Login

יהודי משיחי וקתולי: מארק נויגבאור

מארק נויגבאורגדלתי בבית יהודי דתי ליד טורונטו, ועל כן הלכתי לבית הכנסת בשבת ובחגים. שרתי במקהלה, סייעתי בבית ספר ללימוד עברית וחייתי כשומר מצוות בנאמנות. אבי היה ניצול שואה מפולין ומשפחתה של אימי ברחה מהפוגרומים ברוסיה. הם התיישבו בקנדה וגידלו את אחותי ואותי בבית יהודי כשר דובר יידיש; כל חברינו היו יהודים וישראל הייתה סיבת חיינו. הנצרות הייתה דתם של הזרים, אמונתם של האנטישמים ושונאי היהודים, תורתם של הצלבנים, האינקוויזיטורים, הרודפים והנאצים. אף על פי כן, אימי הזכירה לי תמיד ש"ישוע היה יהודי".

באחד הימים נפל לידיי ספרו של הסופר היידי שלום אש, ושמו "הנוצרי". הוכיתי ביראת כבוד על ידי ישוע היהודי, אשר לא דמה בשום צורה למי ששנאו ורדפו אותנו במשך אלפיים שנה. קיבלתי חיזוק לכך מצפייה בסרט "ישוע הנוצרי"; האזנה בכל שנה ליצירה "המשיח" של הנדל החלה לשכנע אותי, בעת שבחנתי את הליברטו של האורטוריה המדהימה הזו.

חברים משיחיים במקהלת בית הכנסת התפללו וייחלו לכך שמישהו יכיר את האדון, ואני הייתי זה שהביאו לקהילה המשיחית הקטנטנה שהתאספה בשכונתנו. מבלי ששמעתי דבר הבא מן החוץ, האדון דיבר אל לבי וגילה לי את עצמו בצורה על טבעית. הבאתי הביתה את ספר הברית החדשה בעברית, והוריי מצאו אותו. דבר זה הביא לתקופה אינטנסיבית בביתי, אך גם לידידות עמוקה עם ישוע.

למדתי עברית ויוונית כסטודנט לתואר ראשון והחילותי לבחון גם את אבות הכנסייה. המרצה ליוונית הראשון שהיה לי באוניברסיטת טורונטו היה מאמין קתולי מסור, ונרקמה בינינו ידידות נהדרת מלאת אמונה. עשיתי תואר ראשון בלימודי המזרח הקרוב ההלניסטי; בלימודיי נכללו הכתבים היהודיים מהתקופה ההליניסטית, ובהם הברית החדשה. זה היה ה-"Bible College" שלי למשך ארבע שנים.

במהלך תקופה זו נעשיתי מעורב יותר ויותר בקהילה המשיחית ההולכת וגדלה שלנו, והחילותי ללמד ולהטיף ולהיות בעל תפקידים נוספים בקהילה. כנסים בארה"ב חיזקו את שמחתי בישוע, והקשרים עם מאמינים קרובים ורחוקים היו חוויה מתמשכת. את אשתי סו הכרתי בקהילה וגידלנו את שני בנינו באמונה ובדרך החיים המשיחיות.

כשלמדתי לימודי הוראה לפני 27 שנה בערך, עשיתי קורס בחינוך קתולי, על מנת שיתאפשר לי ללמד בבית ספר קתולי. בסופו של דבר לא לימדתי שם, אך אני עדיין מוסמך לעשות כן. עשיתי עבודה מעשית בבית ספר קתולי במשך שבועיים; לימדתי את הילדים את הקתכיזם הקתולי והתפללתי עימם, בלי שהייתי קתולי. אף אחד לא חשד במאומה כשלמדתי את התפילה "שלום לך מרים" ("Hail Mary") והלכתי למיסה בפעם הראשונה. לא הייתי בטוח מדוע עשיתי את הקורס ההוא, וחבריי שהיו קתולים לשעבר חשבו שאני משתטה.

כמה יהודים קתולים היו חלק מהקהילה המשיחית שלנו בטורונטו, ונעשינו חברים. מיותר לציין כי אף שנחרדתי מבחירתם, נודע לי גם כי יהודים קתולים היו מנודים מחברות באגודת היהודים המשיחיים (לשעבר אגודת הנוצרים העבריים). מאוחר יותר התחלנו להשתתף בכנסייה כריזמטית גדולה, אך שמרנו על קשר עם התנועה המשיחית כשהדרכנו בקהילה פגישות חודשיות של תפילה למען ישראל.

קראתי פעמים רבות את מסמכי ועידת הוותיקן השנייה ושמחתי מאוד על המסמך נוסטרה אטטה (Nostra Aetate) והיחס המחודש של הכנסייה הקתולית כלפי היהודים והיהדות. כפי שרבים יודעים, יחסה של הכנסייה הקתולית לעמי במשך מאות בשנים הותיר פצע עמוק בלבם של יהודים רבים ויחס שלילי כלפי הנצרות והמאמינים בישוע. בזמנו עדיין חשתי פגוע מאוד על ידי הכנסייה הקתולית, בשל הנזק שנגרם ליהודים בפולין ובמקומות אחרים. האפיפיור יוחנן פולוס המנוח עשה רבות כדי לרפא פצעים אלה. היה זה צעד בכיוון הנכון. נוסף על כך, הקתכיזם מכבד מאוד את העם היהודי. חשתי צורך עמוק לסלוח לכנסייה הקתולית ושבתי מהצורה שבה שפטתי אותה.

חברינו הקרובים הפכו לקתולים והציעו לנו לצפות בערוץ EWTN; שם גיליתי את האם אנג'ליקה (מנהלת הערוץ) ואת מרקוס גרודי ומאז נעשיתי צופה מסור. הופתעתי מאוד כשגיליתי נצרות יפה, מלאת אמונה, חסרת צביעות ואוהבת – למרות הבדלי הדוקטרינה, בהם מרים, אחדות הקדושים וכור המצרף (פורגטוריום). התוכנית "המסע הביתה" ("Coming Home") הייתה ידידתי הקבועה מאז שהתחלתי לצפות בערוץ EWTN לפני כמה שנים. לבי נגרר בדרכים לא צפויות.

נעשיתי מעורב בתפילה הגותית דרך סדרת חלומות והכוונים מאת חברים בכנסייה שלי, והתחלתי לקרוא על הקדושה תרזה מאווילה ועל הקדוש יוחנן של הצלב. קראתי את כתביו של הנרי ניואן ועל חיי הקדושים, ונדהמתי מנוכחות ישוע בצורה שמעולם לא חוויתי לפני כן; החלטתי להמשיך לחפש. המשכתי לצפות בערוץ EWTN ובסדרה "מלח ואור", שהפכו לדברים היחידים שאני צופה בהם בטלוויזיה מאז. כוחה של אהבת אלוהים הוא כה ניכר והאמת והכנות כה רבות.

כשאחותי נפטרה בסתיו של 2007, פניתי למקלט השקט והשלו בדמות הכנסייה הקתולית סיינט טימותי בטורונטו. האדון פגש אותי בצורה כה חזקה בעת שהבטתי בצלבו ובתחנות הצלב. בתקופת צום ה-40 (Lent). בשנה שעברה החלטנו אשתי ואנוכי להשתתף בקורס בערבי שלישי, "החיים הרוחניים", שאותו לימדו כוהנים בכנסיית סיינט טימותי; הקורס התמקד בספרו של ראלף מרטין "התגשמות התשוקות כולן" ("The Fulfillment of All Desire"), ושם נפגשתי עם המיסה באופן אישי. צפיתי במיסה בערוץ EWTN, אבל רק אז התחלתי לחוות את נוכחותו האמיתית של האדון בלחם הקודש – ומפגש זה הימם אותי, בלשון המעטה. רציתי לקחת חלק במיסה, אך לאחר ששוחחתי עם כוהן הבנתי שאינני יכול. מאז אותו זמן אני אהבתי את המיסה, בלטינית ובאנגלית, ושמחתי לגלות כי בכמה קהילות של יהודים קתולים בישראל המיסה נאמרת בעברית.

אשתי ואנוכי השתתפנו בכינוס "הרימו את ישוע מעלה" באפריל של אחת השנים; נגעו ללבנו במיוחד החלקים של 'ההערצה' ושל 'החסד האלוהי'. הרגשתי צורך לחקור את ה"עניין הקתולי" הזה לעומק. המשכתי לצפות באם אנג'ליקה ובמרקוס גרודי, וגם באב בנדיקט גרושל ואחרים. פגשתי יהודים קתולים אחרים בטלוויזיה: דבי הרבק, בוב פרידמן, רוי שאומן ודוד ורוזלין מוס. התחלתי לקרוא אתרים קתולים שונים, בהם: הישועה מן היהודים היאאגודת הקתולים העבריים ובמיוחד קתולים למען ישראל. התחלתי בהתכתבות מקוטעת עם כמה יהודים משיחיים קתולים.

אז גם הציעו חבריי שאבדוק את ה-RCIA (תהליך התכוננות לקראת הצטרפות לכנסייה הקתולית) רק לשם התעניינות, ללא שום לחץ. נפגשתי עם כוהן הקהילה ואז התחלתי בלימודי RCIA עם מורה מלומד להפליא בכנסיית סנט טימותי. משום שהייתי מאמין יותר מ-30 שנה, עם ניסיון בהוראת כתבי הקודש וכו', הם הציעו שאקח שיעורי RCIA פרטיים.

אז הכרנו את כנסיית "ישוע המלך" (“Christ the King”) באן ארבור שבמישיגן, כשבננו הלך לאוניברסיטת Bowling Green באוהיו, ושם פגשנו את אביה של הקהילה, והוא הראה לנו את דפי הלימוד של RCIA שהם השתמשו בהם. הם היו מסוג שאלות-תשובות, שהלומד נעזר בקתכיזם כדי לענות על השאלות. השיעורים הללו ב-RCIA היו תענוג עבור שנינו, שכן יכולתי לקשר בין הפרוטסטנטיות והיהדות לבין עניינים קתוליים וכדומה. דנו בקשיים התיאולוגיים שהזכרתי לעיל. בכל שיעור שעשינו, אני שוכנעתי על ידי האדון כי הדוקטרינות הנלמדות הן אמת, והן הפכו לחלק ממני. מאז ביקרנו ב"ישוע המלך" שבע פעמים, ואנו אוהבים את הקהילה, את הכוהן ואת השמשים, ואת האנשים, ואנו רואים בה את קהילתנו השנייה.

התחלתי לשאול את אלוהים אם עליי להיעשות קתולי; רציתי לעשות את הדבר הנכון בהתחשב ברקע היהודי שלי, בקשרים המשיחיים שלי ובעבודה שעשיתי. עד לאותו זמן לא חשתי שום לחץ מצד אף אחד להפוך לחלק מהכנסייה, פרט לכמה חברים מכנסיית סנט טימותי שעודדו אותי, באומרם כי הם מתפללים עבורי שאלוהים יראה לי את רצונו עבורי – יהיה אשר יהיה. קראתי את הביוגרפיה של אדית שטיין וביקשתי מהאדון בחג ההתגלות (Epiphany) שישלח ברוב טובו עבורי יהודים קתולים אשר ישוחחו איתי ויאשרו עבורי כי זה בסדר שיהודי משיחי יהפוך ליהודי משיחי קתולי. והאדון אמר לי "כבר שלחתי עבורך אדם כזה [אדית שטיין]; מה עוד אתה רוצה?" ידעתי אז כי "זהו זה", חשתי בהתערבות מצידן של הקדושה תרזה מאווילה והקדושה אדית שטיין – שתיהן יהודיות מאמינות בישוע. הרגשתי כי הן מעודדות אותי יחד עם אמו של ישוע, שלה אני קורא עכשיו "מרים אמנו".

 סיפור מעניין נוסף: אולי משום שתקופת צום ה-40 לפנינו, תקדיש הפיוס (הווידוי) עולה במוחם של האנשים. אני בדיוק סיימתי להכין את השיעור העוסק בסקרמנט זה, כשהדלקתי את ערוץ EWTN; האב טריגיליו דיבר שם על דבר זה בדיוק. אשתי לקחה אותי למיסה בקתדרלה שלנו, כמתנה לחג האהבה (Valentine’s Day), ועל מה דיבר הכוהן? על סקרמנט הווידוי. עשינו את שיעורנו על הפיוס ב-RCIA ביום ראשון, והארכיבישוף של טורונטו, מי שהיה המטיף בערב יום ראשון, דיבר על – לא תאמינו! על גבר בן 50 שהצטרף לכנסייה הקתולית ובפעם הראשונה בחייו חווה את החופש והשמחה שבפיוס. ובכן, אני הייתי בן 51 ועמדתי בפני חוויה דומה. בנוסף, קריאת הכתובים הייתה מהבשורה על פי מרקוס ושמי הוא מארק. צירוף מקרים? אני לא חושב. תודה לך, הקדושה תרזה.

אם כן... במיסה של ערב יום שבת חוויתי את טקס הקבלה. בשבת שאחריה היה הווידוי הראשון שלי (היה עליי להתוודות על 32 שנים של חטא ואשמה, מאז טבילתי, ואז הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כי נסלחו חטאיי והייתי חופשי מאשמה ומבושה); בחג הפסחא הפכתי לקתולי, קיבלתי את תקדיש חתימת הקודש (Confirmation) ולקחתי בפעם הראשונה את סעודת האדון. כששמעתי את הכוהן אומר "גוף המשיח" היה זה כמוזיקה לאוזניי, ואז יכולתי לקבל את גופו ודמו של האדון בפעם הראשונה בחיי. וואו. איזו מתנה. הרגשתי שאני רוצה לרקוד!

הדבר הנפלא ביותר הוא שאני רואה את היהדות שבכל העניין. למשל, בבית הכנסת תלוי 'אור נצחי' מעל הארון שבה שמורות מגילות התורה; בכנסייה הקתולית דולק אור ליד ה'משכן' שבו שמורה "התורה שנהיתה בשר", ישוע המשיח. בבית הכנסת יש שולחן ארוך עבור התורה; בכנסייה יש מזבח עבור סעודת האדון. בבית הכנסת נקראים כתבי הקודש ומושרות תפילות; בכנסייה נקראים כתבי הקודש ומושרות תפילות. האדון ישוע היה במרכזן של כל החוויות שעברתי, מהחינוך היהודי שקיבלתי, דרך הקהילה המשיחית שבה הייתי והכנסייה הכריזמטית, ועד הכנסייה הקתולית שבה אני עכשיו.

אם מישהו היה אומר לפני שנים כי כל זה יקרה, הייתי אומר לו כי הוא חולם בהקיץ. אך סיפורי הוא חלום שהפך למציאות. האדון העניק לי חסד רב וחברים נהדרים בקבוצת התפילה בכנסיית סנט טימותי. התחלתי לספר לחבריי המאמינים את סיפורי ורבים מהם הסתקרנו, אך רובם לא התנגדו להחלטתי. ישוע הוא מישהו מאוד אמיתי עבורי במיסה, ואינו רק תיאוריה או חוויה. העושר הקיים בהיסטוריה, בכתבים, במסורת וב"צבעים" המגוונים של הכנסייה הוא יפהפה.

Go to top