ההשקפה הקתולית באשר לאחרית הימים

ביאתו המפוארת של המשיח נדחית בכל רגע נתון בהיסטוריה, עד שיכירו אותו "כל ישראל", משום ש"קֵהוּת לֵב אָחֲזָה בְּמִדַּת מָה אֶת יִשְׂרָאֵל" מפאת חוסר אמונתם בישוע..." ההכללה המלאה" של היהודים בישועת המשיח, בעקבות "מלוא הגויים", יאפשרו לעם אלוהים להגיע "אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ", שבה "יִהְיֶה הָאֱלֹהִים הַכֹּל בַּכֹּל". (קכ"ק 674; אל הרומים יא, 26, אל האפסיים ד, 13, הראשונה אל הקורינתיים טו, 28)

הקדמה

בזמן שאני כותב שורות אלה, בעקבות פסגת השלום באנפוליס (נובמבר 2007), ישנם דיבורים בלתי פוסקים באשר לניסיון להשיג הסכם שלום במזרח התיכון. כמאמינים טבעי עבורנו להתפלל עבור שלום במזרח התיכון ובעולם כולו. כתבי הקודש ללא ספק מעודדים אותנו "שאלו שלום ירושלים" (תהלים קכב, ו). עם זאת, חשוב באותה המידה להתפלל מתוך נקודת מבט אסכטולוגית מתאימה. מה??? ובכן, אסכטולוגיה היא חקר 'הדברים האחרונים', או המאורעות האחרונים בהיסטוריה של העולם. אם כן, נקודת מבט אסכטולוגית מתאימה משמעותה ההבנה של "מפת הדרכים" שאלוהים סיפק עבורנו בהתגלות אלוהית – בכתבי הקודש ובמסורת הקדושה; זאת על מנת שיהיה לנו מושג למה לצפות ככל שאנו מתקדמים לעבר שיאה וקיצה של ההיסטוריה האנושית.

קץ ההיסטוריה האנושית? האם אני עומד לפתוח בדיון אפוקליפטי מהסוג של "הקץ קרוב"? לא בהכרח. אך אני סבור קתולים רבים אינם נותנים לאסכטולוגיה את הכבוד הראוי לה. בעוד שאוונגליסטים ופונדמנטליסטים למיניהם מגזימים לעתים בהשערות לגבי התסריט הנכון והזמן של בוא אחרית הימים – קתולים, בניגוד מוחלט, נוטים להימנע מהנושא לחלוטין. מתי בפעם האחרונה שוחחת עם מישהו – על כוס קפה, לאחר מפגש תפילה – על הקרב האחרון בין צר המשיח לבין הכנסייה?

ליטורגיה, כתבי הקודש, והעיוורון האסכטולוגי

האי נוחות הקתולית בכל הנוגע לאחרית הימים מוזרה מעט, לאור העובדה שאנו נזכרים בביאתו השנייה המיוחלת של המשיח בכל מיסה. בכל פעם שאנו מדקלמים את ה'אני מאמין' (הקרדו של ניקיאה) אנו זוכרים כי "שׁוּב יָשׁוּב בְּהוֹד לִשְׁפּוֹט אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וְלֹא יִהְיֶה קֵץ לְמַלְכוּתוֹ". גם ההכרזות הבאות לאחר הקידוש על לחם הקודש (סעודת האדון) הן בעלות אופי אסכטולוגי ניכר:

הביאה השנייה

" כָּל-פַּעַם שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה וְשׁוֹתִים מֵהַכּוֹס. – אָנוּ מַזְכִּירִים אֶת מוֹתְךָ, יֵשׁוּעַ, וּמְצַפִּים לְבוֹאֲךָ בְּהוֹד. מָרָנָא תָא!"
" יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר מֵת, קָם וְיָשׁוּב. – הַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲדֵנוּ, הַמָּשִׁיחַ קָם לִתְחִיָּה, וְאָנוּ מְצַפִּים לְבוֹאוֹ הַשֵּׁנִי. מָרָנָא תָא!"

בל נשכח גם את השפה החדה של הדברים הנקראים במיסה במשך השבוע האחרון של השנה הליטורגית:

וְיִהְיוּ אוֹתוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ וּבַיָּרֵחַ וּבַכּוֹכָבִים, וְעַל הָאָרֶץ מְצוּקָה לַגּוֹיִם וּמְבוּכָה מִגַּעַשׁ הַיָּם וְגַלָּיו. בְּנֵי אָדָם יִתְעַלְּפוּ מֵאֵימָה וּמִצִּפִּיָּה לַבָּאוֹת עַל הָעוֹלָם, כִּי כֹּחוֹת הַשָּׁמַיִם יִזְדַּעְזְעוּ. אָז יִרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם בָּא בֶּעָנָן בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב. (לוקס כב, 25–27)

ובבשורה על פי מתי:

אָז יֵרָאֶה אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם וְאָז יִסְפְּדוּ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ וְיִרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב. וְהוּא יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכָיו בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וִיקַבְּצוּ אֶת בְּחִירָיו מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת, מִקְצוֹת הַשָּׁמַיִם עַד קְצוֹתָם (מתי כד, 30–31)

תהיה זו ללא ספק הופעה רבת רושם. אם כן, מדוע לוקה בחסר ההתעניינות הקתולית באסכטולוגיה, כאשר הליטורגיה וכתבי הקודש נחרצים כל כך באשר לאחרית הימים? אני זוכר ששמעתי לפני מספר שנים כוהן (כומר), אשר פרט לדבריו הבאים היה ודאי כוהן מצוין, שהטיף כי המשיח ישוב "כנראה עוד כאלף שנה". גם אם זה אפשרי כמובן בתיאוריה, ישנן סיבות מצוינות להאמין שייתכן כי כוהן זה טעה טעות חמורה. ישוע הזהיר אותנו, ללא ספק, מפני היומרה לנסות לנחש מתי בדיוק יחזור בשנית, כאשר אמר: "אֲבָל אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, גַּם לֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁמַיִם וְגַם לֹא הַבֵּן, אֶלָּא הָאָב לְבַדּוֹ" (מתי כד, 36). אך מיד לפני דבריו אלה השתמש ישוע במשל על עץ התאנה על מנת להזהיר אותנו להיות קשובים לאותות הזמנים ולאותות ביאתו בשנית: "לִמְדוּ אֶת הַמָּשָׁל מִן הַתְּאֵנָה: כַּאֲשֶׁר עֲנָפֶיהָ מִתְרַכְּכִים וְהֶעָלִים צָצִים יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁהַקַּיִץ קָרוֹב. כֵּן גַם אַתֶּם, כִּרְאוֹתְכֶם אֶת כָּל אֵלֶּה דְּעוּ כִּי קָרוֹב הוּא בַּפֶּתַח" (מתי כד, 32–33). במילים הללו ישוע אומר לנו מפורשות שעלינו להיות רגישים למה שקורה סביבנו. אף שאין מי שיכול לדעת את היום ואת השעה, האדון אומר לנו שעלינו להיות מסוגלים להבין פחות או יותר את התקופה שבה אנו חיים. וכאשר הוא אומר לנו "לָכֵן הֱיוּ מוּכָנִים גַּם אַתֶּם, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּכֶם יָבוֹא בֶּן-הָאָדָם" (מתי כד, 44) – משמעות הדבר היא כי ייתכן שהוא ישוב מוקדם משאנו חושבים!

כל הבריאה נאנחת

כל עוד אנו ביחסים טובים עם אלוהים (במצב של חסד) הציפייה לשובו של ישוע לא צריכה להדאיג אותנו, אלא למלא אותנו בהתרגשות ובאושר. כפי שאומר לנו הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, נכון הדבר כי "ישוע שוכן עלי האדמות בקרב הכנסייה שלו", ומלכותו "נוכחת כבר בצורה מסתורית בארץ – הזרע וההתחלה של המלכות" (קכ"ק 669). אולם מפאת החולשה והחטא האנושיים קשה מאוד לעתים לזהות מלכות זו. ולכן, כפי שהשליח פולוס אומר לנו: "גַּם אֲנַחְנוּ, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בִּכּוּרֵי הָרוּחַ, נֶאֱנָחִים בְּנַפְשֵׁנוּ וּמְצַפִּים לְמִמּוּשׁ אִמּוּצֵנוּ לְבָנִים - לִפְדוּת גּוּפֵנוּ" (אל הרומיים ח, 23). נזכור גם כיצד מתאר הקטכיזם בצורה יפהפייה את מצבנו הנוכחי, בעת שאנו משתוקקים לגאולתנו הסופית:

כדור הארץ

אף שמלכותו של ישוע כבר נוכחת בכנסייתו, היא עדיין צריכה להתגשם "בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב" בשובו של המלך לעולם. מלכות זו נמצאת עדיין תחת התקפה של כוחות הרשע, אף שהם הובסו ללא ספק על ידי קורבן הפסח של ישוע. עד אשר הכול ייכנעו לפניו, עד אשר יהיו שמים חדשים וארץ חדשה שבהם שוכן צדק – עד אז הכנסייה הצליינית, באמצעות הסקרמנטים והמוסדות שלה, השייכים לתקופה הנוכחית, תמשיך לשאת את סימני העולם הזה אשר עבור יעבור; והכנסייה עצמה תמשיך למצוא את מקומה בין הבריות הנאנחות והעמלות עדיין, והמחכות להתגלות בני האלוהים". לכן המאמינים מתפללים, בראש ובראשונה בסעודת האדון, כדי לזרז את חזרתו של המשיח באומרם עליו: "מָרָנָא תָא!" שמשמעותו "אדונינו, בוא!". (קכ"ק 671)

הקטכיזם ממשיך ומתאר את זמננו אנו כ"עידן של רוח הקודש ושל עדות, אך גם תקופה שעודנה מאופיינת ב'מצוקה' ובניסיונות הרֶשע שאינו חס על הכנסייה ואשר מלווה אותנו במאבקי אחרית הימים. זהו זמן של המתנה ושל עמידה על המשמר". (קכ"ק 672)

אותות הזמנים

אם כן, מהם חלק מאותות האזהרה שעלינו לזהות כמצביעים על 'חבלי הלידה של הגאולה' אשר יבשרו את בואו של המשיח והמשפט האחרון? הבה נתבונן במה שאומרים לנו הכתובים והכנסייה. יש לזכור כי הסעיפים הבאים אינם באים לשרטט את תסריט אירועי אחרית הימים לפי סדרם – אלא באים רק להציע חלק מהאותות אשר סביר להניח שיתרחשו ככל שאנו מתקרבים לקץ ההיסטוריה האנושית.

(1) יהיו מלחמות רבות ושמועות על מלחמות ותדירות גוברת של אסונות טבע:

מחבלים

וְאַתֶּם עֲתִידִים לִשְׁמֹעַ מִלְחָמוֹת וּשְׁמוּעוֹת מִלְחָמָה. שִׂימוּ לֵב, אַל תִּבָּהֲלוּ; כִּי צָרִיךְ לִהְיוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, וּבְכָל זֹאת עוֹד לֹא בָּא הַקֵּץ. גּוֹי יָקוּם עַל גּוֹי וּמַמְלָכָה עַל מַמְלָכָה וְיִהְיוּ רָעָב וּרְעִידוֹת אֲדָמָה בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, אַךְ כָּל אֵלֶּה רֵאשִׁית הַצָּרוֹת. (מתי כב, 6–8)
גּוֹי יָקוּם עַל גּוֹי וּמַמְלָכָה עַל מַמְלָכָה, וְתִהְיֶינָה רְעִידוֹת אֲדָמָה גְּדוֹלוֹת וּבִמְקוֹמוֹת רַבִּים רָעָב וְדֶבֶר וְגַם מוֹרָאִים וְאוֹתוֹת גְּדוֹלִים מִן הַשָּׁמַיִם. (לוקס כא, 10–11)

(2) יתגברו חוסר הסובלנות, השנאה והרדיפות נגד שארית המאמינים הנוצרים והמשיחיים אשר ימשיכו להיות נאמנים לבשורה:

כנסייה הרוסה

אַךְ לִפְנֵי כָּל אֵלֶּה יִשְׁלְחוּ בָּכֶם אֶת יְדֵיהֶם וְיִרְדְּפוּ וְיִמְסְרוּ אֶתְכֶם לְבָתֵּי כְּנֶסֶת וּלְבָתֵּי כֶּלֶא, וְתוּבְאוּ לִפְנֵי מְלָכִים וּמוֹשְׁלִים לְמַעַן שְׁמִי... וְגַם תֻּסְגְּרוּ עַל־יְדֵי הוֹרִים וְאַחִים, קְרוֹבִים וַחֲבֵרִים, וְיָמִיתוּ מִכֶּם; וְתִהְיוּ שְׂנוּאִים עַל הַכֹּל בִּגְלַל שְׁמִי. (לוקס כא, 12, 16–17)
אָז יִמְסְרוּ אֶתְכֶם לָרוֹדְפִים וְיַהַרְגוּ אֶתְכֶם וְתִהְיוּ שְׂנוּאִים עַל כָּל הַגּוֹיִים בִּגְלַל שְׁמִי. (מתי כד, 9)

(3) תהיה כפירה עצומה ורבים יעזבו את האמונה:

כנסייה ריקה

וּמֵאַחַר שֶׁתִּרְבֶּה הַהֶפְקֵרוּת תִתְקָרֵר אַהֲבַת רַבִּים. (מתי כד, 12)
אַךְ כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם, הֲיִמְצָא אֶת הָאֱמוּנָה עֲלֵי אֲדָמוֹת? (לוקס יח, 8)
הָרוּחַ אוֹמֶרֶת בְּפֵרוּשׁ, שֶׁבִּרְבוֹת הַיָּמִים יִסְטוּ אֲנָשִׁים מִן הָאֱמוּנָה וְיִפְנוּ לְרוּחוֹת מַטְעוֹת וּלְתוֹרוֹת שֶׁל שֵׁדִים, בְּאֶמְצָעוּת מַטִּיפֵי כָּזָב מִתְחַסְּדִים אֲשֶׁר מַצְפּוּנָם שֶׁלָּהֶם קָהָה כְּחוּשִׁים שֶׁקָּהוּ בְּבַרְזֶל מְלֻבָּן. (הראשונה לטימותיאוס ד, 1–2)
הֵן יָבוֹא הַזְּמַן שֶׁלֹּא יִסְבְּלוּ אֶת הַלֶּקַח הַבָּרִיא, אֶלָּא יַאַסְפוּ לָהֶם מוֹרִים לְפִי מַאֲוַיֵּיהֶם לְשֵׁם שַׁעֲשׁוּעֵי אָזְנַיִם, וּמִן הָאֱמֶת יַטּוּ אָזְנֵיהֶם לִפְנוֹת אֶל הָאַגָּדוֹת. (השנייה לטימותיאוס ד, 3–4)

(4) כפירה זו תהיה מלווה גם בהידרדרות מוסרית ובהסתאבות עצומות:

נישואים

וְזֹאת דַּע לְךָ: בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יָבוֹאוּ זְמַנִּים קָשִׁים, כִּי יִהְיוּ הָאֲנָשִׁים אוֹהֲבֵי עַצְמָם, אוֹהֲבֵי כֶּסֶף, גַּאַוְתָנִים, שַׁחְצָנִים, מְגַדְּפִים, מַמְרִים אֶת פִּי הוֹרֵיהֶם, כְּפוּיֵי טוֹבָה, חַסְרֵי קְדֻשָּׁה, קְשׁוּחֵי לֵב, בִּלְתִּי מִתְרַצִּים, מַלְשִׁינִים, הוֹלְלִים, אַכְזָרִים, שׂוֹנְאֵי טוֹב, בּוֹגְדִים, פּוֹחֲזִים, יְהִירִים, אוֹהֲבִים תַּעֲנוּגוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁהֵם אוֹהֲבִים אֶת אֱלֹהִים, לִכְאוֹרָה בַּעֲלֵי יִרְאַת שָׁמַיִם, אַךְ כּוֹפְרִים בְּתָקְפָּהּ. (השנייה לטימותיאוס ג, 1–5)

(5) נביאי שקר ומשיחי שקר רבים יופיעו ויטענו כי הם מדברים בשם אלוהים:

נְבִיאֵי שֶׁקֶר יָקוּמוּ וְיַתְעוּ רַבִּים. (מתי כ"ד, 11)
אִם יֹאמַר לָכֶם אִישׁ בָּעֵת הַהִיא, 'הִנֵּה פֹּה הַמָּשִׁיחַ' אוֹ 'הִנֵּהוּ שָׁם', אַל תַּאֲמִינוּ, כִּי יָקוּמוּ מְשִׁיחֵי שֶׁקֶר וּנְבִיאֵי שֶׁקֶר וְיִתְּנוּ אוֹתוֹת גְּדוֹלִים וּמוֹפְתִים כְּדֵי לְהַתְעוֹת, אִם אֶפְשָׁר, גַּם אֶת הַבְּחִירִים. הִנֵּה מֵרֹאשׁ אָמַרְתִּי לָכֶם. לָכֵן אִם יֹאמְרוּ לָכֶם 'הִנֵהוּ בַּמִּדְבָּר', אַל תֵּצְאוּ; 'הִנֵּהוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים', אַל תַּאֲמִינוּ; כִּי כַּבָּרָק הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח וּמֵאִיר עַד מַעֲרָב כֵּן יִהְיֶה בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן־הָאָדָם. (מתי כד, 23–27)

(6) למרות כל הצרות הללו תגיע הבשורה לכל קצות תבל:

וּבְשׂוֹרָה זוֹ שֶׁל הַמַּלְכוּת תֻּכְרַז בְּכָל הָעוֹלָם לְעֵדוּת לְכָל הַגּוֹיִים וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא הַקֵּץ. (מתי כד, 14)

(7) עם ישראל – העם היהודי – ישוב לארצו לאחר גלות ארוכה בקרב האומות:

ישראלים

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם: מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם, אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי לְעָם, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. (יחזקאל לו, כד–כח, וגם יחזקאל לז)
בְּחֶרֶב יִפְּלוּ וְיֻגְלוּ אֶל כָּל הַגּוֹיִם, וִירוּשָׁלַיִם תִּהְיֶה מִרְמָס לְגוֹיִם עַד אֲשֶׁר יִמָּלְאוּ עִתּוֹת הַגּוֹיִם. (לוקס כא, 24)

(8) צר המשיח ייכנס לזירה הבינלאומית ויציג את עצמו כמשיח (שקר) או כפסאודו-אלוהים, וייאבק באכזריות באלוהי ישראל ובמאמינים בו (יהודים ונוצרים) ובשומרי מצוותיו:

צר המשיח

אֲשֶׁר לְבוֹא אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וַאֲסִיפָתֵנוּ אֵלָיו... לֹא יַגִּיעַ אִם לֹא תִּהְיֶה בָּרִאשׁוֹנָה הָעֲזִיבָה וְיִתְגַּלֶּה אִישׁ הָרֶשַׁע, בֶּן הָאֲבַדּוֹן, הַמִּתְקוֹמֵם וּמְרוֹמֵם עַצְמוֹ עַל כָּל הַנִּקְרָא אֱלוֹהַּ אוֹ קֹדֶשׁ, עַד כִּי יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים בְּהַצְהִירוֹ עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא אֱלֹהִים... הֵן סוֹד הָרֶשַׁע כְּבָר פּוֹעֵל; רַק שֶׁכָּעֵת הַמְעַכֵּב נִמְצָא עַד שֶׁיּוּצָא, וְאָז יִתְגַּלֶּה הָרָשָׁע אֲשֶׁר הָאָדוֹן יָמִית אוֹתוֹ בְּרוּחַ פִּיו וִיכַלֵּהוּ בְּהוֹפָעַת בּוֹאוֹ - אֶת הָרָשָׁע אֲשֶׁר בִּיאָתוֹ הִיא בְּהֶתְאֵם לִפְעֻלַּת הַשָֹטָן, מְלֻוָּה בְּכָל גְּבוּרָה, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתֵי שֶׁקֶר וּבְכָל תַּרְמִית רֶשַׁע הַמְיֻעָדִים לִבְנֵי הָאֲבַדּוֹן, וְזֹאת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת אַהֲבַת הָאֱמֶת אֲשֶׁר יָכְלוּ לְהִוָּשַׁע בָּהּ; עַל כֵּן אֱלֹהִים שׁוֹלֵחַ לָהֶם מַדּוּחִים לְהַטְעוֹתָם לְהַאֲמִין לַשֶּׁקֶר, לְמַעַן יִדּוֹנוּ כָּל אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ לָאֱמֶת אֶלָּא חָפְצוּ בָּעַוְלָה. (אל התסלוניקיים ב, 1–12)
הִיא [החיה] פָּתְחָה אֶת פִּיהָ בִּנְאָצוֹת כְּלַפֵּי הָאֱלֹהִים, לְנָאֵץ אֶת שְׁמוֹ וְאֶת מִשְׁכָּנוֹ, אֶת הַשּׁוֹכְנִים בַּשָּׁמַיִם. נִתַּן לָהּ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם הַקְּדוֹשִׁים וּלְנַצְּחָם... (התגלות יג, 6–7)

צר המשיח יכונן ממשלה ומערכת כלכלית כלל-עולמיות, וירמה את רוב העולם בהציגו דת מפתה, אוניברסאלית, אשר תיראה כפתרון בעיות העולם כולן – אולם במחיר הכפירה באמת:

לפני ביאתו השנייה של ישוע תהיה הכנסייה חייבת לעבור ניסיון אחד אחרון אשר יזעזע את אמונתם של מאמינים רבים. הרדיפות אשר מלוות את צליינות הכנסייה עלי אדמות יחשפו את 'מסתורין הרשע' בצורת רמאות דתית שתציע לאנשים מה שייראה כפתרון לבעיותיהם במחיר הכפירה באמת. הרמאות הדתית הראשונה במעלה תהיה זו של צר המשיח – פסאודו-משיחיות שדרכה מאדיר האדם את עצמו במקום את אלוהים ואת המשיח שבא עבורנו בבשר. (קכ"ק 675)
נִתַּן לָהּ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם הַקְּדוֹשִׁים וּלְנַצְּחָם, וְנִתַּן לָהּ שִׁלְטוֹן עַל כָּל שֵׁבֶט וְעַם וְלָשׁוֹן וְאֻמָּה, וְיִשְׁתַּחֲווּ לָהּ כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא נִכְתְּבוּ שְׁמוֹתֵיהֶם בְּסֵפֶר הַחַיִּים שֶׁל הַשֶֹה הַטָּבוּחַ מֵהִוָּסֵד תֵּבֵל. (התגלות יג, 7–8)

תחת שלטונו של צר המשיח יגיעו לשיאן הרדיפות נגד המאמינים הנוצרים והמשיחיים:

לָכֵן כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת הַשִּׁקּוּץ הַמְּשֹׁמֵם, כַּנֶּאֱמַר בְּפִי דָּנִיאֵל הַנָּבִיא, עוֹמֵד בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ... אָז תִּהְיֶה צָרָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה כָּמוֹהָ מֵרֵאשִׁית הָעוֹלָם וְעַד עַתָּה, אַף לֹא תִּהְיֶה כָּמוֹהָ. וְאִלּוּלֵא קֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם לֹא הָיָה נִצָּל כָּל בָּשָׂר, אַךְ לְמַעַן הַבְּחִירִים יְקֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם. (מתי כד, 15–22)

(9) לאחר שישוב עם ישראל מן הגלות יקומו נגדו כל אומות העולם וגם הוא יעבור רדיפות קשות:

אנטי-ישראל

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג... מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל-אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם. וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה תָבוֹא כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה אַתָּה וְכָל-אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים רַבִּים אוֹתָךְ... וְעָלִיתָ עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל-אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג. (יחזקאל לח, א–יז)
הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת-יְרוּשָׁלִַם סַף-רַעַל לְכָל-הָעַמִּים סָבִיב וְגַם עַל-יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל-יְרוּשָׁלִָם. וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא אָשִׂים אֶת-יְרוּשָׁלִַם אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל-הָעַמִּים כָּל-עֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. (זכריה יב, ב–ג)

(10) אלוהים בגדולתו יושיע את ישראל, והעם היהודי יקבל את ישוע כמשיח לפני שובו:

ישוע - שגל

הַהוּא יָגֵן יְהוָה בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד וּבֵית דָּוִיד כֵּאלֹהִים כְּמַלְאַךְ יְהוָה לִפְנֵיהֶם. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל-יְרוּשָׁלִָם. וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר. (זכריה יב, ח–י)
קֵהוּת לֵב אָחֲזָה בְּמִדַּת מָה אֶת יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם. וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יהוה. (אל הרומיים יא, 25–26)
ביאתו המפוארת של המשיח נדחית בכל רגע נתון בהיסטוריה, עד שיכירו אותו "כל ישראל", משום ש"קֵהוּת לֵב אָחֲזָה בְּמִדַּת מָה אֶת יִשְׂרָאֵל" מפאת חוסר אמונתם בישוע... "ההכללה המלאה" של היהודים בישועת המשיח, בעקבות "מלוא הגויים", יאפשרו לעם אלוהים להגיע "אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ", בה "יִהְיֶה הָאֱלֹהִים הַכֹּל בַּכֹּל". (קכ"ק 674; אל הרומיים יא, 26, אל האפסיים ד, 13, הראשונה אל הקורינתיים טו, 28)

(11) אדישות דתית תהיה נפוצה ויום הדין הסופי יקרה ברגע לא צפוי:

שיכורים

כִּימֵי נֹחַ כֵּן יִהְיֶה בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן־הָאָדָם. כְּמוֹ שֶׁבַּיָּמִים קֹדֶם לַמַּבּוּל הָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמִתְחַתְּנִים עַד הַיּוֹם שֶׁנִּכְנַס נֹחַ לַתֵּבָה וְלֹא יָדְעוּ עַד שֶׁבָּא הַמַּבּוּל וְסָחַף אֶת הַכֹּל, כָּךְ יִהְיֶה גַּם בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן־הָאָדָם... עַל כֵּן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה יוֹם יָבוֹא אֲדוֹנְכֶם. וְזֹאת דְּעוּ: אִלּוּ יָדַע בַּעַל הַבַּיִת בְּאֵיזוֹ אַשְׁמוּרָה יָבוֹא הַגַּנָּב, הָיָה שׁוֹקֵד וְלֹא מַנִּיח לוֹ לַחְדֹּר לְבֵיתוֹ. לָכֵן הֱיוּ מוּכָנִים גַּם אַתֶּם, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּכֶם יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם. (מתי כב, 37–44)

(12) ישוע המשיח ישוב כדי לשפוט את העולם סופית כאשר ייראה שהרֶשע עומד לנצח ולאחר שהכנסייה תטוהר דרך ייסורים רבים:

הביאה השנייה

הכנסייה תיכנס לכבוד המלכות רק דרך הפסח האחרון הזה – כשתלך בעקבות אדוניה במותו ובתחייתו. אז תתגשם המלכות לא על ידי ניצחון היסטורי של הכנסייה שהושג בעליונות גדלה והולכת, אלא רק על ידי ניצחון אלוהים במלחמה נגד התפרצות הרֶשע האחרונה, ניצחון אשר יגרום לכלתו לרדת מן השמיים. ניצחון אלוהים נגד התקוממות הרשע יהיה יום הדין האחרון לאחר התהפוכות העולמיות האחרונות של העולם החולף הזה. (קכ"ק 677)
וְאָז יִתְגַּלֶּה הָרָשָׁע אֲשֶׁר הָאָדוֹן יָמִית אוֹתוֹ בְּרוּחַ פִּיו וִיכַלֵּהוּ בְּהוֹפָעַת בּוֹאוֹ. (השנייה אל התסלוניקיים ב, 8)
וְרָאִיתִי אֶת הַחַיָּה וְאֶת מַלְכֵי הָאָרֶץ וְצִבְאוֹתֵיהֶם נֶאֱסָפִים לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה בַּיּוֹשֵׁב עַל הַסּוּס וּבִצְבָאוֹ. הַחַיָּה נִתְפְּסָה וְאִתָּהּ נְבִיא הַשֶּׁקֶר שֶׁעָשָׂה אֶת הָאוֹתוֹת לְפָנֶיהָ וְהִתְעָה בְּאֶמְצָעוּתָם אֶת מְקַבְּלֵי תַּו הַחַיָּה וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים לְצַלְמָהּ; הַשְּׁנַיִם הֻשְׁלְכוּ חַיִּים אֶל אֲגַם הָאֵשׁ הַבּוֹעֵר בְּגָפְרִית. (התגלות יט, 19–20)
שֶׁכֵּן הָאָדוֹן עַצְמוֹ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בִּקְרִיאָה שֶׁל פְּקֻדָּה, בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים, וְהַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ יָקוּמוּ רִאשׁוֹנָה. אַחֲרֵי כֵן אֲנַחְנוּ הַנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים נִלָּקַח יַחַד אִתָּם בַּעֲנָנִים לִפְגֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן בָּאֲוִיר, וְכָךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן. (הראשונה אל התסלוניקיים ד, 16–17)

היכן אנו נמצאים היום?

מה מצב האותו הללו יחסית לתנאי העולם בימינו? מעניין כי לפחות שבעה מתוך שנים-עשר האותות שלעיל קרו בחלקם או במלואם:

(1) במאה ה-20 היו המלחמות הרצחניות ביותר בהיסטוריה האנושית; במיוחד עם הופעתו של הג'יהאד העולמי נדמה כי לא יהיה סוף לקונפליקטים ברחבי העולם בימינו. כמו כן, בעשורים האחרונים היינו עדים להתפרצות לא רגילה של אסונות טבע (רעידות אדמה, צונאמים, הוריקנים, שיטפונות).

(2) הרדיפות נגד נוצרים ומשיחיים הגיעו לשיאן במאה ה-20, והן ממשיכות להתגבר גם במאה ה-21, בעיקר במדינות מוסלמיות.

(3) בשתי המאות האחרונות היינו עדים לכפירה עצומה מצד מה שהיה פעם עולם בעל אמונה נוצרית: עמים ואומות רבים אשר הגדירו עצמם בעבר כנוצרים נטשו את אמונתם והפכו במידה רבה לאתאיסטים או אגנוסטיים. כנסיות רבות בימינו ריקות; אנשים רבים הקוראים לעצמם 'נוצרים' נטשו את עיקרי האמונה, או שיש להם רק אמונה חיצונית, ריקה, ללא תוכן אמיתי.

(4) בשני הדורות האחרונים היינו עדים להתנוונות מוסרית מזעזעת; דברים אשר נחשבו פעם תועבה מוסרית נחשבים היום נורמליים ואפילו טובים (למשל הפקרות מינית, פורנוגרפיה, הומוסקסואליות, הפלות, אלימות בין בני נוער).

(5) העולם הפך "לסופרמרקט של דתות", שופע באין-ספור כתות חדשות, גורואים (מורים רוחניים) ונביאי שקר אשר מציעים פתרונות לבעיות בני האדם; הרלטיביזם והרוחניות של העידן החדש (New Age) הם האידיאולוגיות העיקריות ויש בעולם בלבול דתי עצום.

(6) אף על פי כן הגיעה הבשורה לכל קצות תבל במאה האחרונה. אף שיש עדיין אנשים רבים שצריך לבשר להם, ניתן למצוא מאמינים נוצרים ברוב המדינות בכל היבשות.

(7) במאה השנים האחרונות שב לארץ ישראל חלק גדול מהעם היהודי לאחר גלותו הארוכה.

נוסף על כך, שלושה מתוך ארבעת האותות הנוספים נמצאים ממש בעיצומו של תהליך התרחשותם או שסביר מאוד להניח כי יתמלאו בעתיד הקרוב:

(8) שיפורים טכנולוגיים מודרניים בתחומי התחבורה והתקשורת, בנוסף לגלובליזציה של המערכות הכלכלית והפוליטית, הופכים בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית את הופעתו של מנהיג עולמי לא רק לסבירה, אלא לאפשרית בהחלט. עם כפירתו של העולם הנוצרי משעבר, הידרדרותו המוסרית והעובדה כי מנהיגים פוליטיים רבים מתנגדים יותר ויותר לאמונה הנוצרית – מתקבל על הדעת בהחלט לתאר לעצמנו את הופעתו של מנהיג עולמי שיהיה באפשרותו לפתוח ברדיפה כלל-עולמית של מאמינים נוצרים ומשיחיים.

(9) האנטישמיות שוב מתעצמת, כמו גם עוינות בלתי הגיונית ההולכת וגוברת כלפי מדינת ישראל – לא רק מצד העולם הערבי-מוסלמי אלא גם מצד מדינות המערב. קיומה של מדינת ישראל היה בסכנה מאז הקמתה בשנת 1948, וכיום חמור האיום הקיומי הזה יותר מתמיד. כמה וכמה משכנותיה של מדינת ישראל קוראות באופן גלוי וללא בושה להשמדתה של מדינת היהודים.

(10) עם הצמיחה המהירה של היהדות המשיחית בשלושים השנים האחרונות, קיימת כעת – כפי שלא קרה מאז המאות הראשונות לקיומה של הכנסייה – קהילה גדולה של יהודים המאמינים בישוע. האם אלה הם הפירות הראשונים של ישועת עם ישראל?

(11) אדישות מוסרית ודתית, אפתיה ורלטיביזם נפוצים ביותר. במיוחד המערב מוּנָע יותר ויותר על ידי תרבות חומרנית, רודפת תענוגות ושואפת לסיפוק-עצמי – תרבות שאין בה מקום לאלוהים.

צר המשיח

צר המשיח

נקודת המפתח שעלינו לשים אליה לב נמצאת בסעיף 8 – דמותו המסתורית של צר המשיח. כפי שראינו לעיל, הקטכיזם מגלה לנו כי אדם זה יקדם "דת מפתה, אוניברסאלית, אשר תיראה כפתרון בעיות העולם כולן – אולם במחיר הכפירה באמת". צר המשיח לא יופיע כאדם מפחיד, בעל מראה מרושע וקרניים. אדרבא; הוא יהיה, ככל הנראה, דמות כריזמטית, ויציע פתרונות קסם לבעיות הקשות ביותר המייסרות את האנושות, למשל: מחלוקות ומלחמות, טרוריזם, עוני ופגיעה באיכות הסביבה. המלחמות, החרדות והאי שקט הנפוצים כל כך ברחבי העולם יעייפו כנראה את בני האדם עד שיצפו בקוצר רוח למנהיג – מנהיג כלשהו – אשר ישיב את הסדר, את השלום ואת הביטחון על כנם. הוא יהיה כנראה חסיד גדול של דת או פילוסופיה משוחררות, אוניברסליות, אשר יאחדו את כל בני האדם "ללא כל הבדלי אמונה". תהיה זו בנייה מחודשת, מודרנית, של מגדל בבל העתיק, היכן שהצהיר האדם: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם... " (בראשית יא, ד); היכן שמנסה האדם להוציא לפועל את הפיתוי הקדמון המצוי בו: "מפותה על ידי השטן הוא רצה 'להיות כמו אלוהים', אך ללא אלוהים, לפני אלוהים, וללא הסכמה עם אלוהים" (קכ"ק 398).

הקטכיזם ממשיך ומסביר כי שלטונו של צר המשיח יהיה "פסאודו-משיחיות שדרכה מאדיר האדם את עצמו במקום את אלוהים ואת המשיח שבא עבורנו בבשר" (קכ"ק 675). כפי שישוע עצמו מזהיר: "אֲנִי בָּאתִי בְּשֵׁם אָבִי וְלֹא קִבַּלְתֶּם אוֹתִי; אִם יָבוֹא אַחֵר בְּשֵׁם עַצְמוֹ אוֹתוֹ תְּקַבְּלוּ" (יוחנן ה, 43). במילים אחרות, 'מסתורין הרשע' מתגלה בכל פעם שאנשים מנסים בגאוותם "לתקן את העולם" בכוחות עצמם, בנטשם את אלוהים ואת התגלותו:

הרמאות של צר המשיח מתחילה כבר לפעול בעולם בכל פעם שנטען כי ניתן להשיג תקווה משיחית במהלך ההיסטוריה, כאשר היא ניתנת בעצם להשגה רק מחוץ להיסטוריה, באמצעות המשפט של אחרית הימים. הכנסייה דחתה אף דרכים אחרות לסילוף המלכות העתידית – המילנריאניזם (millenarianism), ובמיוחד את דרך השלטון הפוליטית "הסוטה מיסודה" בצורת משיחיות חילונית. (קכ"ק 676)

אף שכל ניסיון להיטיב את מצב האנושות הוא לגיטימי וטוב בפני עצמו, כתבי הקודש ולימודי הכנסייה הם ברורים: האדם לא יצליח לעולם "לתקן את העולם" בעצמו, בעודו מופרד מאלוהים. כמו כן, מלכות אלוהים אינה יכולה להתממש "על ידי ניצחון היסטורי של הכנסייה שהושג בעליונות גדלה והולכת, אלא רק על ידי ניצחון אלוהים במלחמה נגד התפרצות הרשע האחרונה" (קכ"ק 677), הלא הוא יום הדין האחרון. מילים אלו אמורות לדרבן אותנו לשקול בצניעות ובזהירות את מאמציהם של פוליטיקאים המנסים להביא לשלום במזרח התיכון: האם אלוהים והתגלותו נמצאים בפתרונות שהם מציעים, או שהם רק פתרונות קוסמטיים "במחיר הכפירה באמת"?

צר המשיח על פי סולוביוב (Soloviev)

בספרו 'ישוע מנצרת' (ע"מ 30–41) מזכיר האפיפיור בנדיקטוס ה-16 סיפור קצר מרתק על צר המשיח, אשר נכתב על ידי הסופר הרוסי וולדימיר סולוביוב (1853–1900). החשמן גיאקומו ביפי ציין בשנת 2007 לאפיפיור בנדיקטוס בנושא צר המשיח של סולוביוב:

צר המשיח יהיה 'רוחני משוכנע', כך על פי סולוביוב, אלטרואיסט נערץ, פציפיסט מסור, צמחוני, סנגור נחרץ של זכויות בעלי חיים. הוא לא יתנגד לישוע בצורה 'עקרונית'. הוא אפילו יעריך את לימודיו של ישוע. אך הוא לא יכיר בישוע כמיוחד במינו, והוא יכחיש כי ישוע קם מן המתים וכי הוא חי כיום. (קרדינאל גיאקומו ביפי, סולוביוב וזמננו)

צר המשיח של סולוביוב יכתוב ספר ששמו 'הדרך המהירה לשלום ולרווחה עולמיים', אשר הכול ישבחו ויהללו. הוא ייבחר על ידי אחוות הבונים החופשיים ל'נשיא לכל החיים של ארצות הברית האירופאית", ויכנס מועצה אקומנית בירושלים; שם הוא יציע לנוצרים את כל מבוקשם – הכול פרט לישוע עצמו. הרוב המכריע של הנוצרים ייפלו בפח וייכנעו לסמכותו, מלבד קבוצה קטנה של מאמינים קתוליים, אורתודוקסים ופרוטסטנטים אשר יתנגדו לו באומרם: "אתה נותן לנו הכול מלבד מה שאנו באמת רוצים – ישוע המשיח". התנגדותם אליו תביא כמובן לרדיפות קשות נגדם.

העם היהודי וצר המשיח

יש שאלה אחת מעניינת במיוחד: מה יחשבו היהודים על צר המשיח? כבימיו של ישוע גם בימינו עדיין מצפה הזרם המרכזי ביהדות לבואו של המשיח, אדם בשר ודם אשר יגאל את עם ישראל מבעיותיו הפוליטיות וישיב על כנה מלכות כמלכותם של דוד ושלמה. השקפה זו היא הסיבה לכך שרוב היהודים דחו וממשיכים לדחות את אלוהיותו ואת מותו המכפר של ישוע – למרות זרמים רבים במסורת היהודית אשר מלמדים דווקא על משיח אלוהי אשר יסבול. בהתחשב בציפייה המשיחית החומרנית הזו ייתכן שבתחילה ייפול העם היהודי בפח שיטמון צר המשיח, ואף יאמין כי הוא המשיח שלו כולם מצפים. עם זאת, ראינו כבר לעיל שהיהודים יקבלו את ישוע לפני חזרתו; אם כן הם יבינו בסופו של דבר, כך אנו מקווים, כי צר המשיח הוא רמאי, ויתכחשו לו – וככל הנראה ישלמו על כך ברדיפות איומות. מעניין שכך משער גם סולוביוב:

כאשר יעביר [צר המשיח] את משכנו לירושלים – לאחר שהפיץ בחשאי בקרב היהודים את השמועה כי מטרתו העיקרית היא לגרום לכך שעם ישראל ישלוט בעולם כולו – יצהירו היהודים כי הוא משיחם; שמחתם ונאמנותם כלפיו לא יידעו גבול. ואז יתעוררו פתאום, מלאים זעם וצימאון לנקמה... תבינו, היהודים – אשר ראו בקיסר ישראלי-יהודי אמיתי מושלם מבחינת דמו – יגלו באופן בלתי צפוי שהוא אפילו לא נימול! באותו יום יקומו נגדו כל יושבי ירושלים, ולמחרת ארץ ישראל כולה. נאמנותם הקנאית חסרת הגבולות למושיע ישראל, המשיח המובטח, תהפוך בן רגע לשנאה קנאית חסרת גבולות כלפי הרמאי הערמומי, המתחזה הנמהר. העם היהודי כולו יקום נגדו כאחד, ואויביהם יופתעו לגלות כי עוצמת נשמתו של ישראל אינה בחישובים ובשאיפות לממון, אלא ברגש המרתק – התקווה והכוח שבאמונת הנצח של העם היהודי במשיח.

שלום עלי אדמות?

אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם עַל הָאָרֶץ. לֹא בָּאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם אֶלָּא חֶרֶב, שֶׁהֲרֵי בָּאתִי לִגְרֹם פִּלּוּג בֵּין אִישׁ לְאָבִיו, בֵּין בַּת לְאִמָּהּ וּבֵין כַּלָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְיִהְיוּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. (מתי י, 34–36)

כיצד הכול קשור למצב הנוכחי בעולמנו? כיצד עלינו לחיות, וכיצד עלינו להתפלל? עלינו להתפלל כמובן למען שלום, אך עלינו להיזהר מפני ציפייה נאיבית שפוליטיקאים יצליחו בצורה כלשהי להביא לפתרון קבוע לקונפליקט הנוכחי במזרח התיכון, כך שהחיים יתנהלו על מי מנוחות, בחינת "עסקים כרגיל". זה מדאיג אותי במקצת כאשר אני שומע מאמינים מתפללים לכך שכל בני האדם "פשוט יחיו בשלום אחד עם השני". האידיאל הנשגב הזה כמובן ראוי ורצוי. אך עם זאת, בתפילה מעין זו ישנה התעלמות מוחלטת מ'מסתורין הרשע' הפועל בעולם ומייעודו של כל מאמין לקחת חלק במלחמה רוחנית. אל לנו לשכוח את דבריו של פולוס:

לִבְשׁוּ אֶת מְלוֹא נֶשֶׁק הָאֱלֹהִים לְמַעַן תּוּכְלוּ לַעֲמֹד נֶגֶד נִכְלֵי הַשָֹטָן; כִּי לֹא עִם בָּשָׂר־וָדָם מִלְחָמָה לָנוּ, אֶלָּא עִם רָשֻׁיּוֹת וּשְׂרָרוֹת, עִם מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה, עִם כֹּחוֹת רוּחָנִיִּים רָעִים בַּשָּׁמַיִם. עַל כֵּן קְחוּ אֶת מְלוֹא נֶשֶׁק הָאֱלֹהִים, לְמַעַן תּוּכְלוּ לְהִתְנַגֵּד בַּיּוֹם הָרָע, וְלַעֲמֹד לְאַחַר עֲשׂוֹתְכֶם אֶת הַכֹּל. (אל האפסיים ו, 11–13)

יום הדין

עלינו לזכור גם את מילותיו פוקחות העיניים של ישוע: "לֹא בָּאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם אֶלָּא חֶרֶב". אמונה בישוע המשיח מעוררת מחלוקות. בחיבורו הקלאסי 'עיר אלוהים' מספר הקדוש אוגוסטינוס במיומנות רבה את סיפורן של שתי ערים המתקיימות זו לצד זו במהלך תהפוכות ההיסטוריה האנושית: "שתי הערים הללו נוצרו על ידי שתי אהבות – העיר הארצית נוצרה על ידי אהבת ה'אני', ה'עצמי', עד כדי בוז כלפי אלוהים, והעיר השמימית נוצרה על ידי אהבת אלוהים, עד כדי בוז כלפי ה'אני', ה'עצמי'" (פרק 14). העיר הארצית מתהללת בכוחה העצמי, ואילו העיר השמימית מתהללת בכוחו של אלוהים.

עם כל התלהבותנו, תשוקתנו וגעגועינו לשלום – הבה נעמוד על המשמר פן נלך בפזיזות ובהתפעמות אחרי מי שאכן יביא שלום לאנושות "כפתרון בעיות העולם כולן – אולם במחיר הכפירה באמת". מכיוון ששלום זה לא יהיה אמיתי ואף לא ממושך, והוא ישמש אך כמסווה זמני לצרות הגדולות הרבה יותר אשר יביאו ייסורים רבים על האנושות זמן קצר לאחר מכן. בניגוד לכך, השלום שלמענו עלינו להתפלל הוא השלום שמקורו בישוע המשיח, השלום המביא לפיוס בין בני האדם לבין אלוהים; השלום שניתן להשיגו אך ורק על ידי חזרה בתשובה אישית בלבד ועל ידי כניסה ב"פתח הצר" של האמונה, התקווה והאהבה, על ידי קבלת הסבל הבא עלינו כעת בסבלנות ואפילו בשמחה, ביודענו כי קבלת הצלב היא המפתח לחיי נצח. לכן, הבה נתפלל בראש ובראשונה למען החזרה בתשובה! הבה נתפלל עבור החזרה בתשובה שלנו, החזרה בתשובה של נוצרים ושל קהילות, על מנת שנהפוך כולנו לנאמנים יותר למסר הבשורה. הבה נתפלל למען חזרתם לאמונה של נוצרים לשעבר ושל מאמינים שכפרו באמונתם, על מנת שישובו לביתו של האב. הבה נתפלל למען חזרתם בתשובה של היהודים, המוסלמים, עובדי האלילים, האתאיסטים וכל העמים, על מנת שימצאו כולם את שר השלום אשר הביא לפיוס בין העולם לאב, על מנת שיקבלו חיי נצח.

ראה גם הביאה השנייה* (מצגת פאואר פוינט)