללכת אל כל העולם ולהפוך את כל בני האדם לתלמידים – כדי שיוכלו כולם לחזור בתשובה ולהיוולד מחדש לחיי עולם עם המשיח:
לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה. הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל יִוָּשַׁע, וּמִי שֶׁלֹּא יַאֲמִין יֶאְשַׁם. (מרקוס טז, 15–16)
הכנסייה הקתולית
ישוע ייסד את הכנסייה הקתולית* (האוניברסלית), וזו מודרכת על ידי רוח הקודש ומובלת על ידי יורשו של פטרוס, האפיפיור*, כדי להמשיך את עבודתו בעולם. הכנסייה הקתולית היא משפחתו הכלל-עולמית של אלוהים. באמצעות הכנסייה, הנקראת בברית החדשה " עַמּוּד הָאֱמֶת וִיסוֹדָהּ", חולק עימנו ישוע את הדרך, את האמת ואת החיים – שהופכים אותנו לבריות חדשות כילדי אלוהים:
אֲבָל אִם אֶתְמַהְמַהּ, הִנֵּה תֵּדַע כֵּיצַד לְהִתְנַהֵג בְּבֵית אֱלֹהִים, אֲשֶׁר הוּא קְהִלַּת אֱלֹהִים חַיִּים, עַמּוּד הָאֱמֶת וִיסוֹדָהּ. (הראשונה אל טימותיוס ג, 15)
אנו מאוחדים עם המשיח ומקבלים את חיי אלוהים בעיקר בליטורגיה* ובתקדישים (סקרמנטים)* של הכנסייה. באמצעות שבעת התקדישים, הראשון שבהם הוא הטבילה, צולח עלינו רוח הקודש בגבורה ומשנה אותנו כדי שנדמה עוד ועוד לאלוהים ונגדל בטובו ובאהבתו. הגדול שבתקדישים הוא סעודת האדון*: קורבן הברית החדשה והארוחה המשפחתית שמזינה אותנו בגופו ובדמו האמיתיים של המשיח (יוחנן ו, 51–58; לוקס כב, 19–20). התקדישים האחרים הם: אישוש* (חתימת קודש), וידוי*, משיחת החולים*, נישואין* והסמכת קודש*.
ישוע העניק לנו גם את אימו, מרים*, כדי שתהיה אימנו הרוחנית (יוחנן יט, 27). מרים אוהבת אותנו, מתפללת עבורנו, משגיחה עלינו מלמעלה ועוזרת לנו במאבקנו נגד הרע (חזון יוחנן יב). כילדיו של אלוהים אנו צליינים המתקדמים לעבר ביתנו שבשמים, מולדתנו האמיתית, שבה ניקח חלק לנצח בחיי אלוהים ובאהבתו – איתו ואחד עם השני (אל הפיליפיים ג, 20).
התגובה שלנו
אלוהים קורא לנו לחזור בתשובה מהחטא ומהאנוכיות, לקבל את ישוע ולהאמין במה שלימד, לבחור ללכת אחריו ולהיטבל לחיים חדשים. הוא קורא לנו להצטרף לגופו, הכנסייה (מעשי השליחים ב, 38), כדי שנדמה עוד ועוד לאלוהים עד שנהיה מוכנים להשתתף בחייו לנצח נצחים. זוהי הבחירה שלנו. החטא הוא המציאות, וכך גם המוות. אלוהים הוא מקור כל החיים. אם אנו דוחים את חיי אלוהים בעיקשות – הוא יכבד את החלטתנו ויאפשר לנו להישאר מופרדים ממנו לנצח בעולם הבא. זהו הגיהינום – "מצב סופי של התרחקות מרצון מאחדות עם אלוהים וקדושיו" (קכ"ק 1033). ישוע הזהיר אותנו ביתר שאת מהגיהינום (מתי יג, 41–42; כב, 41) והמליץ לנו:
הִכָּנְסוּ דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַצַּר, כִּי רָחָב הַפֶּתַח וּמְרֻוַּחַת הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה לַאֲבַדּוֹן וְרַבִּים הַהוֹלְכִים בָּהּ. אַךְ צַר הַפֶּתַח וְצָרָה הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה לַחַיִּים וּמְעַטִּים הַמּוֹצְאִים אוֹתָהּ. (מתי ז, 13–14)
אלוהים אינו חפץ כי אף אדם יאבד. הוא קורא לנו לבחור בחיים ובישועה. הוא ברא אותנו כך שנאהב אותו ונשרת אותו, ונחיה איתו לנצח במלכות השמים במצב של שלמות ואושר. מי ייתן ותהיה זו בחירתך לדרוש ולמצוא אותו עוד היום:
טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה וְרָצוּי בְּעֵינֵי אֱלֹהִים מוֹשִׁיעֵנוּ, הֶחָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם יִוָּשְׁעוּ וְיַגִּיעוּ לְהַכָּרַת הָאֱמֶת. (הראשונה אל טימותיוס ב, 3–4)
מה עלינו לעשות כעת
אם אתה חש שאלוהים קורא לך להצטרף לכנסייה הקתולית:
- בנה את הקשר שלך עם אלוהים. התפלל יום יום – שוחח איתו ובקש ממנו להדריך אותך אל אמיתותו ואל אורו.
- למד על האמונה הקתולית – אם באמצעות "קתולים למען ישראל" או באמצעות מקורות קתוליים אחרים.
- מצא כנסייה קתולית באזור מגוריך והתחל לקחת חלק במיסה וללמוד על התפילה והליטורגיה הקתוליות.
- התחבר לקתוליים נאמנים המכירים את אמונתם ואוהבים אותה, כדי שיסייעו בידך להתקדם במסעך לקראת אלוהים.
- שוחח עם כוהן באשר לרצונך להפוך לקתולי. הקשב לו בדריכות, וודא כי הוא נאמן לכנסייה. אם אתה חש כי הוא סוטה מלימודי הכנסייה, כפי שמופיעים בקתכיזם של הכנסייה הקתולית, בצורה כלשהי, או אם יאמר לך כי אינך צריך להפוך לקתולי – מצא כוהן אחר.
על קצה המזלג – בשורת ישוע המשיח
- אלוהים אוהב אותך ויש לו תוכנית נהדרת עבורך.
- החטא מפריד בינינו לבין אלוהים. אין ביכולתנו לתקן שבר זה בכוחות עצמנו.
- ישוע בא לעולם כדי לפייס בינינו לבין אלוהים וכדי לתת לנו חיי נצח.
- ישוע העניק לנו את הכנסייה שבאמצעותה הוא חולק איתנו את הדרך, את האמת ואת החיים.
- אלוהים קורא לנו לחזור בתשובה, לבחור ללכת אחרי ישוע ולהצטרף לגופו, הכנסייה.
ראה גם:
דברי הבשורה* (מצגת פאוור-פוינט)
סיפור הישועה
המשיח בתנ"ך לאור ספרי חז"ל
למה דווקא להיות קתולי?
